צל"ח פסחים קטז

הב"ת שהרי שנינו במשנתינו ונאכלת לשני ימים ובפ' ע"פ שנינו הלילה הזה כלו צלי אלא ודאי כמ"ש ובהכי ניחא דלקמן בפ' ע"פ דף קט"ז ע"א על גוף המשנה הלילה הזו כלו צלי לא הביא הגמרא דברי רב חסדא כלל ועיין שם בתוספות בד"ה כלו צלי שהרגישו בזה ולדידי ניחא דרב חסדא לא לפרש המשנה ההיא בא אלא דהוא גופא קשיא דאיך נמשך הרמב"ם אחרי דברי רב דדריש קרא דוזבחת פסח לחגיגה כיון שרב אשי דחי דברי רב וקאמר קרא לכדרב נחמן וכו' איך שביק רבינו דברי רב אשי ועוד כיון שרבינו דורש דחגיגה דינו כפסח לצלי אם כן למה תדחה שבת ג"כ מהקישא דפסח ותראה דגם רב דפירש טעמו דב"ד לא לפסוק הלכה כב"ד בא ולפסוק כפרושים אלא רב לא בא רק לחדש דהך קרא דוזבחת פסח צאן ובקר לחגיג' אתי כדדריש רב ואפילו לדידן אמר רב כן ואין הכרח מפסוק זה להכריע דדחי שבת דאף דאקיש רחמנא חגיגה לפסח לכל הדברים אעפ"כ לענין שבת תליא בפלוגתא דתנאי ובילדותי הייתי רגיל להסביר לתלמידיי דלהלל הבבלי לעיל בריש פרקין דדריש פסח דדחי שבת מג"ש דבמועדו ולא דריש משמעות עיין שם בתוספות ד"ה מה מועדו וכו' וא"כ פסח גופיה למד בג"ש ואינו חוזר ומלמד בהיקש לחגיגת י"ד משא"כ לתנא דלקמן דף ע"ז ע"א דדריש ממשמעות במועדו שדחי שבת שפיר ילפינן חגיגה מפסח בהקישא ואם כן רב לעצמו דריש מג"ש ולכך אף דמוקי קרא דוזבחת על חגיגת י"ד אפ"ה לא דחי שבת אבל ב"ד סובר משמעות במועדו הוא אפילו בשבת ולכך יליף מיניה חגיגה בהיקש ורב אשי הקשה ואנן טעמא דפרושים וכו' כוונתו שאם הך קרא דוזבחת לחגיגת י"ד אתי אם כן כל הני דדרשי ממשמעות דבמועדו משמע אפילו בשבת יהיו סוברים דדחי שבת ואם כן מדוע לא פירשו כל הני תנאי לדרוש כב"ד ולכן תמה רב אשי ואמר אנן טעמא דפרושים וכו' אלא קרא לכדרב נחמן ולא שבא רב אשי להכריע כרב נחמן אלא רב אשי חידש דנוכל לאוקמי קרא כדרב נחמן ולכן כל אותן תנאי דילפי ממשמעות דבמועדו ואעפ"כ מודו דחגיגה לא דחי שבת היינו משום דהם לא מוקמי קרא דוזבחת לחגיגת י"ד אלא מוקמי ליה למותר הפסח אבל הני תנאי דדרשי גזירה שוה מבמועדו יכול להיות דמוקמי לקרא דוזבחת לחגיגת י"ד כרב ואפ"ה לא דחי שבת משום דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש וכיון דרב אשי לא בא לדחות גוף דברי רב דדריש קרא דוזבחת לחגיגת י"ד פסק הרמב"ם כרב דקרא איירי בחגיגה ואפ"ה לא דחי שבת אבל צלי נאכלת] ודבר זה עצמו אם הרמב"ם יליף מג"ש או ממשמעות דבמועדו דברנו במקום אסר] כך היית' רגיל להסביר לתלמידיי שאם ילפינן מג"ש דדחי שבת לא נוכל למילף מיניה חגיגה בהיקש ועכשיו נתתי אל לבי כמה עיקולי ופשורי בדבר זה חדא דדבר זה עצמו אם דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש לא ברירא ואדרבה לרב פפא בזבחים דף נ' ע"א ודאי חוזר ומלמד ואפי' למר זוטרא שם דפליג ואמר למד ומלמד בעינן עכ"פ ספק הוא ובעיא דלא איפשטא ועוד כיון דילפינן מפסח דברים