צל"ח פסחים י

בדוקין בי"ד מבעי' ליה כוונתו גם כן שיאמר בחזקת בדוקין בליל י"ד אלא דלפי זה קשיא על מה דאמר אלא מאי משום אמירה דהני וכו' תפשוט מיניה דאין חזקתו בדוק והלא נוכל לומר דמיירי בליל י"ד ולכך צריך אמיר דהני דהכל חברים לא אמרינן אבל ביום י"ד חזקתו בדוק דליחוש שביטל מצות חכמים לגמרי בזה סמכינן אחזקה

שם תנן התם וכו' הקשה אחד מהתלמידים מה ענין סוגיא זו לכאן ולקמן אחר המשנה ששנינו ר"מ אומר וכו' היה לו לקבוע סוגיא זו דכ"ע מיהא וכו' ונראה דשפיר שייך לשמעתי דלדעת בעה"מ שפוסק כר"ש גם לפני זמנו וסובר דלר"ש מותר באכילה עד הלילה שבאכילתו משביתו וקיים עשה דתשביתו ולפי זה מה דאמרינן כאן דכ"ע מיהו משש ולמעלה האי כ"ע לאו כ"ע ממש אלא כ"ע היינו ר"מ ור"י ולפי זה לר"מ שאסור מן התורה לפי תלמוד בבלי בע"פ כדמשמע סוגיא זו ודלא כירושלמי שסובר שלר"מ מותר עד קודם הלילה על כרחך כר"י ס"ל דסובר לקמן דף כ"ח ע"ב דתלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו ולפי זה אין מקום לדברי הגמרא כאן שהקשה מנ"ל והרי איכא קרא מיותר לא תאכל עליו חמץ ולכן נראה דהן דכ"ע כ"ע ממש ואפילו ר"ש ואין הכוונה כאן מיהא משש ולמעלה אסור באכילה רק הכוונה שאסור להשהותו בביתו וזה גם ר"ש סבירא ליה לכולי עלמא וכן משמע ברא"ש בשמעתין שכתב דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה צריך לבערו מן הבית מנ"ל ואמנם אכתי מנ"ל להקשות ודלמא ליכא שום קרא על ההשבתה בי"ד ואעפ"כ לר"מ ולר"י שאסור באכילה מן התורה צריך לבערו משום דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה ובסברת התוספות בריש מכילתן שעקר קביעת חז"ל בדיקת חמץ היא. משום דלמא אתי למיכל מיניה ואמנם בזה נחלקו רש"י ותוס' דרש"י פירש בריש מכילתין שהבדיקה היא שלא יעבור בבל יראה והתוס' כתבו דהטעם משום דלמא אתי למיכל מיניה וע"כ לרש"י לא גזרינן דלמא אתי למיכל ואף שודאי מפורש בגמרא דגזרינן דלמא אתי למיכל כדלקמן דף ו' ע"א המוציא חמץ כופה עליו כלי וכדומה מיהו זה בחמץ המונח גלוי לפניו אבל בדיקת חמץ שאין החמץ מונח לפניו או אם מניחו בחדר שניחוש למיכל מיניה לרש"י לא חיישינן ולהתוס' חיישינן וא"כ להתוס' איכא למימר שטעם הביעור בשש הוא משום שאח"כ אסור מן התורה ודלמא אתי למיכל מיניה ואין מקום להקשות מנלן ואמנם למה דדחי לעיל שאני מזוזה דחובת הדר היא ומזה הוכחתי לעיל שטת רש"י שאין טעם הבדיקה בשביל דלמא אתי למיכל מיניה שאם היה זה הטעם הרי גם בדיקת חמץ חובת הדר הוא שלא יבוא למיכל חמץ ולכך שייך כאן להקשות ק דכ"ע מיהא משש ולמעלה אסור מנלן

שם אמר אביי פרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאר לא ימצא וכתיב אך ביום וגו'. הנה שטחית לשון זה מורה שמיתורא דריש כפירוש התוס' דאי כפרש"י מדכתיב אך הרי שהה בו וא"כ מרומיא דקראי דריש לא הוה ליה למימר תרי קראי כתיבי אלא הוה ליה למימר כתיב ז' ימים וגומר וכתיב אך ביום הראשון תשביתו וגם קשה הרי קרא דאך ביום הראשון קדים בקרא ולמה איחרו בשלמא אי מיתורא אם כן אך ביום הראשין הוא מיותר אבל ימים אינו מיותר שהרי צריך קרא לשאר יומי וכיון שאך ביום הראשון הוא מיותר ומכח קרא דשבעת הימים הוא מיותר שכיון שכתוב שבעת ימים הרי יום ראשון בכלל ולכך הקדים להביא קרא דשבעת ימים

