צל"ח סדר מועד צט

והנה התוס' הקשו תימא האיך שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה דמילה היא עצמה דוחה שבת דין הוא שיהיו מכשירי' דוחין שבת וכו'. והנה באמת אין זה כל כך תימא דאטו ליכא שום פירכא בלאו הכי והלא כמה פירכות יש וכדמסיק בסוף שמעתא, אלא דר' יוחנן אתי למימר דלא תימא שהוא גילוי מילתא בעלמא ולא משגחינן בשום פירכא ואם כן כשם שלא משגחינן ביתר הפירכות הכי נמי לא משגחינן בהך פירכא שהיא עצמה דוחה שבת. ואף שהיא סברא וכבר נדחקו המפרשים. אבל אני מקשה קושית התוס' על גוף הדין דר' יוחנן דמנ"ל דלא לכל דלמא לכל אמר ומשתי הלחם יליף. מדחזינן בשתי הלחם עצמן שאין בהם דחיית שבת ואפ"ה דוחין מכשירין א"כ אין הדבר תלוי במה שיש בהם דחיית שבת והה"ד לציצית ומזוזה ועל יתר הפירכות לא משגחינן וכפי ההוה אמינא דלא משגחינן בשאר הפירכות: וצריך לומר דעיקר הוכחת ר' יוחנן מעומר עצמו דאצטריך בחריש וכו' והרי עומר יש במצוה עצמה דחיית שבת ולמה לא ילפינן ממילה אלא על כרחך דפרכינן מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות א"כ הה"ד שאר פירכות וליכא למילף ציצית ומזוזה משום דבר. משום דפרכינן שבידו להפקירן. וכיון שהוכחנו דעיקר כוונת ר' יוחנן מעומר עצמו וכבר כתבתי דאולי באמת עומר עצמו בעינן כדי למילף שתי הלחם דלא ליהוי למד מן הלמד והא דלא כתיב בשתי הלחם ולא בעינן ג"ש יש לדחות דג"ש אצטריך בלא"ה לשתי הלחם דנילף מעומר שאם מצא קצור קוצר אלא ודאי דס"ל לר' יוחנן דבשתי הלחם אם מצא קצור אינו קוצר וא"כ שפיר מקשה הגמ' דאיכא למיפרך מה לעומר וכו' ומתורץ קושית התוס' בד"ה תאמר וכו'

ועוד נראה בדרך אחר דע"כ לר' יוחנן לא ילפי' בשתי הלחם שאם מצא קצור וכו' דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל לר' יוחנן דשוב לא יליף ר"א משתי הלחם וכנ"ל. ואי משום דעל כרחך פרכינן פירכות מדאצטריך קרא בעומר דלמא באמת לא דריש בחריש ועומר ממילה יליף ומ"ש דר' יוחנן ס"ל בתר למד וא"כ אי ס"ד דיליף עומר משבת איך שוב ילפינן ב' הלחם בג"ש ודבר הלמד בבנין אב אינו חוזר ומלמד זה אינו. דעכשיו דקיימינן דילפינן בשתי הלחם לענין אם מצא קצור קוצר וזה כתיב בעומר עצמו מהחל חרמש וכיון דילפינן מיני' מאי דכתב בגופי' ילפינן נמי מאי דאתי בבנין אב דהוי כמו חוץ מפנים בחד זימנא גמיר כמבואר בזבחים (בדף נז ע"ב). אלא ודאי דבאמת לא יליף ר' יוחנן מיניה לענין קצירה ושפיר מקשה מה לעומר

אלא דאכתי תיקום קושיית התוספות על ר' יוחנן עצמו דמנ"ל דר"א לא יליף לענין קצירה ועוד דאי ס"ד דמר"א עצמו אין שום הוכחה ויכול להיות דבאמת יליף גם לענין קצירה רק עיקר קושיית הגמ' על ר' יוחנן. א"כ איך מקשה מופנה מצד א' והרי לר' יוחנן אליבא דר"א סגי במופנה מצד א' וכנ"ל