הכתובים בגופו צלי וכיוצא בו בהיקש הזה ממילא ילפינן מיניה אפי' דבר שבפסח עצמו למד ממקום אחר והר' זה דומה למה דאמרינן ביומא דף נ"ו ע"א חוץ מבפנים בחד זימנא גמר ע"ש בפירוש רש''י ועוד תינח שבת אבל למה לא ידחה החגיגה טומאה שהר' טומאה כתיב בפסח עצמו ולזה רמזתי לעיל שיש מקום לחלק בחגיגה בין שבת לטומאה] ולכן נתתי אל לבי והנה נהפוך הוא מאשר שניתי בילדותי ואקדים לך תחלה דבר אחד וזהו שאף שאין למדין בקדשים למד מן הלמד אבל יוכיח עושין אפילו למד מן הלמד ודבר זה אף כי לא ראיתיו מפורש לקחתיו מדברי רש''י במסכת זבחים דף נ' ע''א ולטעמיך תיתי מבנין אב מעולה וכו' חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי ופירוש רש"י בד"ה ומחדא לא אתיא מילתא באפי נפשה היא ולאו למפשטי בעיין וכוונת רש"י בזה דאי למפשט בעיין קשה ולטעמיך שאינו מלמד אכתי נלמדנו מעולה דכתיב בגופי' ואי משום דפרכינן שכן כליל אכתי נימא חטאת תוכיח ולכן פירש רש"י דמלתא באפי נפשה היא ומעתה אי ס"ד דגם יוכיח לא עבדינן מדבר שאינו כתוב בגופי' אם כן שפיר הוא למפשט בעיין דתיתי מתרתי אלא ע"כ שאינו מלמד וליכא למימר חטאת יוכיח עיין שם היטב ותראה שכן הוא ומעתה אני אומר דאי משמעות במועדו משמע שבת וטומאה ע"כ דלא אקיש רחמנא חגיגה לפסח לשבת וטומאה דאל"כ למה לי במועדו בתמיד ובשאר קרבנות צבור נלפינהו מפסח ואי פרכינן מה לפסח שכן כרת כדאמרינן לקמן דף ע"ז ע"א אמרינן חגיגת י"ד יוכיח אלא ודאי מדאיצטריך במועדו בכולהו ש"מ חגיגת י"ד לא אתקש לפסח לענין שבת וטומאה כלל וכל זה אי דרשי' משמעות במועדו אבל אי דרשינן מג"ש שפיר ילפינן גם חגיגת י"ד בהיקש הנ"ל וכיון דפסח גופי' לא ידעינן דדחי שבת רק מתמיד בג"ש ממילא איצטריך למכתב בתרווייהו במועדו לג"ש וכמו"ש התוס' בדף ס"ו ע"א בד"ה מה מועדו דאי מג"ש יליף אין מן הצורך לשום צריכותא ואי קשיא א"כ אלה תעשו במועדיכ' דכתיב לשאר מוספי הרגלים למה לי דכיון דכתיב ג"ש בפסח ותמיד ילפינן שאר קרבנות צבור מתמיד לענין שבת ומפסח לענין טומאה ואי פרכינן שכן כרת ושכן כליל נימא חגיגת י"ד יוכיח י"ל דפרכינן שכן ישנן לפני הדבור ועיין בדף ע"ז ע"א בתוס' ד"ה שכן יש בהם צד חמור וחגיגה היתה לפני הדבור דכתיב ויחגו לי במדבר העולה מזה דאי משמעות דמועדו ילפינן אז חגיגה אינו דוחה שבת ולא טומאה דאל"כ למה לי במועדו בתמיד אבל אי מג"ש יליף שפיר מקשי' חגיגת י"ד לפסח לשבת וטומאה וא"כ סליקו דברי הרמב"ם כהוגן דרב לעצמו אף דיליף חגיגת י"ד מקרא דוזבחת מ"מ אין חגיגה דוחה שבת וטומאה דאיהו דריש משמעות במועדו וב"ד סובר דילפינן מג"ש וא"כ שפיר סובר דחגיגה דחי שבת ורב אשי תמה אנן טעמא דפרושים וכו' דא"כ הלל הבבלי דיליף מג"ש יהיה כפרושין ולכן אמר רב אשי דאיכא לאוקמי קרא לכדרב נחמן אבל ההוא תנא דיליף משמעות דבמועדו שפיר מוקי ליה לחגיגה כרב ופסק הרמב"ם כרב הכל כנזכר למעלה וכיון דלתנא דדריש משמעות דבמועדו מוכח דלא דחי שבת היא גופא קשיא למה לא תדחה שבת אלא ודאי שאינה חובה והאי וזבחת לאו לשון ציווי הוא אלא להורות שאותו צאן ובקר שתשחוט ב"ד בניסן הוא כפסח לענין צלי ושרשאי להביאו אחר תמיד של בה"ע וסליק כהוגן גם מה שפסק הרמב"ם שהיא רשות

