צל"ח סדר מועד צח

עצמה יליף מהלכה אבל רבנן דדרשי מילה מקרא ביום ואפי' בשבת ממילא מוכח דלא לכל אמרו דאל"כ למה לי במועדו בפסח נילף ממילה ולא הוצרך ר' יוחנן לפלפל אליבא דר"א והוה ליה למימר דין שלו אליבא דרבנן דלא לכל אמרו מצוה דוחה שבת ולמה לו לפלפל אליבא דר"א שלא אליבא דהלכתא: ונראה דלרבנן אין ראיה מבמועדו. דאולי רבנן לא דרשי משמעות מועדו רק מג"ש נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד. וא"כ איצטריך במועדו שידחה תמיד טומאה ועכ"פ כתבתי לתרץ קושית התוס' בד"ה תאמר בשתי הלחם וכו' דמוכח מדברי ר' יוחנן עצמו כן דאל"כ אין שום הוכחה משתי הלחם: ואמנם כל זה לפירוש רש"י לקמן בדף קל"ב ע"א) שכתב בד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מידות עכ"ל. ומשמע דשום אחד בי"ג מידות לא נידון בהלכה. אבל התוס' ס"ל דדוקא ק"ו אין דנין מהלכה אבל שאר י"ג מידות דנין וכן מוכח בהדיא בפסחים (דף פ"א) עיין שם. ואם כן אף דנימא דקצירה מיקרי גוף המצוה מ"מ קשה למה לי ג"ש נילף ממילה עצמה דדחי שבת אלא ודאי דלא יליף ממילה ושפיר הקשו התוס' דדלמא יליף מעומר תרתי מכשירין וקצירה: ותדע שכן הוא. שאין קושית הגמ' סוברת לר' יוחנן דוקא אלא על ר"א עצמו. דהרי הש"ס מקשה. ואכתי מופנה מצד א' הוא ושמעינן לר"א וכו' והנה לקמן עמוד ב' ברש"י בד"ה גמר שבעת ימים וכו' ואע"ג דאינה מופנית משני צדדים וכו' כיון דגלי רחמנא בעומר ושתי הלחם ולולב גילוי מילתא בעלמא וכו' ושוב בד"ה וניתי הנך וכו' כתב רש"י עומר ושתי הלחם: והנה למדו מזה מוהרש"א ומוהר"ם שאין כונת רש"י בכאן לפרש דנכתוב בסוכה בהדיא וכמו שפירש לקמן גבי מצה דאם כן הוה מפרש גם כאן וניתי הנך כולהו וכו' עיין בדבריהם

ולפי זה הקשו שהרי אי לא הוה כתיב עומר ושתי הלחם סוכה עצמה ג"כ לא הוה ידעינן דהרי הג"ש אינה מופנית רק מצד א' ופרכינן מה ללולב שכן טעון ד' מינים ולא שייך תירוץ רש"י דגילוי מילתא. שהרי עכשיו קיימינן דלא נכתוב עומר ושתי הלחם ובעינן ג"ש גמורה:

ואמרתי לתרץ. הנה גוף דבר זה דלא פירש רש"י דנכתוב בסוכה בהדיא. היינו משום דבסוכה משכחת גם במצוה עצמה דחיית שבת שהי' יושב בסוכה שאין בה אלא ב' דפנות ועשה טפח דופן שלישית. וממילא בבנין זה יוצא ידי סוכה והיא מצוה עצמה שהרי גם הישיבה בלא אכילה מצוה. משא"כ בלולב לא משכחת בגוף המצוה. דאף דנקט בידיו ג' מינים ותלש מין הרביעי ונפק ביה מ"מ לא היה צריך לתלשו. שאף אם נטלו בידו במחובר למה לא יהא נפיק בי' הרי לקחו בידו ולקחתם כתיב ומכשירי לולב דדחי שבת היינו שהלולב הוא כאן והאתרוג הוא במקום אחר רחוק וצריך לקצצן להביאן יחד. שהרי צריך שיהיו כולם לפניו ונמצא הקציצה היא קודם המצוה אבל בגוף המצוה לא משכחת דחיית שבת:

