צל"ח פסחים יא

קושיא לדוכתא וצ"ע שם ואימא כל חד כי שחיט הנה לפי מ"ש לעיל בשם הרמ"ז דקרא דלא תשחט מיותר להורות לימוד זה של רבא א"כ נסתר קושית הגמרא דהרי לכל חד כי שחיט מגופיה דקרא שמעת לה שהרי על זה הזהיר הכתוב שלא ישחט על חמץ ונראה דמגופיה דקרא שמעינן שבשעת שחיטה וזריקה שלא יהיה לו חמץ אבל אם אח"כ נתחמץ לו לא שמענו שיהיה מחויב בו ביום להשביתו ודי שישביתו עם חשיכה שלא יעבור בלילה בבל יראה אבל שיהיה מוטל עליו עשה דהשבתה בו ביום לא שמענו לכן כתיב קרא מיותר דכל חד וחד כי שחיט פסחו מאותה שעה מתחיל אצלו איסור שהיית חמץ ברשותו:

שם ר' יוסי אומר א"ב הנה לפי הנראה גרסינן ר"י הגלילי שהוא היה עם ר' עקיבא ור' ישמעאל משא"כ סתם ר' יוסי הוא תלמיד של ר"ע וכן מפורש לעיל בתוס' בסוף ד"ה ואימא לרבות ליל ט''ו וכו ולפי זה יש לדקדק דלשון אינו צריך משמע שאינו חולק על הלימוד ההוא רק שא"צ דבלאו הכי ידעינן דהאי ראשון י"ד הוא וא"כ מודה הוא ללימוד של ר עקיבא ומזה ג"כ הוכחה דגרסינן ריה"ג דאי ר יוסי הא איהו סבר במס' שבת דף ע' הבערה ללאו יצאה ולדידיה אינה אסורה בי"ט אלא דגם על ריה"ג קשה לי דלדידיה חמץ מותר בהנאה אפילו בפסח עצמו וא"כ הרי מותר לבערו בי"ט שיסיקנו תחת תבשילו ועיין בתוס' בד"ה ואומר כל מלאכה ובשלמא לפי מ"ש התוס' בשם ר"י דסברא הוא דתשביתו מיירי אפילו א"צ לגחלתו ניחא דג"כ מיירי אפילו א"צ להסיקו תחת תבשילו אבל לפי מ"ש התוס' הטעם שאסור בי"ט הוא כיון דבתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו וכו' קשה דלריה"ג יכול להנות תיכף שהרי הוא מתירו בהנאה כל שבעה והנלע"ד דר' עקיבא וריה"ג כלם על דברי ר ישמעאל קיימי דר' ישמעאל יליף מלא תשחט וקאמר ר"ע אינו צריך פירוש שא"צ למילף מלא תשחט וכו' וריה"ג גם כן על לא תשחט קאמר א"צ שאין צריך למילף מלא תשחט אבל הלימוד של ר' עקיבא לא ס"ל לריה"ג כלל ולפי גרסת רש"ל לקמן דף כ"ג ע"א דמחק הגלילי וגרס ר' יוסי אומר תמה על עצמך בלא"ה ניחא וריה"ג שפיר סובר דחמץ אסור בהנאה:

שם רש"י בד"ה אך חלק התיר לך הכתוב כו' דאי לאו אך איכא למימר ביום הראשון בה"ש שהוא התחלת היום כו' כ' מהרש"א ז''ל ק"ק לפירושו דאי לית ליה לר"י דרשה דביום למעט לילה אכתי קשה ואימא לרבות ליל י"ד כדפריך לעיל ואי אית ליה דביום ממעט לילה א"כ אימעט נמי בה"ש דיום ראשון ולא איצטריך אך אלא דלא נימא מצפרא כדאמרי לעיל ויש ליישב עכ"ל מהרש"א ונלע"ד דבודאי כשזכינו לדין דהאי ראשון י"ד הוא שוב ודאי ביום ממעט לילה דמהי תיתי לומר אף לילה דאם היה כוונת הפסוק גם על הלילה למה נתן מקום לטעות ולכתוב ביום וה''ל לכתוב סתמא בראשון או איזה רבוי אחר לרבויי י"ד משא"כ אם קאי על ט"ו ששוב אין מקום לטעות:

למעוטי הלילה שהרי איתקיש השבתת שאור וכו' שוב אורחא דקרא לכתוב. ביום וכולל גם הלילה וקאי על התחלת היום שהוא בה"ש וא"כ לפי האמת דקאי על י"ד שפיר קאמרינן לעיל ביום למעוטי לילה כנ"ל ליישב קושיית מהרש"א אלא דאכתי קשה ואימא מצפרא ואך אתי למעוטי הלילה דהיינו אך חלק וחציו שהוא הלילה מותר וחציו השני שהוא היום אסור וא"ת א"כ ל''ל אך הלא גם ביום לחוד ג"כ ממעט הלילה זה אינו קושיא דאי לאו אך לא הוה ידעינן כלל דקאי על י"ד והוה מוקמינן ליה על ט"ו וכמ"ש רש"י בעצמו דאי לאו אך וכו' ונראה דאי משום דלא נטעה לפרשו על ט"ו ואכתי ביום ל''ל ונכתוב אך בראשון ואך חלק להתיר הליל' ולאסור היום ומדכתב ביום מכלל שהאמת הוא דביום אתי למעוטי הלילה ואך חלק הוא לחלק היום עצמו חציו להיתר וחציו לאיסור דהיינו משש שעות ולמעלה שם תוס' ד"ה דהא איתקיש וכו' בפרק כל שעה יליף ר"י לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בל"ת ור"ש פליג עליה ומהכא לא מצי למילף דלא איתקיש אכילת חמץ להשבתת שאור שמשש שעות ולמעלה וכו' לפי מ"ש לעיל לתרץ השגת מהרש"א ש"א על התוס' בד"ה וכתיב אך ביום הראשון וכו' דבהאי קרא דאך ביום הראשון תשביתו גופי' איתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ הדרא קושיית התוס' לדוכתא דנילף איסור אכילת חמץ בי"ד מדאיתקיש להשבתת שאור ואמנם אעפ"י כן לא קשה מידי דהרי בהך קרא דאך ביום הראשון כתיב בהדיא כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ומיעט רחמנא בהדיא את יום י"ד דמיום הראשון עד יום השביעי כתיב ולכן לא היה קשיא להו להתוס' מהך קרא כלל ועיקר קשייתם הוה מהקישא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ושם לא הוזכר זמן באכילת חמץ שהרי סתם כתיב כי כל אוכל מחמצת ואהא הוה קשי להו דנימא דאיתקוש איסור אכילת חמץ להשבתת שאור לאסור גם בי"ד ועל זה שפיר תירצו שאף שלא הוזכר זמן באכילת חמץ מ"מ הוזכר שם זמן בהשבתת שאור שהרי שבעת ימים שאור לא ימצא כתיב וא"כ לא איתקיש בהך קרא להשבתה של ארבעה עשר כלל ואמנם לדידי בלא"ה לא קשה ולא מידי שהרי גם בה קרא כרת כתיב באכילת חמץ ואם היינו מרבים בהקישא גם י"ד א"כ היה חייב כרת גם על אכילת חמץ בי"ד וזה אי אפשר דהרי כבר מיעט רחמנא י"ד מכרת מדכתיב מהך קרא ביום הראשון וגו' ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי בא"ד וקשה לרשב"א וכו' שטחיות לשון התו' משמע דקושי' זו שייכא למה שכתבו לעיל דאל"כ היה להם להקדים קושיא זו שהיא בשמעתין גופיה ואח"כ לפלפל במה דשייך בפלוגתא דר"י ור"ש לקמן בפ' כ"ש ונראה קישור הדברים לפי מ"ש לעיל דמדאיתקיש אכילת חמץ שבכרת להשבתת שאר אי אפשר לרבויי איסור אכילת חמץ בע"פ מהך הקישא וא"כ היא גופא קשיא למה הקיש הכתוב השבתת שאור דאך ביום ראשון חמץ שבכרת ואיצטריך קרא מיותר לר"י לאסור אכילת חמץ לפני זמנו היה לו להקישו לחמץ שבלאו וממילא היו מרבים מהקישא לאסור חמץ משש שעות ולמעלה בהאי קרא דאך ביום שהראשון ולא היתה התורה צריכה לכתוב קרא מיותר לפני זמנו לר"י אלא ודאי שבכוונה הקישו לכרת למילף ג"כ כרת להשבתת שאר וכקושיית הרשב''א דנילף כרת