אלא דקשה הרי הרמב"ם גופיה פסק בפ"ד מק"פ שמותר הפסח קרב שלמים וא"כ הרמב"ם גופיה צריך למדרש כדרב נחמן דההוא קרא למותר הפסח וא"כ איך כתב בפרק יו"ד דההוא קרא קאי על חגיגת י"ד ונראה דגם זה ניחא דהרי בזבחים דף ט' ע"א דריש עוד מתרי קראי אחרינא דמותר הפסח קרב שלמים ואף דמסיק התם דתלתא קראי צריכי חד לעברה זמנה ושנתה וחד לעברה זמנה ולא שנתה וחד ללא עברה זמנה ולא שנתה וראיתי שרש"י שינה את טעמו שבזבחים שם דף ט' ע"ב פירוש לא עברה זמנו ולא שנתו ששחטו קודם פסח לשם שלמים הרי שפירש סתם קודם הפסח ובמנחות דף פ"ג ע"ב פירוש ששחטו קודם חצות [ובישוב דברי רש"י אמרתי שתלוי בפלוגתא דבע"ח נדחין ופירש בזבחים אליבא דרב ובמנחות אליבא דר' יוחנן ועיין זבחים דף י"ב ע"א מגדף בה ר' אבוהו וכו' והדברים ארוכים ואין כאן מקום להאריך בסוגיות אחרות וחכם יבין מדעתו] ואמנם רבינו הרמב"ם נראה כפירוש רש"י במנחות וסובר דקודם י"ד א"נ קרא מיותר דמה לו אם חזי לפסח ראשון או אם חזי לפסח שני וקודם י"ד מחוסר זמן הוא לפסח אבל עקר הצריכא לשחטו בי"ד קודם חצות לשם שלמים שאז חזי למלתיה דאין מחוסר זמן לבו ביום כמבואר בזבחים י"ב ע"א ונמצא זה דוקא לר' יהושע דמכשיר בזבחים דף י"א ע"ב הפסח ששחטו שחרית בי"ד שלא לשמו אבל הרמב"ם לשטתו בפט"ו מפה"מ הל' י"א שפסק כבן בתירא דפסח ששחטו בי"ד אפי' בשחרית שלא לשמו פסול אם כן אייתר חד קרא מהני תלתא קראי ולכן מוקי הך קרא דוזבחתו פסח צאן ובקר לכדרב דמוקי ליה על חגיגת י"ד

ועפ"י זה עמדתי על מה שתמיה לי בדברי הרמב"ם שהשמיט לגמרי הדין דמותר הפסח אינו נאכל רק ליום ולילה כמו הפסח והוא מפורש בפסחים דף פ"ט ע"א ויגעתי ולא מצאתי שום זכרון מזה בדברי רבינו וראיתי בזבחים דף ל"ו ע"א בש"ס החדשים שנדפסו עם הגהת גאון ישראל מו"ה שמואל ר"ח ר"י בעין משפט אות ח' שרשם על שאמרו שם שלמי פסח וכו' עיי' פ"י מהק"פ הל' י"ג ודלא כהאי ברייתא אלא כמתני' דפסחים שנאכל לשני ימים ולילה א' עכ"ל העין משפט שם והוא נמשך אחר פירוש רס"י שם שפירש שלמי פסח חגיגת י"ד ובזה שפיר מבואר ההיפוך במשנה כאן בפסחים אבל מותר הפסח לא נזכר דינו בשום משנה לענין זמן אכילתו וא"כ איך נוכל לדחות מימרא מפורש בתלמוד וצריך ביאור למה לא הזכירו הרמב"ם ולא ראיתי כעת לשום א' מנושאי כליו שהרגיש בזה ונתתי לבי למצוא טעם ומהיכן יצא לחכמינו בעלי התלמוד דבר זה וראיתי לרש"י דזבחים וכו' ואני חפשתי בתוספתא דזבחים ולא מצאתי שם זכרון מותר הפסח אבל כך מצאתי בתוספתא דזבחים פ"ת שלמים שנתערבו בשלמים הבאים מחמת פסח וכו' ויאכלו ליום ולילה עד חצות וכו' ולכן אני