צל"ח סדר מועד צז

ובזה יש בידינו לפרש דברי ר' יוחנן כמחלוקת וכו' היינו להורות אליבא דר"א דכשם שבעינן בנגר גבוה מן הארץ כן במשנתינו ולאפוקי מפירש"י כנ"ל [עכ"ל]: **הג"ה אלא דא"כ רש"י ותוספות חלוקים מהיפוך להיפוך ולכן נראה בכונת רש"י בקשור מיחזי כמוסיף אבל באינו קשור בונה ממש. וכל זה לר"א אבל לרבנן גם בנגר לא שייך בנין לרש"י

** חסר כאן איזה שורות וא"א להעתיק הנמצאות כי בלו מרוב ימים: פרק ר' אליעזר דמילה

דף קל"א ע"א גמ' אמר ר"ח ב"א א"ר יוחנן לא לכל אמר ר"א מכשירי וכו' מדברי ר' יוחנן הללו מוכח דאי לאו דחזינן דיליף ר"א שתי הלחם מג"ש הוה ילפינן כולהו ממכשירי מילה א"כ על כרחך ר"א יליף מכשירי מילה מקרא. דאי מהלכה איך נילף שאר מכשירין במה מצינו דהיינו בנין אב. והרי לדעת רש"י לקמן (בדף קל"ב ע"א) לא ילפינן שום לימוד משלשה עשר מדות מהלכה. ואולי זה טעמו של רש"י לקמן (בדף קל"ב ע"א) בד"ה ביום אפי' בשבת וכו' ולר"א דאפקיה למכשירין מילה עצמה הלכה היא וכו' ובדברי רנב"י שם דדריש אות ברית ודורות לא פירש רש"י כן. והיינו משום דשם איכא למימר דר"א מכשירין יליף מהלכה אבל הך לימוד אפי' בשבת ר' יוחנן קאמר לי' התם ולר"י ודאי ליכא למימר דמכשירין יליף מהלכה דא"כ פשיטא דלא לכל אמר ר"א דהרי לא ילפינן במה מצינו מהלכה:

ואמנם גוף דברי ר' יוחנן לא לכל למעוטי מזוזה וציצית הוא מילתא דתמיה דפשיטא דלא ילפינן הכל ממילה דהרי איכא פירכא שכן נכרת עליה שלש עשרה בריתות כדמסיק בסוף שמעתין ולמה הוצרך לימוד מדיליף שתי הלחם בגז"ש. וכל המפרשים נדחקו בזה. ונראה דכונת ר' יוחנן דלא תימא דר"א אין לו שום קרא במכשירין אלא כך קבל הלכה שכל מצות הנוהגות בשבת מכשירין דוחה שבת וכלל לא קיבל ולכן הוכיח דא"כ ג"ש בשתי הלחם למה לי. ובפירוש הזה נסתלק תמיהת התוס' בד"ה לא לכל שתמהו דאיך שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה. דמילה דין הוא שיהיו מכשיריה דוחה דהא עצמה דוחה שבת וכו' ולדידי אין כונת ר"י כלל דנילף ממילה אלא שלא נימא דר"א קבל הלכה דרך כלל:

ואמנם נלע"ד ששפיר תמהו התוס'. וע"כ כונת ר"י דלא נימא דנילף ממילה. שאם דלא נימא דכולה. הלכתא נינהו. דבר זה לא היה צריך להוכיח מכח שתי הלחם. דמגוף הדברים דחשיב ר"א מכשירין דוחה שבת דהיינו לולב סוכה מצה שופר מוכח דלאו הלכתא נינהו אלא קראי דאנן חזינן במה דקאמר בשמעתין למעוטי מאי אילימא למעוטי לולב וכו' ואלא למעוטי סוכה וכו' ואלא למעוטי מצה וכו' ואלא למעוטי שופר וכו' והנה עפ"י סדר המועדים הי' לו למיחשבינהו כסדרן שבתורה מצה שופר סוכה לולב. וצריך לומר דהגמ' על סדרן דתשבינהו בברייתא דקאמר בהו ר"א דדוחה שבת. והנה על הברייתא גופי' קשה היפוך הסדר ואמנם מה שהקדים לולב לסוכה ושניהם למצה נכון הוא. משום דאבוהון דכולהון לולב דבו כתיב ביום ואפי' בשבת ואח"כ סוכה דילפינן מלולב ואח"כ מצה. דילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות אבל מה שאיחר שופר ללולב קשה. ואמנם גם זה ניחא דיום תרועה דכתיב בשופר דדוחה שבת הוא בפ' פנחס דבאמור לא כתיב יום רק זכרון תרועה אבל הנך לימודים דלולב. דהיינו ביום הראשון וכן ג"ש דשבעת ימים בסוכה מלולב וכן ג"ש דט"ו ממצה מסוכה כולהו כתיבי בפ' אמור ולכן חשבינהו על סדר שהם כתובים בתורה דמכשיריהן דוחה שבת וכל זה אם יליף מקראי אבל אי הלכה בכלל דכל מכשירי מצות הנוהגין בשבת דוחין שבת הוה לי' למחשבינהו על סדר מועדות כסדרן ואם כן מהך ברייתא עצמה מוכח דלאו הלכתא נינהו ולא הי' צריך ר' יוחנן להוכיח משתי הלחם:

אלא דלפי זה גם דלא נילף כולהו משבת לא היה צריך להוכיח משתי הלחם דג"כ הי' יכול להוכיח כנ"ל דאי כולהו יליף משבת וליכא בהו קראי. הוה לי' למיחשבינהו על הסדר וכנ"ל אלא ודאי שאין מזה ראי' דמה לי אם הביא ראי' מברייתות הללו או מביא ראי' מברייתא דיליף ר"א ג"ש שתי הלחם מעומר ואדרבא אם הי' מביא ראיה משינוי הסדר הי' צריך להאריך ולהביא כולהו על הסדר ומביא בקצרה משתי הלחם:

ואמנם עכ"פ יצא לנו מזה תועלת אחד. דלכאורה על הגמ' יש להקשות שהקשה בכל א' מנ"ל לר"א הא. וגם הוצרך לצריכותא בכל אחד דלא נילפי' מאידך ודלמא לית ליה לר"א שום קרא ובכל הני היה לו הלכתא דמכשירין דוחה שבת ואף שכבר הוכיח ר' יוחנן שלא הי' לו הלכה דרך כלל על כל מצות הנוהגות בשבת מדיליף שתי הלחם בג"ש מ"מ דלמא בכל הנך דהיינו מילה ולולב סוכה ומצה ושופר הי' לר"א הלכתא למכשירין:

ולפי מ"ש ניחא שאם הי' לו הלכתא הוה ליה למיחשבינהו על סדר המועדות:

וגוף דברי ר' יוחנן דאמר לא לכל אמר ר"א לכאורה צריך טעם מאי בעי ר' יוחנן בזה. הרי אין הלכה כר"א דשמותי הוא ומה הי' כונת ר"י בזה אליבא דהלכתא. ונראה מדר"א נשמע לחכמים דאי הוה אמרינן לר"א דכל מכשירי מצות דוחין שבת דילפינן כולהו ממילה אם כן ה"ה לרבנן הוה ילפינן עכ"פ כולהו מצות עצמן שגוף המצות ידחה שבת ממילה. אלא דקשיא ממ"נ אי מצוה שזמנה קבוע בשבת הרי באמת איזה מצוה שקבוע לה זמן בשבת שלא תדחה שבת ואם אין זמנה קבוע הרי ר"ע אמר בפירוש כל שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ואם כן מה לנו בזה לדברי ר"א והרי מבואר בדברי ר"ע עצמו. אמנם חזינן שאין כלל דר"ע מוסכם להלכה לפי דעת רבינו הגדול הרמב"ם דסובר בקצירת העומר נקצר ביום כשר ואעפ"כ סובר דדוחה שבת. וטעמו בזה אין כאן מקומו. ועכ"פ חזינן שיש מחלוקת בכלל הזה דר"ע וכי היכי דלא נימא דטעמא מאן דסובר הכי משום דיליף משבת דמילה ג"כ אפשר לעשותו מאתמול מיקרי [ועיין ביו"ד בסי' רס"ב סעיף א' בהג"ה ובש"ך ס"ק ב'] קמ"ל ר"י לא לכל וכו' דממילה לא ילפינן דנכרתו עליה י"ג בריתות א"כ גם לרבנן לענין גוף המצוה לא ילפי' ובעומר לדעת הרמב"ם טעם אחר יש בדבר ומבואר בחידושינו במקום אחר:

ואמנם אי להודיענו לרבנן וכנ"ל. יש לדקדק דלכאורה קשה למה הביא ר' יוחנן ראיה ממה דיליף ר"א גז"ש לשתי הלחם שהיא רק ברייתא ולמה לא הביא ממשנה מפורשת דפסחים ריש פ' אלו דברים (דף ס"ח] דקאמר לר' עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו וכו' הרי שלר"א דריש במועדו ואפי' בשבת. ואם איתא דלכל אמר ר"א מכשירי וכו' אם כן כי היכי דיליף כולהו ממילה למכשירין ה"נ לגוף המצוה דדחי שבת נילף כולהו ממילה ולמה לי במועדו בפסח. ואמרתי דהא ודאי גוף המצוה ממכשירין ליכא למילף דאיכא למימר דגוף המצוה לא תנהוג בשבת משא"כ מילה שגוף המצוה דוחה גם מכשירין דוחה דהרי חזינן דנהוג מצוה זו בשבת. וא"כ צריך למילף גוף המצוה בפסח מגוף המצוה דמילה וזה אי אפשר דגוף מצות מילה ר"א מהלכה גמרה ולא דנין בנין אב מהלכה אבל מכשירין דכתב במילה בפירוש ביום שפיר הוה אמינא דר"א יליף מינ' כולהו מכשירין. ולכך הוצרך ר' יוחנן להביא ראי' מדאיצטריך ג"ש למכשירי שתי הלחם. ובהכי ניחא דהוכיח ר' יוחנן מג"ש דשתי הלחם ולא הוכיח מדאיצטריך בעומר גופי' בחריש ובקציר שדוחה שבת:

**[וחוץ לדרכינו משום דאיכא למימר דאולי ר"א באמת לא דריש בחריש ובקציר כר' ישמעאל אלא כר"ע לתוס' שביעית ועומר. ובאמת יליף משבת ולכך הוצרך. להוכיח משתי הלחם]** ואמנם לפ"ז ליכא ראי' מעומר כיון דעומר אם מצא קצור קוצר לא מיחשב הקצירה הכשר מצוה כי אם גוף המצוה וכן פירש רש"י בשמעתין במה דפריך מה לעומר וכו' וגוף המצוה ליכא למילף מגוף המצוה דמילה ולכך הביא משתי הלחם ששם הקצירה היא מכשירי מצוה ולפי זה ממילא מוכח דשתי הלחם מצא קצור אינו קוצר דאם לא כן בטל הוכחת ר' יוחנן ומעתה מה דקאמר בגמ' מופנה וכו' לאו על גוף הברייתא דר' אליעזר קאי דיליף שתי הלחם וכו' דשם באמת איכא לתרץ כקושיית התוס' דגם זה יליף ר"א בג"ש דשתי הלחם ג"כ אם מצא קצור קוצר. אבל עיקר קושיית הגמ' לר' יוחנן דאי ס"ד דסובר ר"א מצא קצור קוצר אין כאן הוכחה דלא לכל שהרי גם גבי שתי הלחם היא גוף המצוה וכל זה לר"א דמילה