צל"ח פסחים קיג

פטור ומותר ועד כאן לא אמר ר"א פטורים מכרת דמשמע מכרת פטורים אבל עכ"פ אסורים לכנס אלא בזבין ומצורעין דהא באמת יש לתמוה כיון דדריש בשעה שטמאי מתים וכו' זבין ומצורעים וכו' ובשעה שאין טמאי מתים וכו' כיון דאקשינהו בזה לטמאי מתים א"כ כשם שטמאי מתים מותרים לכתחלה ראוי להיות אף זבין ומצורעים מותרים ורש"י לעיל דף ס"ז ע"ב נדחק בזה וכתב אין זבין וכו' בשילוח הראשון שהוא בכרת ומיהו לכתחלה לא אישתרו דהא גלי רחמנא לנפש וכו' ואהני הקישא לפוטרם מכרת עכ"ל רש"י ואני תמה אטו כרת נזכר בהך קרא דוישלחו ומה שכתב רש"י דהא גלי רחמנא לנפש וכו' כבר דברנו מזה לעיל דמלנפש אין ראיה רק שלא יעשו זבין ומצורעין הפסח אבל היכי נזכר בהאי קרא ביאת העזרה והנלע"ד כוונה אחרת לר"א בזה דאמר שפטור י"מכרת דמשמע איסו' איבא דהרי אנן דרשינן בשע' שטמאי נפש משתלחין וכו' ובשעה שאין טמאי נפש משתלחין וכו' היינו להקיש זבין ומצורעין לטמאי נפש שכשם שהותרו הם שמה בעת ההוא כך הותרו זבין ומצורעין שמה וזה שייך במחנה שכינה שטמאי נפש משתלחים משם ובשעה שפסח בא בטומאה אין טמאי נפש משתלחים משם כך באותו שעה גם זבין ומצורעים אינן משתלחי' משם והיינו ממחנה שכינה אבל ממחנה לויה וממחנה ישראל לעולם בשום זמן אין טמאי מתים משתלחים ואפ"ה זבין ומצורעין משתלחים זב ממחנה לויה ומצורע גם ממחנה ישראל ושם לא שייך בשעה שאין טמאי מתים משתלחים שהרי לעולם אין טמאי מתים משתלחים משם ונמצא על מחנה לויה ועל מחנה ישראל אין ללמוד שום קולא לזב ומצורע אפילו בפסח הבא בטומאה אלא שבמחנות ההם ליכא כרת רק לאו ולכן לא נוכל לומר שזבין ומצורעין מותרים בפסח הבא בטומאה לכנוס להעזרה שאם אסורים במחנה לויה באיזה דרך יכנסו לעזרה לכן לא אמר ר"א רק שפטורים מכרת שכרת לא שייך חוץ למחנה שכינה אבל טמא שרץ שאינו עליו שום ריחוק מחנה רק ממחנה שכינה א"כ בשעה שאין טמאי מתים משתלחים דהיינו בפסח הבא בטומאה גם הוא אינו משתלח כלל ומות הוא לכתחלה לכנוס לעזרה אלא שאינו רשאי לעשות הפסח דגלי רחמנא לנפש ואז כשעומד בעזרה ואינו מטהר עצמו לעשות הפסח במועדו חייב כרת וכל זה משכחת בפסח הבא בטומאה דהיינו שרוב צבור טמאי מתים ואז אין טמאי מתים משתלחים ומשכחת לה שהטמא שרץ עומד בעזרה ואז משכחת בו חיוב כרת אם אינו טובל וזה משכחת ביחיד שהוא טמא שרץ שאומרי' לו טבול והיינו כשהוא בעזרה אבל לא משכחת רוב הצבור טמאי שרץ שנאמר להם טבילו ואי לא יטבלו יהיו חייבים כרת שהרי אם רוב הצבור טמאי שרץ אין הפסח בא בטומאה שהרי גלי רחמנא לנפש ולא ניתנה טומאת שרץ לדחות בצבור לדעת הרמב"ם הנזכר ולא הותר לשום טמא לכנוס לעזרה כלל וכל הטמאים עומדים חוץ לעזרה והם בדרך רחוקה לר"א דאמר מאיסקופת העזרה ולחוץ ואינן חייבים כרת ולא אמרינן להו זילו טבילו ושפיר קאמר דליתי' בצבור ואיתי' ביחיד