תמה על רש"י שהרי רש"י פירש בזבחים שלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י"ד ואיך כתב כאן על מותר הפסח מראה מקום על התוספתא ועיין לקטן דף צ"ו ע"ב בתוס' בד"ה ושלמים הבאים וכו' אבל אני אומר דמה דמותר הפסח נאכל בפסק היינו משום דילפינן מותר הפסח לרב נחמן אמר רבה בר אבוה מוזבחת פסח לה' וגו' צאן ובקר וא"כ הרי קראו הכתוב פסת ולכך דינו כפסח וכל זה לרבה בר אבוה אבל לרב דמוקי לי' לחגיגת י"ד ונשאר למותר הפסח רק שני כתובים דהיינו קרא ואם מן הצאן וקרא דאם כשב ושניהם בשלמים כתיבי ואדרבה משם ילפינן שדינו כשלמים לכל דבר ולכן הרמב"ם לשטתו דמוקי האי קרא דזבחת כדרב לחגיגת י"ד ולדידיה מותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה כשאר שלמים והא דלא כתב הרמב"ם דין זה בפירוש שמותר הפסח נאכל לשני ימים היינו משום שאין דרכו לפרש בספר הי"ד שלו מה שלא נאמר בתלמוד בבלי או בירושלמי או בתוספתא בפירוש זהו נלע"ד בביאור דברי רבינו הגדול ובעזה"י כאשר נגיע לקמן דף פ"ט ע"א נדבר עוד בדין מותר הפסח

תוס' ד"ה מ"ט דבן דורתאי וכו' וקשה דלעיל קאמר רב אשי וכו' משמע דלב"ת וכו' דחי שבת ולפי מה שנתבאר לעיל בדברינו עמוד א' דדוקא על משנתינו קאמר רב אשי דאי חובה היא תיתי בשבת מתורץ קושיית התוס' כאן

בא"ד והא דמוקי ב"ד וכו' ולא חגיגת י"ד וכו' אין להקשות דלמא להכי לא מוקי לה בחגיגת י"ד משום דסבר כב"ת דאינה באה אלא מן הצאן וכאן כתיב צאן ובקר דהיא גופא קשיא דהרי מ"ט אין חגיגת י"ד באה מן הבקר הוא משום דאקשיי' לפסח וא"כ היא גופא קשיא לב"ד דדריש וזבחת פסח על חגיגת ט"ו והרי איתקש לדידי' חגיגת ט"ו לפסח ולמה באה מן הצאן ומן הבקר והרי פסח אינה באה אלא מן הצאן וצריך לומר שאני הכא דגלי רחמנא בהדיא דלדבר זה אפקי' מדין פסח ויכול להביאה אף מן הבקר א"כ אף אם קאי על חגיגת י"ד נימא דגלי רחמנא דאף דלענין לינה ולצלי ולזמן אכילה אקשי' לפסח אפ"ה גלי כאן דבאה אף מן הבקר ועוד נלע"ד דאי ס"ד דסבר חגיגת י"ד דאורייתא למה פירש בשביל חגיגת ט"ו הלא בלאו הכי הוצרך לפרוש בשביל חגיגת י"ד אלא דאכתי קשה לשטת התוספות רב גופיה דפירש טעמיה דב"ד מקרא דוזבחת ובשביל חגיגת ט"ו פירש לדרום מנ"ל ל ב הא ודלמא טעמא דב"ד דסבר כב"ת ולשטת התוספות לב"ת דחי' שבת והוצרך לפרוש לדרום בשביל חגיגת י"ד ולכן נלע"ד דלדעת התוספות בשביל חגיגת י"ד לא הוצרך לפרוש לדרום דלב"ת חגיגת י"ד הרי הוא כפסח ומי שהוא פטור מן הפסח בטור מחגיגת י"ד ולמה הוצרך להרחיק נדוד לדרום הלא אם יהי' מן המודיעים ולחוץ הרי הוא ודאי בדרך רחוקה וכשם שפטור מפסח כך פטור מחגיגת י"ד מה שאין כן חגיגת ט"ו שחייב הוא לעלות לרגל הוצרך לפרוש לדרום ועיין בחידושינו לעיל דף ג' ע"ב בתוספות בד"ה מאלי' מי קא ספו אלא דלפי זה לא אתי שפיר מה שכתבו תוספות קודם לזה דסבר ב"ד מדאיתקש חגיגת ט"ו לפסח ש"מ אין לה תשלומין וקשה הרי