להשבתת שאר מדאיתקיש לאכילת חמץ אינו מבערו יעויין שם והראב"ד רצה לומר ולתרץ קושיית הרשב"א נלע"ד כיון שבקרא דאך ביום הראשון תשביתו ג"כ הקישו לאכילת חמץ וגם שם כתיב כרת באכילת חמץ וא"כ אם נימא דאיתייהב הך הקישא לחייב כרת בהשבתת שאור הי' ג"כ כרת על השבתת שאר שבי"ד ולפי מה שכתבו התוס' לקמן דף כ"מ ט"א בד"ה בדין הוא לא משכחת אוכל חמץ שלא יהיה שלו בשעת אכילה וא"כ לא הוה משכחת אוכל חמץ בי"ד שלא יתחייב כרת משום השבתה וא"כ למה כתב רחמנא בכרת דאכילה מיום הראשון עד יום השביעי למעוטי אוכל חמץ בי"ד שלא יתחייב כרת הרי על כרחו הוא מתחייב כרת גם בי"ד על אכילתו וא"ת אכתי יש נ"מ מה שמיעט אכילת י"ד מכרת שאם היה חייב כרת בשביל אכילה שהוא בל"ת היה מתחייב על שגגתו חטאת משא"כ כשחייב רק משום השבתה שהוא בי"ד רק מצות עשה אינו חייב חטאת וכן נ"מ אם הזיד בזה ושגג בזה מ"מ נעל"ד דק"ו הוא שאם חייב כרת על אכילתו החמורה ק"ו שאינו חייב כרת אז על השבתה הקלה וא"כ על כרחך לא אתייהיב הך הקישא לכרת כלל ואפילו אם ירצה הבעל דין לחלוק ויאמר אף דמוכח דאינו חייב כרת על השבתה דע"פ שלא תהא השבתה חמורה מאכילה ולא אתייהיב הך הקישא דאך ביום הראשון לכרת מכל מקום אכתי הך הקישא דשבעת ימים שאר לא ימצאו וגו' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה שפיר אתייהיב לכרת ויהיה חייב כרת על השבתת שאר של שבעת הימים כשם שמתחייב כרת על אכילת חמץ שבעת ימים אומר אני לפי מה שאכתוב לקמן ע"ב דמה שאמרו שאר שאר לג"ש גם הך קרא דאך ביום הראשון נכלל בג"ש זו למילף מנ"ש שאר שאר א"כ כיון שכבר ידענו שעל השבתת שאר של אך ביום הראשון ליכא כרת שוב ילפינן שאר שאר בג"ש שגם על שבעת ימים שאר לא ימצא לא יתחייב כרת והיכי שאין ההיקש מתבטל לגמרי ג"ש עדיף מהיקש כמו שכתבו התו' בזבחים דף מ"ח ע"א בד"ה דכ"ע וכאן ההיקש איצטריך לרבות ליל ט"ו דאף דכתיב אך ביום הראשון לארבעה עשר מ"מ זהו לעשה ואכתי נוכל לומר שעל הלאו של בל יראה כתיב ימים למעוטי לילות ואיצטריך הקישא לרבות ליל ט"ו וכיון שההיקש איצטריך ואינו מתבטל לגמרי ג"ש עדיף ואפי' לתירוץ שני בתוס' בזבחים מ"מ כיון שכבר ידענו שההיקש של אך ביום הראשון לא ניתן לכרת אלא שהיה מקום לומר אולי ההיקש של שבעת ימים ניתן גם לכרת שוב הג"ש גילוי מלתא הוא שגם ההיקש של שבעת הימים הוא כמו היקש של אך ביום הראשון ולא ניתן לכרת והנה כתבנו לדחו' קושיית הרשב"א וגם עכ"פ בזה לא נסתפק אדם מעולם ובודאי ליכא כרת בהשבתת שאור והרשב"א דרך קושיא הקשה כן אבל לא שיהיה האמת כן ומעתה לדידי קשה לאידך גיסא כי"ן שאין כרת בהשבתת שאר א"כ היא גופא קשי' למה הקישו הכתוב לחמץ שבכרת הי' לו להקישו לחמץ שבלאו ולא היה צריך קרא מיותר לחמץ לפני זמנו וקושי' זו היא רק לר' יהודה אבל לר"ש דחמץ לפני זמנו באמת אינו' אסור וליכא קרא לזה אין זה קושי' אבל לר"י ודאי קשה ונראה דלשטת רבינו תם בריש ואלו עוברין דהיינו מעל