שם ואע"ג דליתי' בצבור איתיה ביחיד ויש לתמוה ואטו ר"א חתים על הך ברייתא ואם ההוא תנא דההוא ברייתא סבר דאף מלתא דליתיה בצבור איתי' ביחיד אטו שוב נסגר הדלת בפני שאר התנאים לחלוק על סברה זו וראיתי שהתוס' בריש פרק מי שהיה הרגישו בזה וכתבו דמדפריך כאן מהך ברייתא על רבא משמע דליכא מאן דפליג על הך ברייתא ועל דבריהם הללו גדלה התמי' יותר דהרי רבא גופי' מוקי בדף צ"ד ע"ב דההוא תנא אליבא דר"א דסובר מאיסקופת העזרה ולחוץ פוטר בערל שלא מל ואם כן הרי איכא תנא אליבא דר"א פליג על הך ברייתא ופוטר בערל וא"כ כי היכי דאיכא תנא דפליג בערל ה"נ פליג ר"א בטמא ונראה דשפיר מקשה דהרי רבא לקמן דף צ"ד ע"ב שאמר תנא היא פליג על אביי דמשני שם דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא וא"כ לרבא היא גופה קשיא איך משכחת טמא שלא יהי בדרך רחוקה דאפילו מאן דס"ל מן המודיעים ולחוץ דהיינו שאינו יכול לבוא כל זמן שחיטה והרי טמא שרץ אינו יכול לבוא כל זמן שחיטה דטבול יום אסור במחנה שכינה עד שיעריב שמשו וזהו כל זמן שחיטה והיכי משכחת לשום תנא שטמא שרץ יהיה חייב כרת ואיך תניא בהך ברייתא דטמא שרץ חייב כרת ועל כרחך צריך לומר דמיירי בפסח הבא בטומאה וכמו שכתבתי דאז אף שטמא שרץ אינו יכול לעשות הפסח עם הטמאי מתים [כמו שפסק הרמב"ם שהבאתי לעיל דבריו ואולי מכאן מוכח כדבריו] אעפ"כ מותר הוא לבוא לעזרה דדרשינן בשעה שטמאי מתים משתלחים וכמ"ש לעיל דטמא שרץ מותר אז לכתחלה לבוא לעזרה ושפיר אינו בדרך רחוקה ומאן שמעת לי' הך דרשה כל זמן שטמאי מתים משתלחים ר"א הוא דשמעת לי' וא"כ הך ברייתא על כרחך ר"א היא ושפיר מותיב לרבא דר"א עצמו סובר דאע"ג דליתי' בצבור איתי' ביחיד ואין לדחות דהך ברייתא ר' יהודה היא דמוקמינן ליה לעיל דף ס"ז ע"ב כר"א דהרי קאמר ההוא מבעי' לי' כדר"א דכבר כתבתי שזהו רק להוה אמינא אבל באמת אדרבה ר"י לית לי' דר"א

אלא דלפי זה קשה למה הוצרך להקדים מדקמהדר אטמא שרץ ש"מ וכו' והרי אי הוה ס"ל הך ברייתא שו"ז על ט"ש א"כ פשיטא דליתי' בצבור דהרי כיון דשוחטין א"כ צבור לא עבדי בטומאה וממילא הם בדרך רחוקה וחזינן אע"ג דליתי בצבור איתי' ביחיד ועוד דאיך אפשר דהך ברייתא על כרחך ר"א והרי למסקנא מוקי רבא דר"א סבר ש''וז על ט"ש והך ברייתא מדקמהדר אט"ש ש"מ דס"ל אין שוחטין על ט"ש וזה אפשר לדחות דלמסקנא גם הך ברייתא ס"ל ש''וז על ט"ש והא דקמהדר אטמא שרץ היא גופא קמ"ל אע"ג דליתיה בצבור דצבור טמאי שרץ ודאי בדרך רחוקה הם אפ"ה איתיה ביחיד דמשכחת לי' שאינו בדרך בדרך רחוקה דהיינו בפסח הבא בטומא' והוא עומד בעזרה שם במשנה אימתי מביא חנינה עמו נסתפקתי אם עשו פסח בטומאה שהיו דל הצבור כולם טמאי מת שחל שביעי שלהם בע"פ למ"ד אין ש''וז על טמא מת בשביעי שלו דצבור עבדו בטומאה אם מביאין עמו חגיגה דמ"ש רש"י במשנתינו דחגיגה לא דחי' טומאה דמדכתב