רש"י ד"ה בביטול בעלמא דכתיב תשביתו כו' ואין להקשות כיון דלרש"י . הביטול מפורש בקרא א"כ למה לי קרא ולמעוטי של אחרים ושל גבוה תיפוק ליה דאפילו בשלו אם ביטלו אינו עובר ק"ו בשל אחרים די"ל דרש"י סובר כהני פוסקים דשל אחרים שרי אפילו הוא שומר חנם שחייב בפשיעה אפ"ה כיון שאינו חייב בגניבה ואבידה אינו עובר וא"כ היה מקום לומר דזה גרע מחמץ שלו אחר הביטול וקמ"ל קרא דאפילו בזה אתה רואה של אחרים ושל גבוה

רש"י ד"ה שבעת ימים וכו' הרי שהה בו שעה אחת הנה מדברי רש"י נראה דלא מיתורא קדריש דאי מיתורא א לא היה צריך רש"י להקדים שהרי שהה בו ותיפוק ליה מיתורא אמרינן לרבות י"ד לביעור אלא ודאי דסובר רש"י דקרא אינו מיותר דאף דכתיב שבעת ימים וגו' זהו מצות לא תעשה וקרא דאך ביום הראשון תשביתו איצטרך למצות עשה אלא דלפי זה קשה סוף דברי הגמרא ההיא לא איצטרך ליה דמה בכך דלא איצטרך כיון דעכ"פ אפשר לפרושי על ט"ו ואך בכניסת יום ראשון כמו שפירש רש"י וקרא בעצמו אינו מיותר דאיצטרך לעשה מנ"ל לפרושי על י"ד ולכך נלע"ד דודאי גוף הקרא אתי לעשה אלא דה"ל למכתב בראשון תשביתו האור ועכ"פ אך ביום מיותר ואתי לי"ד ולא ניחא ליה לרש"י לפרושי מרבויי דאך מיותר משום דבאמת בירושלמי בפרקין על משנה דר"י אומר כו' קאמר מחלפא ש שיטתיה בכל דוכתא אך למעוטי וכאן אמרת אך לרבויי לכן בחר רש"י לפרש דאך למעוטי והרי שהה בו שעה אחת וא"כ ע"כ קרא לארבעה עשר ועל זה מקשה הגמרא ודלמא לרבות לילי חמשה עשר דאי הוה כתיב בראשון תשביתו לעשה הוה מוקמינן רק ביום דומיא דלא תעשה דכתיב בשבעת ימים ולכן קאמר אך וכו' בכניסת יום ראשון תכף תשביתו ועל זה שפיר משני ההיא לא איצטרך כלו' אך ביום לא איצטרך והוה ליה למכתב בראשון תשביתו וג"כ גם הלילה בכלל שהרי כתיב בראשון ושלא תאמר דומיא דלא תעשה גם כן ליכא חשש שהרי הלא תעשה השטה גופיה נוהג בלילה דהא איתקש וכו'

תוס' ד"ה ואימא וכו' הוה מצי לשנויי ביום כתיב כדמשני בסמוך ולענ"ד נראה דכאן אין ראיה מדכתיב ביום דאיכא למימר אך בכניסת יום וכו' כמו שפירש"י ולרבויי הלילה אתי כי צריך ריבוי משו דשבעת ימים כתי אבל לקמן במסקנא כיון דקאי על ארבעה עשר ליכא למימר דאך ביום בכניסת יום דלזה לא צריך ריבוי בלילה ואי הוה כתיב איזה ריבוי סתם לרבות י"ד ממילא לא הוה מקום לחלק בין יום ללילה ומדכתיב ביום למעוטי לילה אתי

