צל"ח פסחים קו

לא משום שלא למנוייו ולא משום שלא לאוכליו לזרוק דמו לשם פלוני פסול דהיינו ש"ב שפוסל בזריקה בפסח גופיה ערלה שפסול בשחיטה אם שחטו לשם ערלים ק"ו שפוסל בזריק' וא"כ שפיר דין ק"ו זה לדון ערלה ק"ו מש"ב דקיל שאינו נוהג בשחיטה ערלה דחמורה שנוהגת בשחיטה וע"ז שפיר כתבו בסוף הדבור דליכא למילף ערלה ק"ו מש"ב דמה לשינוי בעלים שכן נוהג בכל הזבחים

ובזה תבין ותשכיל דבזבחים דף ד' ע"א בד"ה מה לזביחה ששם הקשו התוספות באמת דנילף זריקה משחיטה בק"ו ולכך לא כתבו שם הך פירכא דמה לש"ב שכן נוהג בכל הזבחים לפי דלא שייכא פירכא זו נגד ק"ו זריקה משחיט' אבל כתבו שם פירכא מה לזביחה שכן טעונה צפון וישנה בחטאת הפנימית וכאן שלמדו ק"ו ערלה מש"ב לא כתבו פירכא דמה לזביחה שכן טעונה צפון לפי שאין אנו לומדים זריקה מזביחה רק ערלה מש"ב אבל כתבו פירכא דמה לש"ב שכן נוהג בכל הזבחים

אלא דלפ"ז הדרא קושית מהרש"א לדוכתא דלמה אמר חומרי דזריקה דלא מקבע פיגול אלא בזריקה הוה ליה למימר שאין ש"ב אלא בזריקה ומ"ש לעיל לדחות קושייתו שניחא ליה לומר חומר בזריקה בפסח עצמו הרי לפי מ"ש גם בפסח עצמו מצינו ש"ב שאינו פוסל דשחיטה ומחוורתא כמו שתירץ המהרש"א עיין עליו

דף ס"ב ע"א בתוס' ד"ה כי לית ליה וכו' תימא דהשתא לרב אשי וכו', ולפמ"ש לעיל בתוספות ד"ה רבה אמר בפירושא דהך קרא במכסת נפשות לפי אכלו אין כאן תימא דוודאי מנויין ערלים גריעי שפי מערלים אינן מנויין כפי שביארתי לעיל ואין צורך להכפיל הדברים. ד''ה מ''ש טומאה וכו' מ"מ מאי קאמר דנין דבר שלא הותר מכללו וכו' לכאורה דבריהם צ"ע דמה בכך דטומאת גברי דמי לטומאת בשר הרי נגד זה ערלה דמי לזמן שלא הותר מכללו וערלה וטומאת גברי עכ"פ צריכין להיות שוים דמחד קרא נפקי וא"כ מאן יימר דמשגחינן בדמיון ששוה טומאת גברי לטומאת בשר דלמא משגחינן בדמיון שערלה דומה לזמן ושפיר קאמר דנין דבר שלא הותר מכללו ונראה כוונתן דטומאת גברי שוה לטומאת בשר בתרי מילי שוה בשם טומאה ושוה שאינם נוהגים בכל הזבחים ונמצא שאינו חלוק מטומאת בשר בשום דבר אבל ערלה לזמן שוה רק בחד צד שלא הותר מכללו אבל חלוק ממנו בדבר א' שזמן נוהג בכל הזבחים וערלה אינו נוהג רק בפסח וע"ז תירצו דגם טומאת גברי אינו שוה לטומאת בשר בכל דבר שהרי זה פסול מחשבה וטומאת בשר אינו פסול מחשבה

בא"ד ואור"י דטומאת גברי וכו' דדנין פסול מחשבה מפסול מחשבה והקש' מהרש"א למאי דמסיק דסיפא נמי בטומאת בשר אמאי לא קאמר הך פירכא דנין ערלה פסול מחשבה מזמן שהוא פסול מחשבה ואל יוכיח טומאת בשר וכו' ואני אומר דלפי מה שכתבתי לעיל ניחא דוודאי ידע מזה דערלה וזמן יש להם דמיון מצד שהם פסול מחשבה אלא דידע ג"כ דערלה וטומאת גברי צריכין להיות שוים בדין ששניהם מקרא חד נפקי וטומאת גברי דומה לטומאת בשר בשני דברים ששניהם שם טומאה להם ושניהם א"נ בכל הזבחים ודמיון שם טומאה לא הוצרך להזכיר דפשוט הוא והזכיר רק הדמיון שאינו נוהג בכל הדברים וא"כ טפי ניחא למילף מטומאת בשר והשיב לו כלך לדרך זו דנין דבר שלא הותר מכללו וגם זה ידע ששניהם פסול מחשבה וא"כ גם כאן יש דמיון בשני דברים. ע''ב מתיב רב הונא וכו' ואמאי נימא הואיל ובזמנו פוסל וכו' הא דהקשה מר"א ולא הקשה מגוף דין פסח דבזמנו פסול שלא לשמו ושלא בזמנו כשר שלא לשמו ונימא לאל ובזמנו פסול שלא בזמנו נמי פסול וצ"ל דשאני התם דהתורה מיעטה דלא אמרינן בזה הואיל שהרי ילפינן מקרא דפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים ובזה אפשר ליתן טעם מדוע שלא לשם בעליו פסול שלא בזמנו משום דבשינוי בעלים לא כתיב בתורה להיתר אמרי' הואיל ובזמנו פסול ה"ה שלא בזמנו אלא דזה ניחא לרב חסדא אבל לרבה לא אמרינן הואיל ועיין בדברינו לעיל דף ס"א ע"א

שם טעמא דבזמנו וכו' נלע"ד דפסח שעברה שנתו הוא רבותא לר"י דאפילו בזה מכשיר ולא תימא דבעי עקירה ועיין בתוספות בד"ה ור"י מכשיר ושוחט אחרים לשם פסח הוא רבותא לר"א דאפילו באחרים פוסל ובכל אחד נקט בזמנו מכלל דדייקינן הא שלא בזמנו כשר אפילו לר"א דליכא למימר דר"א פוסל גם שלא בזמנו ובזמנו נקט לרבותא דר"י דא"כ תינח דנקט בזמנו בעברה שנתו שבבא זו היא לרבותא דר"י אבל למה שוב תני באחרים לשם פסח בזמנו שבבא זו היא רק רבותא לר"א אלא ודאי דזמנו דוקא נקט ושלא בזמנו גם ר"א מכשיר ומזה נפקא ליה כאן למידק טעמא דבזמנו ורש"י נדחק בזה והביא סיפא דברייתא מה דאמר ר"י לר"א ולדבריו עיקר חסר ק כאן מן הספר והנלע"ד כתבתי

רש"י ד"ה נגנז נשתכח רצון רש"י בזה דלא שייך לומר נגנז ממש דרש"י לשטתו בב"מ דף ל"ג ע"א דאף דרבינו הקדוש סידר המשניות אפי' הכי לא ניתנו לכתוב בימיו רק לשנותם בעל פה על הסדר עיין שם בד"ה ואינה מדה שכתב בפירוש שלא ניתנו ליכתוב עד דורותינו שנתמעטו הלבבות התחילו לכתבן וא"כ איך שייך גניזה בדבר ששונין רק בעל פה לכן כתב רש"י נגנז היינו נשתכח

דף ס"ג ע"א השוחט את הפסח על החמץ הגם כי לא נאמר בפסוק לענין איסור זביחת הפסח רק חמץ אבל שאור לא נזכר בזה בכתוב מ"מ הדבר פשוט שגם בשוחט הפסח על השאור עובר בל"ת וכדר"ז בביצה דף ז' ע"ב דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ ה"ל אמרינן כאן זהו חמץ וזהו שאור ולב"ה הדבר פשוט דכי היכי דיליף ביעור מאכילה ה"נ יליף זביחת הפסח מאכילה ואמנם לב"ש דלא ילפי שם ביעור מאכיל איכא לספוקי דדוק' ביעור לא ילפי מאכילה מדאצטרך למכתבינהו לתרווייהו וכמו שפי' רש"י שם בביצה בד"ה לענין אכילה יעויין שם אבל בזביחת הפסח שבאמת כתיב רק חמץ לחוד גם ב"ש ילפי ביעור מאכילה וא"כ פשוט דכתיב לא ת שחייב אפילו כזית חמץ לב"ש דהרי ילפינן מאכילה אך יש מקום לומר דודאי בביעור אי לא הוה כתיבי תרווייהו הוה ילפינן מאכיל' דמהי תיתי לחלק אבל כיון דחזינן שהתורה חילקה ביניהם לענין ביעור שוב לא ילפינן כלל לב"ש מאכילה ולמימר דלב"ש באמת איך עובר כלל בזובח על השאור אי אפשר דלב"ש שאור אתי בק"ו מחמץ כמבואר שם בביצה אלא דאי מק"ו ילפינן שוב אי אפשר לחלק ענין זביחת הפסח בשיעורין בין שאור לחמץ דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"כ או דשניהם שיעורם בכותבות או דשניהם בכזית ושוב הדבר פשוט דשניהם בכזית דכיון דלהשוותם לביעור שיהיה זה בכזית וזה בככותבות אי אפשר שוב נשוה אותם לאכילה ששניהם בכזית שאם אתה אומר ששניהם בככותבת היה לב"ש שלשה דינים חלוקים בחמץ ושאור לענין אכילה שניהם בכזית ולענין זביחת הפסח שניהם בככותבת ולענין ביעור זה בכזית וזה בכותבת ולמה לנו לחלק בין הפרקים כל כך וניחא יותר להשוות לאכילה שאפשר להשוותו לו לגמרי באופן שרחוק לומר לב"ש שיהיה לענין זביחת הפסח שיעור חמץ בכותבת וגם אם אפילו נימא דלב"ש הוא גם לענין זביחת הפסח בככותבת עכ"פ גם שאור יהיה שעורו לזביחת הפסח כמו חמץ ולכן עכ"פ אי אפשר לפרש גוף פלוגתייהו דב"ש וב"ה לענין זביחת הפסח דשם עכ"פ אי אפשר לחלק כלל בין שאור לחמץ ושוב פקחתי עיני וראיתי בירושלמי בסוגיא דידן שחטו על חמץ אחר מי את מהלך אחר אכילתו או אחר ביעורו הרי שמסתפק בזה אמנם אם אנו הולכין אחר בעורו וחמץ בכותבת גם שאור שוה לו בזה וכאשר כתבתי

רש"י בד"ה השוחט וכו' דלא תשחט על חמץ. מקרא הוא בפרשה כי תשא ואמנם כבר קדם לאו זה בפרשת משפטים לא תזבח על חמץ וגו' והניח רש"י המוקדם והביא המאוחר ואף שגם בגמרא לקמן קאמר מי כתיב לא תשחט על חמצך לא תשחט על חמץ כתיב וחזינן שגם התלמוד הביא הך דכי תשא אמנם שם טעמו בצדו דדריש מיניה א' מבני חבורה מדכתיב גבי' ולא ילין הנך דקיימי בלא ילין וזה שייך בקרא דכי תשא דכתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח וקאי גם על הבשר עיין לעיל דף נ"ט ע"ב בתוס' ד"ה ולא עולת חול וכו' אבל. בקרא דמשפטים כתיב ולא ילין חלב וא"כ לא נרמוז בני חבורה שם רק כהן המקטיר אבל כאן במשנתינו דלא נזכר עדיין מבני חבורה קשה למה הביא רש"י קרא דכי תשא ועיינתי בפירוש המשנה להרמב"ם וזה לשונו מה שאמר הש"י לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח חכמים אומרים כי אמרו זבחי רוצה בו קרבן וזה פסח עכ"ל רבינו הגדול ואם כן זהו ג"כ טעמו של רש"י דבקרא דמשפטים לא נזכר פסח כלל ועיין לעיל בחידושינו בפ"ק דף ה' ע"א ואמנם תחלת למודינו שזבחי מיירי בפסח הוא מהך קרא דלא תשחט דכתיב בהדיא סמוך לו לא ילין לבוקר זבח חג הפסח אבל אחר שכבר למדנו שקאי על פסח ואת הפסח קרא זבחי שוב ידענו שגם קרא דלא תזבח בפסח מיירי ושוב למד הרמב"ם שם להיפך כיון דלא תזבח וגו' דם זבחי היינו הפסח א"כ גם קרא דלא ילין חלב חגי הסמוך לו ג"כ מיירי בפסח ולכן כתב בסמ"ק שלו לאוין קי"ו הזהירנו מהניח אימורין של פסח וכו' והוא אמרו לא ילין חלב חגי עד בוקר וכו' וכבר נכפלה האזהרה וכו' לא ילין לבוקר זבח חג הפסק עכ"ל והמ"ל בפ"א מק"פ תמה עליו וכתב לא ידעתי מנין שזה בפסק מיירי ולפמ"ש ניחא שלמד מדסמיך ללא תזבח על חמץ ובזה תבין עומק דעת רבינו ששם בחיבורו בפ"א הל' ה' כתב השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ וכו' שנאמר לא תזבח ושינה מדבריו בפירוש המשנה שהביא קרא דלא תשחט ואמנם שם בחבורו לפי שרצה לכתוב אח"כ בהל' ז' שהמניח אימורי וכו' שנאמר לא ילין חלב חגי הוצרך להקדים דהך לא תזבח בפסח מיירי ולכך גם לא ילין הסמוך לו נ"כ בפסח מיירי