השלחן אבל בל יראה ליכא וא"כ איכא למימר דלהכי כתב רחמנא הך הקישא בחמץ שיש בו כרת לומר דלא חייבה התורה השבתה אלא בחמץ גמור שיש בו כרת אבל נוקשה ותערובות שאינן בכרת רק בלאו אין בו חיוב השבתה אבל אם היה ההיקש בחמץ סתם אז היה גם תערובות ונוקשה בכלל והיה עובר גם על נוקשה ותערובות בב''י ועפ"י רכ זה נוכל לומר דפלוגתא דרש''י ור''ת אם נוקשה ותערובות עוברים בב''י תלי' בפלוגתת הפוסקים אם חמץ לפני זמנו הלכה כר"י שעובר בל"ת או אם גם לפני זמנו הלכה כר"ש ודו"ק

ועפ"י הדברים האלה יש לתרץ קושיית התוס' לקמן דף כ"ג ע"ב ד"ה מא' בינייהו שכ' תימא לרשב"א דנימא דא"ב נוקשה ותערובות וכו' וכי תימא כיון דמרבינן ליה לאכילה הה"ד להנאה א"כ כרת נמי לחייב ולפי מ"ש ניחא דכרת אי אפשר לומר דאתרבו נוקשה ותערובות דאי ס"ד דאיתרבו גם לכרת א"כ גם עתה דאקיש רחמנא השבתת שאר לאכילת חמץ שבכרת אכתי לא אימעט נוקשה ותערובות והדרא קושיא לדוכתא הוה ליה לאקושי השבתת שאר לאכילת חמץ סתם ולא גבי כרת ואז לא היינו צריכין קרא מיותר לרבות לפני זמנו אלא ודאי שבנוקשה ותערובת ליכא כרת וכנ"ל ואף שהוכחה זו הוא רק לר' יהודה אבל לר"ש באמת ליכא קרא ללפני זמנו וא"כ אכתי הדרא קושית התוס' לדוכתא דהוה ליה למימר א"כ נוקשה ותערובות לר"ש אלא שזה אינו קושיא דהרי עיקר פלוגתא דחזקיה ור"א הוא רק אליבא דר"י ולא אליבא דר"ש וכמ"ש התוס' דף כ"ב בד"ה ע"ב ור"ש

ע"ב וש"מ הבערה לחלק יצאת עיין רש"י ותוס' שנדחקו במה שמענו זה מדברי ר"ע ולענ"ד נראה דהנה בהבערה כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והך ביום השבת מיותר דהרי קרא בשבת איירי שם ודרשינן מיניה ביום השבת לא תבערו אבל ביו"ט מותר וכן כתב המגיד משנה בריש הל' יו"ט ואמנם אני אמרתי אם ילפינן מהך קרא חילוק מלאכות אז לא דרשינן הך דיוקא ביום השבת להתיר גוף ההעברה בי"ט אלא כך דייקינן ביום השבת יש חילוק מלאכות אבל בי"ט ליכא חילוק מלאכות וכמו דאמרינן במכילתן דף מ"ח ע"א חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט ונמצא לפי זה למ"ד הבערה ללאו יצאת וכתיב ביום השבת למעוטי יום טוב הותרה הבערה לגמרי ביו"ט אבל למ"ד לחלק גוף ההבערה אסורה ביו"ט שלא לצורך אוכל נפש כמו כל המלאכות וכיון שר' עקיבא אוסר הבערה בי"ט על כרחך סובר לחלק יצאת ובחידושינו למסכת ביצה הארכנו בזה שם יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הא"י הנה בצד ההיתר פתח בתרתי אתה רואה של אחרים ושל גבוה ובצד האיסור אחז אחרים ושביק לגבוה והוה ליה גם כאן לומר יכול וכו' ויקבל פקדונות מאחרים ומגבוה דהרי ודאי גם מגזבר אסור לקבל פקדון אם מקבל עליו אחריות דמ"ש כיון שגורם לממון ואולי מזה הוכיח הרמב"ם מה שחידש לנו בפ"ד מחמץ הלכה ד' שאפילו אין הישראל הנפקד חייב באחריות מן הדין רק הוא אנס ואם יוגנב יכריחהו לשלם ג"כ חייב באחריותו מקרי ועובר עליו בל יראה אם שהוציא דבר זה מחמירא כו'