בא"ד וכי נמי משני כו' לא צריך קרא דמייתי שבעת ימים וכתב מהרש"א די"ל דקושטא הוא למסקנא מייתי הך קרא דשבעת ימים דהאי קרא איהו וזכיה היא הקישא דלקמן עכ"ל מהרש"א ולענ"ד נראה דלהקישא לא צריך הך קרא דשבעת ימים שהרי בהך קרא דאך ביום הראשון איתקיש דכתיב אך ביום הראשון תשביתו כי כל אוכל חמץ כו' ומה שנקט כאן בגמרא קרא דשבעת ימים היינו משום דקאי אמה דקאמר דאך ביום הראשון איצטריך ללילי ט"ו משום דסד"א ימים כתיב על זה משני ההוא לא איצטרך פירוש דמשום זה לא הוה צריך קרא דאך ביום הראשון תשביתו כלל שבהך קרא עצמו שאתה סובר למעט ממנו לילות בהך קרא גופיה איתקש לאכילת חמץ לרבות לילות אבל ריה"ג לקמן שלא הביא קרת דשבעת ימים כלל וסתמא קאמר דהא איתקש כוונתו דבהך קרא גופיה איתקש ועפ"י זה נלע"ד לתרץ מה שיש להקשות כיון שאין לנו קרא על איסור חמץ משש שעות ולמעלה אלא מקרא דאך ביום הראשון תשביתו והך קרא מ"ע הוא וגם הוא מ"ע שהז"ג א"כ נשים פטורות ממ"ע זו ויהיה נשים מותרות באכילת חמץ כל היום עד הלילה ובשלמא לר' יהודה אית ליה קרא לפני זמנו לקמן דף כ"א ע"ב והוא לא תעשה כמבואר שם אבל לר"ש דלית ליה קרא לפני זמנו וכתבו שם התוס' בד"ה ר"ש דמודה הוא דאסור באכילה ממש ולמעלה מדאמר אין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה דמשמע הא לבדה שורפין ואי מותרת באכילה יאכלנה עד הלילה וכתבו התוס' דנפקא ליה מתשביתו כו' יעוין שם ולפי מה שכתבתי אכתי קשה דא"כ נשים מותרת ואכתי למה ישרפנה יאכילנה לנשים כהנות ולפי מ"ש דהך קרא דאך ביום הראשון תשביתו ג"כ איתקש לאכילת חמץ א"כ נוהג אף בנשים דכל שחייב כרת על אכילת חמץ מצוה עליו להשבית שאור והני נשי דאיתנוהי בכרת על אכילת חמץ כמבואר לקמן דף מ"ג ע"א דאיתרבו מכל איתנוהי נמי בהשבתת שאור ולפי מה שיתבאר לקמן בחידושינו דשאור שאור הניתן לג"ש קאי ג"כ על אך ביום הראשון תשביתו שאור בלאו הכי ניחא וילפינן מגזירה שוה לחייב נשים בהשבתת שאור

דף ה ע"א ואכילת חמץ לאכילת מצה כו' לכאורה קשה למה ענין הוצרך כלל להביא כאן הקישא דאכילת חמץ לאכילת מצה והלא בלא"ה בהדיא מפורש באכילת חמץ שנוהג תכף בליל ט"ו דהרי כתיב לא תאכל עליו חמץ והרי עכ"פ עליו על הפסח קאי ולר"י על שחיטת הפסח קאי ולר"ש על אכילת פסח ועיין לקמן דף כ"ת ע"ב וא"כ הרי מפורש שחמץ אסור באכילה או מחצות י"ד או מתחלת ליל ט"ו ומה צורך להביא כאן דאיתקש אכילת חמץ לאכילת מצה ונראה משום דלר"י הך קרא לא תאכל עליו היינו על שחיטת הפסח ואז ליכא כרת אפי לרבי יהודה כמפורש בדברי ר"י לקמן דף כ"ח ע"א והשבתת שאור דאיתקש לאכילת חמץ היינו אכילה שיש בו כרת כי כן כתיב שאור לא ימצא וגו' כי כל אוכל וגו' ונכרתה וא"כ אף אם הי' מביא קרא דלא תאכל עליו חמץ דמיירי לר"י לפני זמנו אכתי לא הוי ידעי' דהשבתה נוהגת בליל ט"ו ולכך הוצרך להביא הקישא דאכילת חמץ תוך הפסח לאכילת מצה

שם רנב"י אמר ראשון דמעיקרא משמע וכו' ולענ"ד צ"ע ים כן גם קרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון נימא מעיקרא משמע ויתחייב כרת על אכילת חמץ לפני זמנו אתמהה ואף שיש לומר דכתיב מיום הראשון עד יום השביעי אמרי' מה שביעי לחג אף ראשון לחג מ"מ אכתי קשה נכתב רחמנא ראשון הראשון ל"ל והך הראשון לא נכתב כלל בקרא אחד עם מקראי ע קודש ועיין בתוספות ד"ה כדתנא וכו' וצ"ע