ד"ה חייב דלהכי קאי וכו' וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דבל יראה עכ"ל בתחלת דברי ר"ש שאמר הפסח בי"ד לשמו חייב לא כתב רש''י בהדי לאו דבל יראה משום דלר"ש ודאי ליכא בל יראה בערב פסח עד הלילה כמו שביארתי בנודע ביהודה חלק א"ח סימן כ' אבל בריש המשנה השוחט את הפסח וכו' הוה ליה לרש"י לפרש שעובר משום לא תשחט בהדי בל יראה לפי מה שביארתי כבר בכמה מקומות שדעת רש"י שעובר בב"י מחצות ולמעלה ונראה דמה שאמרו לקמן אימתי בזמן שיש לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה האי לזורק אין הכוונה שהשוחט עובר על חמץ שיש לכהן הזורק דמי יודע בשעת שחיטה אם זה יהיה הזורק אבל הכוונה שהזורק עובר אבל מה שאמר לאחד מבני חבורה שפיר הכוונה שהשוחט עובר על חמץ שיש לאחד מבני חבורה שכבר נימנו עליו קודם שחיטה ואומר אני דבני חבורה שאנו למדין מלא ילין הנך דקיימי בלא ילין זה שייך בפסח שאינו נאכל אלא למנוייו והם קיימי עליו בבל ילין אבל בפסח שלא בזמנו או שאר זבחים אף לר''ש שעובר במועד מ"מ אינו עובר אלא על חמץ שיש לשוחט עצמו אבל לא על חמץ שים לאחד מבני חבורה דדבר הנאכל לכל אדם לא שייך בני חבורה ולאו בעלים לחוד קיימי בלא ילין אלא כל מי שרואה בשר קדשים מונח סמוך לסוף זמן אכילתו חייב לאכלו שלא ישאר נותר ומעתה יצא לנו מזה דפסח בזמנו חייב על חמץ שיש לאחד מבני חבורה וחייב השוחט על חמץ שאינו שלו ובזה אינו עובר רק משום לא תשחט אבל משום בל יראה ודאי שאינו עובר על חמץ שאינו שלו ולכן לא פירש"י בהדי לאו דבל יראה אבל בדברי ר"ש במועד שאז לא משכחת שיתחייב השוחט אלא בחמץ שיש לו ממש וממילא עובר גם בבל יראה פירש רש"י בהדי לאו דבל יראה אלא דאכתי קשה בדברי ר"י שאמר אף התמיד וזה פשוט דבתמיד לא שייכי בני חבור' כלל וא"כ על כרחךמיירי שיש לשוחט עצמו ובתמיד של בין הערבים בערב פסח מיירי וכמו שפירש רש"י בד"ה אף התמיד ולר' יהודה וודאי עובר בב"י מחצות ולמעלה כמו שביארתי בנודע ביהודה שם והוה ליה לרש''י לפרש בהדי לאו דבל יראה תוס' ד"ה השוחט פסח וכו' אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא עליו הכתוב לעכב והקשה מהרש''א דהרי באמת שנה עליו הכתוב דכתיב לא תזבח על חמץ וכתיב לא תשחט על חמץ ועיין מהרש"א שתירוצו דחוק והנלע"ד משום דבירושלמי קאמר על משנתינו שהפסח כשר דכתיב