צל"ח פסחים קיב

לפרש דברי רש"י אבל הרמב"ם לקח מזה שההפרש בין הני תלתא דהיינו שופר ולולב ומגילה ובין הזאה הוא דשם בהני תלת חד טעמא אית בהו דהכל חייבים משא"כ בהזאה כולל שני מיני הזאות די"ד בטומאה שאין הנזיר מגלח והזאה בי"ג במה שהנזיר מגלת ובי"ג לא שייך שהכל חייבים לכך לא שיתף עם הזאה שופר ולולב ומגילה ואם כן מוכח מדברי רבה דכוונתו גם על הזאה דשלשה עשר שחל בשבת ועפ"ז נלע"ד שגם הני שני דינים שהזכיר רבינו הגדול שם בהל' ב' דהיינו שאין שוחטין על טמא מת בשביעי שלו אפי' אחר שטבל והוזה והראב"ד חלק עליו וגם החילוק שחילק הרמב"ם בין טמא בטומאה שהנזיר מגלח ובין טומאה שאין הנזיר מגלח שעל זה שפיר שוחטין אחר שטבל והוזה והראב"ד השיג וכתב שלא מצא לזה שורש ועוד בה שלישי' שטמא שרץ פסק הרמב"ם ששוחטין וזורקין אחר שטבל וגם כן תמה הראב"ד במה שחילק בין מת בשביעי לטמא שרץ ולפי מה שכתבתי דברי הרמב"ם מוכרחים מן הגמרא שהרי הוכחתי דרבה שנתן טעם שמא יעבירנו איירי בשני מיני הזאה הזאה בי"ד שחל בשבת והזאה בי"ג שחל בשבת ומעתה עכ"פ מוכח שיש טמא מת שאין שוחטין עליו אפילו אחר שטבל והוזה דאי ס"ד שעל כל טמא מת בשביעי שלו לאחר שטבל והוזה שוחטין וזורקין עליו אם כן קשה למה הוצרך רבה ליתן טעם על הזאה שלא תדחה שבת בי"ג שחל בשבת דמהי תיתי תדחה והלא אין בהזאה זו שום צורך למצות פסח שהרי אף אם ימתין עד למחר ויזה ויטבול ג"כ יעשה פסחו לדעת הרמב"ם שהזאת שביעי יכולה להיות רחוקה מהזאה שלישי ואינה צריכה להיות דווקא בחמישי של שלישי ולמה צריך בזה גזירה שמא יעבירנו אלא על כרחך שיש טמא מת שאין שוחטין עליו בשביעי שלו אף שטבל והוזה וזה אינו יכול להמתין בהזאה שלו עד ערב פסח ממש שהרי אז לא תועיל ההזאה והי' ראוי להתיר לו ההזאה בי"ג שחל בשבת והוצרך ליתן טעם שמא יעבירנו והוכחנו שיש טמא מת שאין שוחטין עליו בשביעי אפי' טבל והוזה וגם צד השני מוכח דעל כרחך יש גם טמא מת ששפיר שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל והוזה מדהשיב ר"ע ואמר הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בשבת בע"פ תוכיח וכו' מוכח שאם הי' מזין עליו בו ביום לא הי' נדחה מהפסח שאל"כ אין זה יוכיח שזה שבות שאינו צורך מצוה וחתיכת יבלתו היא שבות שהוא צורך מצוה של פסח אלא על כרחך שגם ההזאה ההיא היא לצורך הפסח ומוכח שיש טמא מת ששפיר שוחטין וזורקין עליו אחר שטבל והוזה ולכן המציא הרמב"ם החילוק הוא בין טומאה שהנזיר מגלח ובין טומאה שאין הנזיר מגלח וכיון שהוכחנו שטומאת מת שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל והוזה שוב בודאי אין טמא שרץ חמיר מטמא מת בזה ולשטת הראב"ד שאין יכול להרחיק השביעי מן השלישי כלל ואם איחר יום אחד שוב צריך הזאת שלישי מחדש בלא"ה שאין כאן הוכחה ולדידיה הזאה בי"ג שחל בסבת בודאי צורך הפסח שאפילו אם שוחטין על טמא מת אחר שטבל והוזה מ"מ זה שחל שביעי שלו בי"ג והי' שלישי שלו ט' ניסן אם לא יזה היום יצטרך שוב גם הזאת שלישי מחדש ופשיטא שיודחה מפסחו שהרי למחר יהיה שלישי שלו ושוב לא יחול שביעי שלו עד י"ס בניסן ויש לפדות נרגא בהא ואפילו לשיטת הרמב"ם אכתי אינו מוכח שיש טמא מת שאין שוחטין עליו בשביעי לאחר שטבל והוזה ולעולם שעל כל טמא מת שוחטין בשביעי לאחר שטבל והוזה ורבה על טמא מת שחל שביעי שלו בי"ג בניסן שחל בשבת באמת לא הוצרך ליתן טעם למה אין הזאה שלו דומה שבת אבל רבה רצה ליתן טעם על טמא מת שחל שלישי שלו בעשרה בניסן שחל בשבת שזה אם לא יזה היום ויזה למחר ויהיה הזאת שלישי שלו בי"א בניסן ממילא יחול שביעי שלו בט"ו בניסן ונדח' מפסחו ואפ"ה אין הזאה שלו דוחה שבת ובעשרה בניסן ג"כ אין הכל טרודים רק הוא לבדו ואפ"ה גזרינן שמא יעבירנו לפי שאין היום יום חיוב הפסח כסברת הרמב"ם אבל לעולם בשביעי אחר שטבל והוזה שוחטין על כל טמאי ק מת אפילו הנזיר מגלח

שם מכדי טלטולא בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח מכאן ראיה לפירש רש"י במשנתינו שאף בלי גזירה דשמא יעבירנו יש בהזאה איסור שבות דהרי המקשן כאן אכתי לא אסיק אדעתא גזירה דשמא יעבירנו וא"כ למה אמר תדחי שבת משום פסח מאי אריא משום פסח אפילו בעלמא בשאר ימות השנה כשחל שביעי בשבת למה לא יזה כיון שאין בו שום איסור אפי' שבות ולמה אמר תדחי שבת מאי דיחוי יש בדבר המותר אלא ודאי שהמקש' ידע שהזאה יש בה שבות דמתקן גברא אלא דהקשה דשבות קל כזה שאין בו שום גזירת איסור תורה לא הי' לחז"ל להעמיד במקום עשה דפסח שיש בו כרת ובאמת פריך בין לר"א ובין לרבנן והא דלא הקשה על הבאתו והרכבתו וחתיכת יבלתו שהרי גם הם אינם אלא משום שבות והוה ליה להקשות שידחו שבת משום פסח י"ל דהרכבתו ידע שיש חשש שמא ישאנו כפות ברה"ר או מרה"ר לרה"י ובהבאתו מחוץ לתחום שמא יביאנו חוץ לי"ב מיל שהוא דאורייתא להרי"ף ולהרמב"ם וחתיכת יבלתו שמא יחתוך בכלי אבל בהזאה לא ידע שום חשש תורה ולכן הקשה לדחי משום פסח ומשני רבה שגם בהזאה יש חשש תורה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וקושיא שני' שהקשה פירש בהדיא דלר"א הוא דמקשה ומזה ראיה דמה שהקשה תחלה הקשה אפי' לרבנן תום ד''ה אם דחו וכו' שכבר הוכיח שאין חילוק בין אפשר ללא אפשר וכו' וכתב מהרש"ל אבל בק"ו דלעיל מה שחיט' וכו' וכתב מהרש"א ק"ק דהא הקטר חלבים נמי הוזכר ברישא דמתניתין ואימא דעליה סמיך שאין חילוק בין אפשר ללא אפשר וי"ל דבמתניתין אי סמוך אהקטר חלבים מיני' ובי' הוה לי' למעבד ק"ו ולא משחיטה עכ"ל מהרש"א ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דאכתי איכא למימר דסמיך אהקטר חלבים אלא דידע מתשובת ר''ע שמא ימצא הזבח פסול אך שד"א ידע להשיב על זה א"כ משחט נמי לא נשחט ולכך מהקטר חלבים לחוד לא הוה מצי למעבד ק"ו משום דשאני הקטר חלבים דליכא חשש שמא ימצא הזבח פסול ולכך הוצרך ללמוד ק"ו משחיטה וצריך לומר דלפי זה לא מהני ליה הקטר חלבים להוכיח שאין חילוק בין אפשר וכו' דדלמא ה"מ שאין חילוק היכי שאין חשש סמא ימצא פסול אבל היכי דאיכא הך חששא שפיר יש חילוק בין אפשר ללא אפשר אלא דלפי זה נסתר תשובת ר"א משחט נמי לא נשחט דשאני שחיטה דלא אפשר

ד"ה שמא יעבירנו וכו' וא"ת ואמאי חיישינן וכו' ויחזור ויטמא את המים רצונם בזה דמסתמא לא קיימ"ל כר"א בן שמוע דאמר בזבחים דף צ"ג ע"א דמים שנטמאו כשרים להזות כיון דרבנן פליגי כדמשמע שם ואמנם בכל הלכות פרה אדומה לא מצאתי בדברי הרמב"ם שזכר דין זה דמים טמאים אם כשרים להזות או לא כלל. ובדברי התוס' הללו נתקשיתי מאד אם דעתם שאפילו נושא לצורך הזאה ג"כ נטמא הנושא אם כן תקשי להו היכי משכחת הזאה כלל שהרי המזה בשעת הזאה נושא המים ואם נימא שהנושא לצורך הזאה לא נטמא כלל כאשר מבואר באמת כן בדברי הרמב"ם בריש פ' ט"ו מפרה א"כ גם כאן הרי הוא נושאם לצורך הזאה וצריך לומר שדעת התוספות דנשיאת המים ד' אמות ברה"ר לא מקרי לצורך שהרי אפשר שיבא הטמא הנה למקום שהמים הם שם ויקבל הזאה ולכן מקרי טלטול הזה שלא לצורך הזאה ונטמא הנושא אלא דלפי זה נסתר קושיית הגמרא ולר"א נעברי' דהא אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין וכו' ואם זה מקרי שלא לצורך הזאה הא ודאי דלא מתיר ר"א מה שה א שלא לצורך המצוה ועוד אני תמה על דברי התוספות דמאן יימר דרבה על נשיאת המים חשש שיעביר ד' אמות ברה"ר ודלמא על האזוב חשש שיטלנו ד"א ברה"ר וכעת לא נתיישבו דברי התוס' אצלי והדבר צריך עיון

ע"ב מדקמהדר אטמא שרץ וכו' ואע"ג דליתי' בצבור איתא ביחיד מכאן יש לתמוה על הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש הל' י"ב שכתב כיצד דוחה את הטומאה וכו' והיו רוב הקהל טמאין למת וכו' אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וכו' וטמאי שרץ ונבילה וכיוצא בהן לא יתעסקו ולא יכנסו בעזרה ואעפ"י שנעשה בטומאה וכו' שלא נדחית אלא טומאת מת בלבד עכ"ל רבינו ולדבריו אם רוב צבור טמאי שרץ לא דחיא טומאה ואינן יכולים לעשות הפסח בטומא' שרץ וא"כ איך קאמר כאן דליתי' בצבור והרי גם בצבור אם רוב הצבור טמאי שרץ אמרינן להו זילו טבולו ואי לא טבלי לא עבדי ומה זה ראי' לטמא מת בשביעי שלו דהא שפיר ליתי' בצבור דאם היה רוב צבור טמאי מת בשביעי שלהן שחל בע"פ עבדי בטומאה ולא אמרינן להו זילו וקבלו הזאה וטבילו לכך גם ליחיד לא אמרינן שיזה בשבת ואי משום דתני בהך ברייתא ושאר כל הטמאים ופירש רש"י וכגון טמא מת בשביעי וכו' היא גופה קשיא מנ"ל להמקשה דכוונת הברייתא גם על טמא מת בשביעי שלו ודלמא ושאר על הטמאים היינו כל טמאי מגע כיוצא דשרץ כגון שנגע בנבילה או בזב או במצורע אבל טמא מת בשביעי שלו באמת אינו חייב כרת משום דליתי' בצבור ונראה דהא וודאי מדמקשה מהך ברייתא ידע בודאי שגם ר"א אינו חולק על הך ברייתא וגם איהו סובר דטמא שרץ חייב כרת דאל"כ אין כאן קושיא על רבא וכן כתבו התוס בדף צ"ב ע"ב בד"ה אלו פטורין וכו' דהתניא יכול לא יהא וכו' ומשמע דליכא מאן דפליג עלה מדפריך מינה לרבא עכ"ל התוס' שם ומצינו לר"א דס"ל דרך רחוקה היינו מאיסקופת העזרה ולחוץ לקמן דף צ"ג ע"ב במשנה ולפי זה היא גופה קשיא היכי משכחת לר"א שיהיה טמא שרץ חייב כרת דהא ודאי שאינו עומד בעזרה ממש דהרי טמא הוא ואינו רשאי לבוא לעזרה וכיון שעומד מאיסקופת העזרה ולחוץ א"כ דל טומאתו מיני' בלאו הכי פטור מכרת שהרי הוא בדרך רחוקה ומ"ש לקמן דף צ"ג ע"ב אין דרך רחוקה לטמא היינו שם דקאי אליבא דעולא דדרך רחוקה היינו מן המודיעים ולחוץ נמצא שבאמת הטמא איני בדרך רחוק' שהרי הוא עומד בירושלים אלא שמחמת טומאתו משוהו לדרך רח קה שהרי ג"כ אינו יכול לכנס כל שעת שחיטה ועל זה משני אין דרך רחוקה לטמא וכדפירש רש"י שם דטמא אין פטור שלו משום דרך רחוקה רק משום טומאה אבל אם הטמא באמת הוא בדרך רחוקה והרי הוא בדרך רחוקה ממש ואטו הואיל והוא גם כן טמא יתחייב כרת ומגרע גרע מטהור ואף שהתוספות בדף צ"ד ע"ב בד"ה ואין דרך רחוקה הרגישו בזה ותמהו ס זה וזה לשונם תימא כשהוא עומד חוץ לעזרה והוא ערל או טמא חייב בפסח ואם ימהול ויטהר יפטור מיהו דוגמת זה מצינו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו עכ"ל התוס' והנה תמיהתם בודאי היא תמיה רבה עד מאד אבל מה שרצו לדמות זה לראוי לבילה אני בער ולא זכיתי להבין דבריהם דאם כוונתן דלהכי פטור הטהור מפסח הואיל וראוי לבילה אם כן הטהור שאינו בדרך רחוקה כלל ועומד בעזרה ממש פשיטא יהיה פטור מפסק שאין לך ראוי לבילה יותר ממנו והתורה אמרה והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו' ונכרתה וגו' אבל הנלע"ד בזה שבחנם תמהו התוספות ואין כוונת הגמרא שם במה דמשני אין דרך רחוקה לטמא אלא לדוגמא למילף מיני' ערל וכמו שפירש"י שם עיין שם והביא הגמרא ראיה דאין דרך רחוקה לערל כי היכי דאמרינן לעיל בדף צ"ג לעולא דאין דרך רחוקה לטמא ואליבא דעולא דס"ל מן המודיעים ולחוץ שפיר אין דרך רחוקה לטמא שהרי הטמא לדידיה אינו בדרך רחוקה שהרי הוא מן המודיעים ולפנים אלא שבשביל טומאתו אתה רוצה ליתן לו דרך רחוקה וקאמר עולא שאין הדין כן דאין דרך רחוקה לטמא והכי נמי ערל לר"א אין נותנין לו דין דרך רחוקה בשביל ערלתו ומיירי שהערל עומד בתוך העזרה וע"ש ברש"י אבל בטמא ממש ואליבא דר"א דאמר דרך רחוקה מאיסקופת העזרה ולחוץ לא משכחת ליה שלא יהיה באמת בדרך רחוקה שהרי על כרחו הוא מאיסקופת העזרה ולחוץ ואם כן שפיר קשה האיך משכחת לר"א שיהי' טמא שרץ חייב כרת והנלע"ד בזה דשפיר מצינו טמא שרץ שלא יהי' כלל בדרך רחוקה ויהיה עומד בעזרה ממש ואף שכתב הרמב"ם שם בהל' ביאת מקדש שהטמאים בטומאה אחרת כגון וכו' וטמאי שרץ חייבים כרת על הביאה וכו' היינו לדידן דקי"ל כת"ק:

דר"א לקמן דף צ"ה ע"ב דדחקו זבין ומצורעין ונכנסו בפסח הבא בטומאה חייבין כרת אבל ר"א דסובר שם דחקו זבים ומצורעים ונכנסו פטורים מכרת, אם כן פשיטא שטמא שרץ פטור מכרת ולא זו שפטור אלא אפילו