והנה אנן חזינן במילה לר"א דמכשירין דוחה שבת צריך לימוד למילה בפ"ע ולימוד למכשירין ואית לי' הלכה למילה וביום למכשירין. ובלולב סגי לן בחד דודאי למכשירין אתי וכדאמרינן בשמעתין למאי הלכתא אילימא לטילטול וכו' אלא למכשירין ושוב ילפינן סוכה בג"ש למכשירין וק"ו סוכה עצמה. וכל זה השתא דכתיב בלולב אבל אי לא הוה כתיב בלולב רק בסוכה. הוה מוקמינן למסתבר לגוף המצוה ולא למכשירין ולא הוה ידעינן לא סוכה ולא לולב לכך הוצרך רש"י לפרש וניתי עומר ושתי הלחם ולא פירש דלולב נגמר דאדרבה עיקר קרא ישאר בלולב:

אבל במצה דודאי לא שייך בגוף המצוה דחיית שבת וג"כ נדע אפי' בחד קרא דהוא למכשירין שפיר פי' רש"י דנכתוב במצה בהדיא ונגמור כולהו ממצה ומה שהקשה מהרש"א ומהר"ם דא"כ דלא נכתוב בסוכה בהדיא ובעומר ושתי הלחם ג"כ לא נכתוב איך נילף סוכה גופי' מיני' בג"ש שאינה מופנית משני צדדים והנה אחרי מחילת כבודם לא עיינו בסוגיא דיבמות [דף קד] גבי גז"ש דרגל רגל דזה עצמו אי לר"א מופנה מצד א' למידין ומשיבין או למידין ואין משיבין במחלוקת שנויה דשם ביבמות [דף ק"ד ע"א] במה ששנינו חלצה בשמאל פסולה ור"א מכשיר דהקשה גמ' מ"ש אוזן דיליף ר"א ג"ש ומ"ש רגל רגל ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה ורבא אמר אוזן אוזן מופנה משני צדדים רגל רגל אינו מופנה משני צדדים נמצא דלרבא למידין ומשיבין אבל לר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה ור"א פוסל בחלצה בשמא. א"כ לר"א באמת אין משיבין וא"כ כל דברי רש"י נכונלה דמה דיליף סוכה בג"ש דשבעת ימים הקשה רש"י דמופנה מצד א' פירוש וקשיא לרבא אליבא דר"א דאית לי' משיבין והוצרך רש"י לומר דגילוי מילתא וכו' והגמ' שהקשה ונכתוב בסוכה וכו' הקושיא לר' יוחנן דסבר מופנה מצד א' אין משיבין וא"כ אפי' לא נכתוב עומר ושתי הלחם אכתי נילף סוכה מלולב וזה עצמו כונת רש"י בד"ה מצד אחד וכו' ובמס' יבמות בפ' מצות חליצה שמעינן לי' דקאמר הכי דקתני חלצה בשמאל וכו'. והנה כל האריכות הזה של רש"י הוא ללא צורך. ואם בא להראות מקומו די שיאמר ושמעינן לי' לר"א במס' יבמות בפ' מ"ח אבל הרחבת דיבורו של רש"י כיצד מוכח דסבר הכי אין לו שייכות כלל. ולפי מ"ש ניחא שבא לרמז שכל זה מוכח אם ר"א סובר בשמאל כשירה, וממילא לר יוחנן דסבר דר"א סובר פסולה אדרבה למידין ואין משיבין וכונתו בזה שיהא ניחא קושית הגמ' ונכתוב וכנ"ל:

ומעתה ממוצא הדברים אתה שומע שעל כרחך קושית הגמ' מופנה דאי לא מופנה היינו על ר"א עצמו דיליף שתי הלחם מעומר ולא על ר' יוחנן תסוב הקושיא. דאי על ר' יוחנן איך אמר ואכתי, מופנה מצד א' ושמעינן לר"א וכו' הרי לר' יוחנן נהפוך הוא דלר"א מופנה מצד א' אין משיבין. אלא דלפי מ"ש דקושיות הגמ' ונכתוב סוכה וניתי הנך מיני' היינו דוקא לר' יוחנן דסבר מוחלפת השיטה. קשה דהא לכאורה קשה איך נילף עומר ושתי הלחם מסוכה וסוכה עצמה ילפינן מלולב והוי דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב. והוא בעיא דלא איפשטא בזבחים (דף נז). ואמנם לולב וסוכה חולין הם. ודוקא בקדשים הוא דאין למדים למד מן הלמד ואמנם אי נימא בתר למד אזלינן נסתר קושית הגמ' וצ"ל דקושיית הגמ' להאי מ"ד דבתר מלמד אזלינן קשה ונכתוב בסוכה. ולפי מ"ש דלרבא דלא סבר מוחלפת השיטה נסתר קושיית הגמ' שהרי הך ג"ש אינה מופנית משני צדדים וכנ"ל ועיקר קושיית הגמ' לר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה. וא"כ קשה דלמא ר' יוחנן סבר בתר למד אזלינן וא"כ לא ילפינן עומר וב' הלחם מסוכה דאתי בג"ש מלולב והנה בתוס' בד"ה לא לכל וכו' לקמן מפרש דאתי למעוטי ציצית ומזוזה וה"פ לא לכל מצות הנוהגות וכו' וכונת התוס' משום דאיכא לפרש דברי ר' יוחנן לא לכל היינו לא לכל מצות הדוחות שבת אמר ר"א מכשירין דוחין. ולכן הוכיחו התוס' שאין הכונה כן שהרי ציצית וכו' אין המצוה דוחה שבת וע' מהר"ם:

והנה יש מקום לשאול למה הוצרכו התוס' להוכיח פירוש זה ממאי דמפרש לקמן ציצית ומזוזה הרי מגוף דברי ר' יוחנן מוכח שאין הפירוש כל מצות דדוחין שבת דא"כ איך אמר שהרי שתי הלחם חובת היום וכו' והרי שתי הלחם אין בגוף המצוה דחיית שבת שהרי אין קרב משתי הלחם עצמן על גבי המזבח כלל ובהדיא אמרו במס' מנחות פ' ר' ישמעאל שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא לטחינה וכו' ואמנם נוכל לומר דמזה לא היו התוס' יכולים להביא ראיה דאולי כונת ר' יוחנן מעומר מ מדאצטריך בעומר בחריש ובקציר ולא יליף ממילה מכלל דלא לכל וכו' אלא דאיך אפשר דיליף מעומר דאטו אמר ר' אליעזר בפירוש דדריש בחריש ובקציר כר' ישמעאל מה חריש רשות. דלמא ר"א בחריש ובקציר כר"ע דריש לענין שביעית ועומר דמכשירין דחו שבת ממילה יליף ושוב יליף שתי הלחם בג"ש מעומר:

ואמנם בזה י"ל דר' יוחנן ס"ל בתר למד אזלינן וא"כ אי ס"ד דר"א עומר ממילה יליף בבנין אב א"כ איך יליף שוב שתי הלחם בעומר מג"ש. ואף שהוא בעיא דלא איפשיטא בזבחים [דף מח] אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בג"ש אולי באמת סובר ר"י דאינו חוזר ומלמד. וא"כ על כרחין דריש בעומר גופי' מבחריש ובקציר ושפיר יליף. ואין לומר דאכתי היכי יליף אפי' מעומר הרי אצטריך לכתוב בעומר כדי שנוכל ללמוד אח"כ ב' הלחם מעומר. ואי לאו דכתיב בעומר בהדיא הוה לי' למד מן הלמד יש לומר כיון דעומר לגופי' לא צריך והוה לי' לכתוב בשתי הלחם ולא נצטרך ג"ש כלל:

והשתא דכתיב בעומר בעינן שוה ג"ש לשתי הלחם אלא ודאי דבעימר גופי' בעינן קרא ולא ילפינן ממילה ושפיר קאמר ר' יוחנן לא לכל ולעולם דכונת ר' יוחנן לא לכל היינו לא לכל המצות שהן עצמן דוחין שבת ולהכי הוצרכו התוס' להביא ראיה ממסקנא דאתי למעוטי ציצית ומזוזה: