צל"ח פסחים קח

חייב דייק שפיר הא סתמא פטור דמסתמא הך שלא לשמו דסיפא הוא דומיא דשלא לשמו דרישא דהיינו במפרש שלא לשמו

תוס' ד''ה ואיכא דלא מקיש וכו' נהי דלא מקיש וכו' ולענ"ד נראה דלהכי לא מקיש לענין הקטרה הוא מטעם מדאיצטריך דם לרבות הזורק ש"מ דאתי למעוטי מקטיר וכמ"ש למעלה משא"כ לענין בני חבורה אין לנו קרא למעוטי

ד"ה טעמא וכו' דהא מכשיר לעיל ר' יהושע שוחט אחרים לשמו וכתב מהרש"א במועד קיימינן הכא דהיינו שלא בזמנו ואפי' ר"א מודה דכשר ונלע"ד לפי מ"ש רש"י לעיל דף ס"ב ע"ב בד"ה שלא בזמנו וכו' דהא דמכשיר ר"א שלא בזמנו הוא מדשתיק ליה לר"י א"כ לא שמענו מר"א בפירוש כן רק מר"י שמענו ור"א שתיק ליה להכי נקטו התוס' מכשיר ר''י שעקר הכשר שלא בזמנו מדברי ר"י שמענו אכן לפי מה שהוכחתי אני לעיל מגוף פלוגתייהו כן קמו דברי מהרש''א

שם במשנה כמעשהו בחול וכו' ר"י חומר כוס הי' ממלא מדם התערובת וכו' יש לדקדק דדברי ר"י היה לו למסדר המשנה למתני לעיל בתר כך מעשה השניה והשלישית ר"י אומר כוס היה ממלא וכו' וראיתי להרמ"ז שכתב שר"י בא להוכיח דבר זה מהדחת העזרה דאמרינן לקמן בברייתא אמר להם ר"י לחכמים לדבריכם למה פוקקין את העזרה וכו' נמצא מדפקקו את העזרה עד שהוצרכו אח"כ להדיח וכו' עיין שם. ואני אומר פקיקת העזר' שלא יצא הדם לא נרמז במשנתינו ומה שהמתיק הרמ"ז דבריו מדהוצרכו להדיא אני אומר שאף אם לא היו פוקקין שלא יצא הדם אעפ"כ היתה העזרה צריכה הדחה מרוב דם שחיטה שהי' אז וכן משמע מפי' רש"י בד"ה אלא שהכהנים וכו' ובע"פ מתוך שהדמים מרובים היו מדיחים אותה, ועוד אי ס"ד שאי לאו שפקקו העזרה לא היה צורך להדיחה א"כ ודאי שלא היו פוקקין בשבת כלל ולא יצטרכו הדחה שהרי אף הכהנים עכ"פ מודים שההדחה שבות היא אלא שאין שבות במקדש ואטו בשביל דבר שהוא רק משום שבח בני אהרן שילכו עד ארכובותיהן בדם יעשו דבר שגורם אחר כן לעשות איסור שבות ואין זה שבח אלא גנאי ח"ו לבני אהרן אלא ודאי שאפי' לא היו פוקקין היתה ההדחה נחוצה לרוב הדם וסידור דברי ר' יהודה כאן נלע"ד דהא ודאי דזריקה בשבת איסור שבות יש בה וכן מפורש במסכ' ביצה דף כ' ע"ב דקאמר א"ב וכו' לרבא לא זריק ופירש"י אע"ג דלאו מלאכה היא גוזר בה משום שבות. ואף דאיכא למימר דהיינו זריקה שהוא לצורך שמתרת הקרבן ומחשב תיקון אבל אם כבר נזרק שוב אין הזריקה שנית שום תיקון ואין בה משום מתקן מ"מ יש בו משום שבות משום צובע ואף שאין אדמומית הדם על גבי המזבח דבר המתקיים זה מועיל שלא יהיה מלאכה דאורייתא אבל מד בנן אפילו בדבר שאינו מתקיים אסור וכן מבואר לשון הרמב"ם פ"ט משבת הל י"ג צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל וכו' פטור ופטורי דשבת היינו פטור אבל אסור אלא דבקרבנות היום שהותרה המלאכה ק"ו הזריקה שהיא שבות אבל לזרוק מחמת ספק שמא נשפך הדם שהיא דעת ר' יהודה למלא כוס מדם התערובות ולזרוק מספק שמא נשפך הדם לא התיר ר"י אלא בע''פ שחל בחול אבל לא בחל בשבת ומעתה שייכים דברי ר"י למה דאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים וכו' דמשמע דבשום דבר אחר לא היה שינוי בין חל בחול לחל בשבת וקאמר ר"י כוס היה ממלא וכו ואם כן גם זה הי' הפרש בין חול לשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת

תוס' ד"ה קראו את ההלל בתוספתא וכו' ולוים קוראים את ההלל וקשה לר"י דאמרינן בערכין וכו' אין אומרים שירה אלא על היין וכו ונראה דהאי וקשה לר"י מקושר למה שהביאו שהלוים אמרו ההלל דאי לאו הכי הוה אמינא שהבעלים שהביאו הפסחים קראו את ההלל לא היה קשה כלל דהא דקיי"ל דאין אומרים שירה אלא על היין היינו שיר שהלוים אומרים ותדע דהרי לא קשה להו מכל. שמונה עשר יום שהיחיד גומר ההלל והיינו משום שכל הקהל אומרים אותו אבל אחר שהביאו התוספתא שהלוים קורין הלל אז הי' קשה לר"י שאין אומרים שירה אלא על היין ע"ב אביי אמר ננעלו תנן וכו' וסמכינן אניסא נלע"ד דעד כאן לא אמר ע''ב אביי סמכינן אניסא אלא דבר שבדיעבד כשר כמו פסח שפסק הרמב"ם בפ"א מק"פ הל' י"א שאם שחט כל הפסחים בבת א כשר וכיון דרק לכתחלה בעי' שלש כתות סמכינן אניסא אבל דבר שמעכב בדיעבד גם אביי מודה דלא סמכינן אניסא שהרי שנינו שמתקינין לכה"ג כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול וכן כמה מקומות דלא סמכו אניסא [ועיין מ"ש לעיל דף נ"ח לענין מוכמר בישרא] ואפשר מהכא נפקא ליה להרמב"ם דבדיעבד אם נשחט בבת אחת כשר מדסבר אביי דסמכינן אניסא והכ"מ נדחק שם מאין למדו הרמב"ם יעויין שם ועוד נ"ל שלמדו הרמב"ם מדאמרינן בקידושין דף מ"ב ע"א מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו וגומר ואם כל ישראל יוצאין בפסח אחד אין כאן שלש כתות אלא דשם קאמר יוצאין ק דמשמע דיעבד לכן מחלק הרמב"ם בין תחלה לדיעבד

שם ננעלו תנן והקשה מהרש"א כיון דבנס ננעלין כי היכי דלא יעלו כולהו ולא יהיה ג' כתות א"כ למה נסתפק אם סגי בכת אחת ולכאורה קשה אולי כיון דאין משגיחין בבת קול להכריע הדין בשביל הבת קול הכי נמי אין משגיחין בניסא להכריע בזה ספיקא דדינא כי לא בשמים היא ואמנם התוס' במסכת ברכות דף נ"ב ע"א כתבו דדוקא התם בעובדא דר"א הגדול שהי' הבת קול נגד הרוב אמרו אין משגיחין בב"ק דכתיב אחרי רבים להטות אבל כאן שהיו מסופקים בפירושא דהאי קרא ושחטו אותו קהל עדת וגו' שפיר הי' להם להכריע ע"י הנס של הנעילה וגם אין לדחות קושיית מהרש"א דאטו האי ספיקא נזכר במשנה אדרבה במשנה שנינו ג כתות בזה אחר זה אלא שר' יצחק אמר דבר זה ולכאורה האי ר' יצחק אמורא הוא שהרי הגירסא הוא אמר ר' יצחק ואם היה אחד מתנאים הי' ראוי להיות תני ר"י וכיון שהוא אמורא אם כן גברא אגברא קרמית ואביי דאמר ננעלו תנן של רבינו שכתב שאין באמת לא ס"ל דר' יצחק ור"י ס"ל כרבא דנועלין תנן דאם כן דאביי פליג אדרב יצחק כששאל מה בינייהו הוה ליה למימר א"ב דלאביי סני בשלשים בני אדם ולרבא בעינן חמשים כדר' יצחק אלא ודאי מדלא אמר הך נ"מ ש"מ דבזה לא נחלקו וגוף קושיית מהרש"א דאם סגי בג' כתות בבת אחת למה ננעלו כלל בין כת לכת היה נלע"ד דאפילו אם כוונת הפסוק בבת אחת ואין צריך שלשה כתות זה אחר זה מ"מ אם אירע שנשארו קצת שלא עשו תכף כגון שלא הספיק' העזרה להחזיק את כול' בבת אחת ועל כרחך צריך להתחלק לשתי כתות אז גם בפעם השני' צריך להיות קהל ועדה וישראל ואי אפשר לעשות הפסק בפחות משלשים בני אדם אפילו היו כמה כתות זה אחר זה צריך בכל פעם שלשים בני אדם ואם כן הוצרכה העזרה להיות ננעלת פן יכנסו כל כך הרבה עד שישארו בחוץ פחות משלשים ולא יהיו אלו יכולים לעשות הפסח כלל אלא דאכתי קשה קושיית מהרש"א דתינח שהוצרכה העזרה להיות ננעלת פעם אחת אבל איך משכחת שתהיה צריכה להיות ננעלת שתי פעמים שאם בפעם הראשון ננעלה על כרחך שלא נשאר בחוץ הרבה מאוד שהרי לכך ננעלה פן יכנסו כל כך עד שלא ישאר שלשים ואם כן כשיצאה הראשונה ודאי שיכולים אלו הנשארי' להכנס כולם ולמה הוצרכה להיות ננעלת עוד הפעם ודוחק לומר שבין כך ניתוספו בני אדם שבאו לפתח העזרה ואמנם אטו נזכר במשנתינו כמה פעמי' ננעלה וספיקא דר' יצחק הוא דאם צריכה שלשה כתות בשלשה זימני ננעלה באמת ב' פעמים ואם די בשלשים בבת אחת לא ננעלה רק פעם אחת ועוד נראה לענ"ד דתנא דמשנתינו ודאי ס''ל זה אחר זה שהרי כן מבואר במשנתינו בהדיא יצאה ראשונה נכנסה שני' יצאה שניי' נכנסה שלישית ולומר שגם תנא דידן מספקא ליה קשה דהרי לא נזכר במשנתינו רמז שצריך שלשי' בכל פעם ולא נזכר רק שלש כתות זה אחר זה ולכן נלע"ד דתנא דידן ודאי סבר בזה אחר זה ור' יצחק דמספקא לי' היינו משום דברייתא דקידושין דף מ"ב דתני ר' יונתן אמר וכו שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ור' יצחק לא ס"ל לחלק בין תחלה לדיעבד אלא ודאי דר' יונתן דרש קהל עדת ישראל בפעם א' ומספקא לי' לר' יצחק אם הלכה כתנא דידן או כברייתא דר יונתן ולכן לצאת ידי שניהן צריך שלש כתות של שלשים בני אדם

שם שמעת מינה הולכה שלא ברגל הוה הולכה דלמא הוא נייד פורתא ופקחתי עיני בדברי רבינו הגדול בפ"א מק"פ הלכה י"ד וכתב שקט השוחט וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה זו עד שיגיע הדם אצל הקרוב למזבח שופכו שם שפיכה וכו' ולא הזכיר רבינו שצריך לנייד פורתא והדבר תמוה שהרי רבינו פסק בפ"א מפה"מ הולכה שלא ברגל אינה הולכה שוב ראיתי שהלחם משנה כאן בהל' ס"פ הרגיש בזה וכתב שרבינו סמך עצמו על שכבר הזכיר בפה"מ שבעינן הולכה ברגל והוא דוחק ואמנם אחרי רואי רש"י בשמעתין בד"ה שמעת מינה הולכה שלא ברגל וכו' ומאי אשמעינן מתניתין דאיכפל למתני סדר הולכתן האיך אי לאו הא אתי לאשמעינן עכ"ל רש"י ולכאורה הם שפת יתר והרי הקושיא כפשוטה שלא נזכר הגדת הרגל במשנתינו אלא נראה דעת רש"י דמן הסתם סתמו כפירושו כשאחד נותן לחבירו דרכו שנייד ברגל ולכך הי' קשה לרש"י דקארי לה מאי קארי להקשות כלל ממשנתינו וליישב דעת המקשה כתב רש"י שהוכיח לעצמו דעל כרחך משנתינו מיירי בלא נייד דאל"כ לא קמשמע לן מידי ולמה איכפל למתני סדר הולכתן אבל כדמשני דנייד ומשנתינו קמ"ל ברוב עם הדרת מלך אם כן נשארה משנתינו כלשונה ואין צריך להוסיף בה הגדת הרגל כי מן הסתם כן הוא הסדר וכיון דרבינו הגדול אמר כדי שיתעסקו רבים במצוה זו שוב סתמו כפירושו דנייד פורתא רש"י ד"ה שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות לשון זה שאינו יכול לתקן משמע שלאו משום איסור טלטול נגעו בו רק שאי אפשר להחליקן ולתקן ולתקן בשבת ודבריו תמוהים דאי משום הא למה לא החקינום מאתמול שיהיה מתוקנים וחלקין אבל אני תמה על רש"י מה חסר לו משום איסור טלטול המקלות וכן מפורש בפרק כל הכלים דף קכ"ג ע"ב קנים ומקלות קודם התרת כלים נשנו דף ס"ה ע"א רב אשי אמר אפילו תימא שלא ברצון חכמים ור' נתן היא וכו' שבות שא"צ לא התירו והרמב"ם בפ"א מק"פ הלכה ט"ז כתב חל י"ד להיות בשבת וכו' ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפי' בדבר שאין צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא וכ' הכ"מ דבגמ' אמרו דר"נ אמר שבות שא"צ לא התירו ומשמע דחכמים פליגי עליו ופסק כוותייהו ואני תמה שלפי פשטן של דברי הרמב"ם בריש פ"ו מהל' יו"ט משמע שפוסק שמדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט וכן כתב הבית יוסף ועיין במ"א ריש סי' תקכ"ז וא"כ על כרחך הא דאין אפיית לה"פ דוחה יו"ט הוא מטעם דשבות רחוקה לא התירו וכמבואר לעיל במכילתין דף מ"ז ע"א וכיון שהרמב"ם פסק בפ"ה מתו"מ שאין אפיית לה"פ דוחה י"ט א"כ סובר דשבות רחוקה לא התירו ואם שבות שהוא לצורך רק שהיא רחוקה לא התירו ק"ו שלא התירו שבות שא"צ ואולי יש מזה הוכחה לדברי המג"א שם ריש סימן תקכ"ז שפי דברי הרמב"ם בפ''ו מהל' יו"ט מטעם הואיל ולא מטעם שצרכי שבת נעשים ביו"ט] ועכ"פ לפי דעת הב"י סתרי דברי הרמב"ם אהדדי דבלה"פ אסור שבות רחוקה וכאן פסק כחכמים דאפי' שבות שא"צ התירו אם לא נימא בדוחק דדוקא במקדש עצמו איסור שבות היתר הוא אבל אפיית לחם היא בחוץ לכך לא התירו שבות רחוקה ואמנם דברי הרמב"ם לדעתי נכונים והבט וראה לשונו הזהב איסור שבות במקדש אפי' בדבר שאינו צורך עבודה הרי שלא כתב אפי' בדבר שאינו צורך סתם ודקדק וכתב שאין צריך עבודה אבל עכ"פ לצורך המקדש הוא ולדעתי הטעם שפסק דלא כר' נתן ומ"ש הכ"מ דמשמע דחכמים פליגי עלה ג"כ דוחק לומר כן מסברא ומאן נינהו חכמים דפליגי על ר' נתן ולכך נלע"ד דהא ודאי אין זה כבוד המקדש שיהיה עומד אני ימים מלוכלך בדם עד מוצאי יו"ט הראשון ובזיון להבית