רש"י שפסח דחי שבת וטומאה מכלל דחגיגה לא דחי לפי הנראה כונתו שאכילת החגיגה לא דחיא טומאה אבל ההבאה לא ידעתי למה תשתנה החגיג' מכל קרבנות היחיד שערל וטמא משלחי' קרבנותיהם ובפרט לתנא דידן דסובר חניות ארבעה עשר לאו דאורייתא כדאמר רב אשי בגמרא וא"כ ליכא למימר דאיתקש לפסח ועוד דהרי חזינן דלא איתקש לפסח שהרי אינו בא בשבת ובטומאה וא"כ למה לא ישלח הטמא חגיגתו ולכן צריך לומר דכוונת רש"י על האכילה שלא יהיה רשאי לאכלה בליל' ולמה יביאנה וא"כ בטמאי מתים שחל שביעי שלהם בע"פ ויהיו טהורים בלילה למה לא יביאו החנינה שהרי בלילה בעת האכילה כבר יהיו טהורים ואף דחגיגת חמשה עשר אין הטמא מביא היינו משום דפטור מן הראיה וחגיגת חמשה עשר איתקש לראי' אבל חגיגת י"ד לדעתי יש חילוק בין הפרקים שאם הפסח בא בטומאה של טמאי מתים שחל ששי שלהם בע"פ וק"ו ימים הקודמים לששי אינו מביא חגיגה עמו אבל בשביעי שלו מביא חגיגה ובזה אפשר ליתן טעם על שינוי הסדר במשנתינו דברישא הקדים טהרה למועט ובסופה איחר בטומאה באחרונה לפי שמה שאמר ברישא שבא בטהרה דבר מלא דיבר ומה שאמר בסיפא שאינו בא בטומאה לא דיבר דבר מלא שיש חילוק בין טומאה בששי שלו ובין טומאה בשביעי שלו ולפיכך הואיל ואינו דבר מלא איחרו באחרונ' וזהו ג"כ טעמו של רש"י דבתחלה כתב פסח דחי שבת וטומאה ולבסוף סיים חגיגה לא דחי שבת ולא הזכיר בפירוש שאינו דוחה טומאה לפי שלפעמים משכחת לחגיגה אף בטומאה כגון בשביעי ומתורץ קושיית התוספת יום טוב שם בגמרא והכי קאמר אימתי מביאין עמו חגיגה וכו' הך סיומא דוהכי קאמר הוא מיותר והרי כבר השיב על הקושיא דאיידי דתנא הרכבתו והבאתו דלא דחי שבת תני נמי חגיגה דלא דחי שבת ולמה לו לומר דהכי קתני ולא עוד אלא ששינה מלשון המשנה דבמשנה תני אימתי מביא חגיגה עמו ובגמרא קאמר ה"ק אימתי מביא עמו חגיגה הקדים עמו לחגיג' ונראה דלכאור' יש לדקדק על הך שינוי' דאיידי דתני הרכבתו והבאתו וכו' והרי לאו חד טעמא אית בהו דהרכבתו והבאתו הטעם משום דאפשר לעשותן מע"ש וחגיגה א"א להביאה מע"ש אלא דלא דחי' שבת מטעם דהיא לאו דאורייתא ומה שייכות לסמכם אהדדי ונראה דלפי מה שכבר הבאתי בשם הרא"ש בפ' ע"פ סימן כ"ה בשם הר"י מאורליינש ובשם הר"י מקורבל דבחל ע"פ בשבת מביאין החגיגה מע"ש ואוקי לילות בהדי ימים וא"כ שפיר הוה דומיא דהרכבתו והבאתו שעושין אותו מע"ש וגם החגיגה עושה מע''ש וא"כ זה כוונתו במה דסיים והכי קתני לפי שע"פי הנוסחא במשנתינו אימתי מביאין חגיגה עמו עיקר השאל' על גוף הבאת החגיגה ששואל אימתי מביא חגיגה ואימתי אינו מביא אבל לפי ההכי קאמר דשינה לשון המשנה אימתי מביאין עמו עיקר השאלה על הבאתה עם הפסח כאחד אבל אין השאלה על גוף הבאה שגם אם בא בשבת הי' מביא רק לא עם הפסח רק בע"ש ועיקר כוונת משנתינו להורות שמביא החגיגה מע"ש ובלימוד התלמידים אמרתי לתרץ ע"פי זה מה