ולכן נראה דמסברת ר' יוחנן יליף בעצמו דיש הוכחה לזה. דהא לכאורה יש לדקדק. לפי מ"ש רש"י דגבי לולב אינו מופנה דחד שבעת ימים כתיב ואעפ"כ לא פרכינן משום דגילוי מילתא בעלמא היא כיון דמצינו בעומר ובשתי הלחם וכו' א"כ קשה למסקנא דמצינו בלולב ובמילה ובשופר וסוכה ועומר ומצה. א"כ למה לי תביאו יתירה בשתי הלחם הלא אף במופנה מצד א' לא פרכינן כיון דגילוי מילתא הוא שמצינו כזה בהרבה מקומות וכנ"ל וצריך לומר בשלמא התם ילפינן סוכה מלולב כי היכי דלולב מכשירין דוחין וכו' וכזה עצמו מצינו בשאר דברים ממילא אף במופנה מצד א' לא פרכינן אבל בעומר דפרכינן שאם מצא קצור קוצר א"כ הקצירה לא מיקרי מכשירין אלא גוף המצוה נחשבת וכן פי' רש"י בהדיא בד"ה שכן אם מצא קצור וכו' הלכך קצירה גופה מצוה היא וכו' והפירכא היא איך ילפת מכשירין בשתי הלחם מעומר דבעומר הקצירה היא מצוה ולא מכשירין וצריך אתה ללמוד לא בשם מכשירין אלא כשם שקצירת העומר דוחה שבת כך קצירת שתי הלחם ידחו שבת. ופרכינן מה לקצירת העומר שכן אם מצא קצור קוצר ולא שייך כאן גילוי מילתא בעלמא שהרי קצירת העומר אינו ענין למכשירין ולכך בעינן מופנה משני צדדים. ואם תאמר איך כתב רש"י בסוכה ולולב דלא בעינן משני צדדים כיון דאשכחן בעומר וב' הלחם וכו' הרי בעומר לא אשכחן מכשירין דחו שבת דקצירה דעומר גוף המצוה היא. יש לומר דכיון דילפינן ג"ש דקצירה לשתי הלחם דוחין שבת כמו בקצירת העומר. והרי בשתי הלחם הקצירה היא רק הכשר מצוה שוב ילפינן עומר משתי הלחם שכשם שמכשירי ב' הלחם דוחין הה"ד מכשירי עומר כמו לעשות פחמין לעשות מגל לקצור בו דדוחין שבת ולפי זה ר"א דאמר מה הבאה האמורה בעומר מכשירין דוחה שבת אף הבאה האמורה בשתי הלחם מכשירין דוחה שבת בשביל שתי הלחם הזכיר מכשירין אבל בעומר הקצירה לא נקרא מכשירין. אלא דשוב אח"כ ילפינן עומר בהיפוך משתי הלחם שיהיו מכשירין דוחין שבת. אבל אם נימא בב' לחם שאם מצא קצור קוצר כמו בעומר. א"כ גם בב' לחם הקצירה היא גוף המצוה ולא מצינו מכשירין שידחו שבת לא בעומר ולא בשתי הלחם ומעתה מוכח דר"א לא יליף דבר זה בשתי הלחם שאם מצא קצור קוצר דא"כ קשה למה לי' למילף כלל ג"ש שקצירת ב' לחם ידחו שבת ובזה אכתי לא שמענו שסובר שאם מצא קצור קוצר הי' לו להזכיר רק ג"ש שאם מצא קצור קוצר ואז זה דדוחה שבת ידענו בלא ג"ש כלל דכשם דדרשינן מבחריש וכו' יצא קצירת העומר שהוא מצוה הכי נמי דרשינן יצא קצירת שתי הלחם שהוא מצוה

וזה עצמו כונת התוס' בסוף ד"ה תאמר שכתבו ועל כרחך וכו' דאי לאו הכי מ"ש דיליף טפי גבי עומר מגבי ב' הלחם דהכי נמי נימא יצא קצירת שתי הלחם וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים שאם כונתם על ר' ישמעאל דאיהו דריש מה חריש רשות וכו' מנא להו להתוס' דדריש ר' ישמעאל ג"ש דהבאה הבאה ודלמא איהו לא ס"ל ג"ש. ואם אין גז"ש באמת אין קצירת ב' הלחם מצוה. ולדידי (ניחא] דכונתן על ר"א בעצמו למה הוצרך ללמוד דבר זה דדוחה שבת מג"ש כלל: ועוד אי ס"ד דר"א ס"ל בב' הלחם אם מצא קצור קוצר א"כ גם בשתי הלחם אין קצירה מכשירי מצוה אלא גוף המצוה ואיך קאמר ר"א מה מכשירין וכו' הרי אין כאן מכשירין לא בעומר ולא בשתי הלחם שהכל הוא גוף המצוה. ואם כונתן על שאר מכשירין כמו מגל לקצור בו זה לא שמענו לא בעומר ולא בשתי הלחם. דבשלמא אם קצירת ב' הלחם הוא מכשירין אף דבעומר הוא גוף המצוה מ"מ כבר כתבתי דתחלה למדין קצירה דלחם מקצירה דעומר ושוב למדין מכשירי עומר ממכשירי לחם אבל אי גם בלחם הוא מכשירי מצוה לא שמענו מכשירין כלל בשום א' מהם ויש לדחות דאולי ר"א באמת לא דריש בחריש ובקציר לענין עומר רק לענין שביעית ועומר יליף ממילה דהרי עומר יש בו עצמו דחיית שבת כמו מילה ושוב יליף מכשירין ממילה והיינו מגל לקצור דומיא דמילה ושוב יליף ב' הלחם ג"ש מעומר

ואמנם מדלא פריך הגמ' מה לעומר שכן הוא בעצמו דוחה שבת וצריך לומר דאי הוה אמרינן בשתי הלחם מצא קצור קוצר א"כ הקצירה מצוה. ועל כרחן קבוע זמן דאל"כ אכתי פרכינן מה לעומר שכן זמנו קבוע אלא ע"כ לפי ה"א זו גם קצירה דב' הלחם קבוע זמן וממילא דוחה שבת והיא עצמה מצוה אם כן גם בשתי הלחם יש במצוה עצמה דחיית שבת ולכך לא הוה מצי למיפרך מה לעומר שיש במצוה עצמה וכו' כל זמן שלא הקשה דבשתי הלחם מצא קצור אינו קוצר ומעתה אי בשתי הלחם ג"כ קוצר אם כן שתי הלחם עצמן מצינו למילף משבת כמו עומר

ע"ב תוס' ד"ה סד"א נילף וכו' וא"ת היכי תיסוק אדעתי' וכו' וי"ל דשמא בעלמא וכו' ובתוד"ה קמ"ל ולא ידענא וכו' שבעת ימים למאי אתא וכו' ובתוד"ה שבעת וכו' מיהו לא הוה צריך למיכתב שבעת כלל דהוה מצי למיכתב ושמחת וא"ת לר"א היכי דריש וכו' וי"ל דלית לן למילף בג"ש מילתא דלשון ג"ש גופא מוכחת דאינו כן דימים משמע ולא לילות עכ"ל. הנה כמה דברי' נפלאו בסוגיא זו. חדא שהתוס' לא נתברר להם הך ג"ש דשבעת ימים למה ענין נתקבלה בסיני לרבנן ועוד מה שכתבו התוס' דהוה מצי למיכתב ושמחתם בימים ושבעת מיותר לג"ש והרי כתבו לעיל מיני' בד"ה קמ"ל דמשבעת דרשינן מה שביעי שביעי לחג אף ראשון ראשון לחג והרגיש בזה הרש"א. ועוד דאיך נכתב ושמחתם בימים וא"כ לא נדע מספר הימים ונימא מיעוט ימים שנים ועוד במה שכתבו התוס' דלא דרשינן מג"ש מה דלשון ג"ש גופה מוכחא להיפוך דימים ולא לילות משמע. א"כ קשה איך אמרו חכמים דהוה אמינא דנילף שבעת ימים מסוכה דאפי' לילות ולומר שר"א ורבנן פליגי בהא אי דרשינן ג"ש בכה"ג הוא דוחק ולומר דלר"א כיון דכבר יליף מהך ג"ש לענין שבת שוב לא דרשינן עוד