שם רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' הנה יש להפלי דהך קרא בפ' כי תשא כתיב ולמה לא הביא קרא המוקד בפ' משפטים לא תזבח על חמץ דם זבחי ואף שגם לקמן דף ס"ג ע"ב ג"כ השיב רב אמי לר"א מי כתיב לא תשחט על חמצך וכו' והביא גם כן קרא דכי תשא היינו משום דמסיק שם הנך דקיימי בלא ילין והיינו כל בני החבורה שישנם באזהרת לא ילין מן הבשר והך בכי תשא כתיב אבל בפ' משפטים ולא ילין חלב חגי כתיב ולא קאי על בני התבורה כלל רק על כהן המקטיר החלב לכך הביא שם קרא דכי תשא אבל כאן קשה ונראה דכאן תחלת הסוגיא על ר"מ ור"י קאי כמו שהוא התחלת הסוגיא תנן התם רמ"א וכו' ועל זה קאי דכ"ע מיהא וכו' וא"כ צריך למילף כאן לימוד שיהי' נכון גם לר"י ור"י קאמר לקמן דף ס"ג ע"א אף התמיד ובדף ס"ד ע"א קאמר מ"ט דר"י אמר לך זבחי זבחי המיוחד לי ומה ניהו תמיד ולכאורה קשה א"כ מנ"ל לר"י דשוחט הפסח יהי' חייב ודלמא קרא מיירי רק בתמיד ומדקאמר ר"י אף התמיד א"כ סובר שחייב בין על הפסח ובין על התמיד ומנא לי' הא כיון דזבחי המיוחד משמע א"כ דלמא רק בתמיד איירי והתוי"ט שם הרגיש בזה ונדחק בזה ולענ"ד נראה מדסמיך לי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח מכלל דגם בפסח איירי וכדדרשינן באמת מהך קרא אם יש לאחד מבני חבורה וזה שייך בקרא דכי תשא אבל בקרא דמשפטים סמיך לי' ולא ילין חלב חגי וזה לא קאי על חלב הפסח רק על חגיגה דהיינו חגיגת ט"ו כמפורש לקמן דף ע"א ע"א א"כ אין לנו שום רמז לרבי יהודה דהך קרא איירי בפסח כלל ומוקמינן לי' רק בזבחי המיוחד דהיינו תמיד ולא קאי רק על כהן המקריב התמיד ואין ללמוד זמן איסור חמץ לכל ישראל ולכך הוצרך להביא קרא דלא תשחט דמיירי אפי' לר"י גם בפסח ואזהרה לכל ישראל לכל אחד על הפסח שלו ואמרינן זמן שחיטה אמר רחמנא ולקמן דף ס"ג ראיתי להרמ"ז דלהכי לא לקי שוחט פסח על החמץ שמונים שהרי תרי לאוי כתיבי משום דחד מינייהו לדרשא דרבא קאתי למדרש מיניה איסור חמץ בערב פסח ולפי זה בלא"ה ניחא מה שהביא רבא קרא המאוחר דמסתמא קרא קמא לגופי' אתי לאסור שחיטת הפסח על החמץ וקרא בתרא דמיותר דרש מיני' רבא לאיסור חמץ בארבעה עשר

שם לא תשחט הפסח וחמץ קיים והנה יש לדקדק שיתכן לדרוש כן לר' יוחנן דאמר לקמן דף ס"ג ע"ב אעפ"י שאינו עמו בעזרה וא"כ קפיד קרא שלא יהיה חמץ קיים בשעת זביחה כלל א"כ צריך להשביתו העולם אבל לריש לקיש דאמר עד שיהיה עמו בעזרה וא"כ לא קפיד קרא על השבתה מן העולם רק שלא יהיה חמץ עמו בעזרה ואיך נילף מיניה השבתת חמץ ואף דמדברי רבא ליכא קושיא על ריש לקיש מ"מ כיון שגם ר' ישמעאל דורש כן ואם כן גם ר' ישמעאל סובר אעפ"י שאין עמו בעזרה ואיך פליג רשב"ל שהוא אמורה על ר' ישמעאל בשלמא לפי מה דס"ד שם טעם פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דפליגי בהתראת ספק א"כ לא פליג רשב"ל רק לפוטרו ממלקות אם אינו עמו בעזרה אבל איסורא איכא כל היכי דאיתיה לחמץ שפיר ילפינן מיניה שצריך להשביתו מן העולם אבל כיון דמסיק שם דבעל סמוך פליגי הדרא