שקאמר תני הרכבתו והבאתו דלא דחו שבת ושביק חתיכת יבלתו והוא דרך חידוד ולא רציתי להאריך כאן. רש"י ד"ה עמו עם הפסח בי"ד בניסן מילדותי הייתי רגיל לפרש דכוונת רש"י בזה לדברי הר"י מאורליינש והר"י מקורבל הנ"ל ולכן פירש רש"י שמביא עם הפסח בי"ד בניסן לאפוקי בחל בשבת שמביא החגיגה בי"ג בניסן אבל עכשיו נתתי לבי שאין אנו אחראין לכך אבל כוונת רש"י בזה עפ"י מ"ש לעיל בפרק הקודם לפלפל אם חגיגת י"ד זמנו אחר תמיד של בין הערבים וכתבתי שזה ודאי שאם החגיגה לאו דאורייתא אי אפשר להביאה אחר תמיד של בה"ע דאטו מתקני רבנן לעקור עשה דעלי' השלם והי' קשה לרש"י על לשון משנתינו אימתי מביא חגיגה עמו דהיה משמע עמו ממש כאחד דהיינו אחר תמיד של בה"ע והרי תנא דידן סבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא כדמפרש רב אשי לקמן ואיך יכול להביא אחר תמיד של בה"ע לכן פירש"י עמו היינו עם הפסח בארבע עשר אבל לא בשעה אחת רק ביום א'

בא"ד כדיליף בגמרא. לשון זה של רש"י אינו מדוקדק דלשון כדיליף לא שייך אלא מה דילפינן מקרא אבל חגיגת י"ד לתנא דידן דלאו דאורייתא מה ילפותא שייך בזה ובאמת בגמרא מפרש דבחול אתא כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע והיה לו לרש"י לומר כדמפרש בגמרא וכעת צ"ע

דף ע' ע"א דאי ס"ד חובה היא תיתי בשבת מכאן יש לתמוה על התוספות לעיל דף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל בשבת שכתבו דבן תימא מודה דלא דחי' שבת וכן כתבו התוספות לקמן ע"ב בד"ה מ"ט דב"ד וא"כ חזינן שאף שהיא דאורייתא אפ"ה לא דחי שבת וא"כ איך אמר רב אשי דאי ס"ד חובה תיתי בשבת ונרא' משום דאי הוו סברי רבנן חובה מדאורייתא צריך לראות מאיזה קרא ילפי לה להך חגיג' והא ודאי דהם לא דרשי לא ילין לבוקר זבח חג הפסח זבת חג זה חגיגה כדדריש ב"ת דהרי הם סברי במשנתינו דנאכלת לשני ימים ובהאי קרא לא ילין כתיב ובבשר מיירי מדלא כתיב חלב כמו"ש התוספות בדף נ"ט ע"ב בד"ה ולא אלא ודאי דנפקי להו מקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר ומוקמי ליה בחגיגת י"ד ובדעת הירושלמי שהביאו התוס' בדף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו' א"כ קשה קושית הירושלמי דאיך קאמר לא ילין לבוקר הא כל הלילה ילין עולת חול ביום טוב הוא וצריך לומר כדמשני הירושלמי בי"ד שחל בשבת א"כ ממילא מוכח שדוחה שבת ולא ס"ל לרב אשי תירוץ הירושלמי שהביאו התוס' שם בעבר והקריב ולכך קאמר רב אשי דאי חובה תיתי בשבת וכו' אבל לב"ת אף שס"ל שהיא חובה מן התורה אעפ"כ לא דחי שבת דאיהו נפקא ליה מלא ילין לבוקר זבח חג הפסח ואיהו מוקי להך קרא בבשר לחוד ולא קשיא כלל הא כל הלילה ילין ולכך לדידיה אף שהיא חובה לא דחי שבת: אלא דקשה דלמא תנא דידן סבר כר' ישמעאל בשבת דף קי"ד ע"א דאמר עולת שבת וכו' חלבי שבת קריבין ביוה"כ ולדידי' עולת חול