צל"ח סדר מועד צ

שלפי צווי הקב"ה ביום הג' טהורה לא שייך לומר שהסכים הקב"ה לדעתו של משה בדבר דנוגע לדינא. ונראה פירושו דבאמת גם מתחלה היה הדין כן דיום השלישי טמאה. אבל הקב"ה ידע שלא שימשו כלל מן סוף יום שלישי בשבת ולכן צוה הקב"ה וקדשתם היום דהיינו יום ד' ומחר דהיינו יום חמישי וג"כ היה כונתו היום כמחר כלומר גם היום הוא כמחר שלא שמשו מסוף יום אתמול ולא שמשו כלל רק בשלישי בשבת ויכולים לטבול אור ליום ששי בשבת שאז אף אם יפלטו כבר הוא יום רביעי לשימושם ששימשו בג' בשבת ויפלטו אור ליום ששי דהיינו ליום רביעי והיא טהורה והי' דעת הקב"ה ליתן תורה בע"ש דהיינו ששי בסיון וסגי ליה לקב"ה לצוות על מה מה שצריך עתה למתן תורה. ואף שהמה אינם יודעים איש במעשה רעהו אם לא שימשו כלל כל ליל שלפניו ולא ידעו דין פולטת ש"ז. הי' דעתו של הקב"ה בעת שיודיע להם כל דיני טומאה וטהרה בתורת כהנים שיאמר באהל מועד אז יודיע להם דין פולטת ש"ז אימת טמאה ואימת טהורה. ומשה דריש היום כמחר ואיהו לא ידע שלא שימשו כל ליל שלפניו ואמר דלילה דהאידנא כבר נפקא לי' לכן הוסיף יום א' מדעתו והקב"ה הסכים על ידו שיש בזה עכ"פ תועלת שידעו הדין לדורות ולא יצטרך לחזור ולפרש להם דין זה באוהל מועד ולפי זה כיון, שמשה הוסיף יום א' מדעתו והם באמת לא שימשו מסוף יום שלישי בשבת ואז כבר הי' בע"ש יום רביעי והפולטת אז טהורה והתורה שניתנה בשבת לא ניתנה כלל לטבולי יום שאפי' אותן שפלטו בע"ש כבר היו טהורות ולא הוצרכו לטבול בלילה מחדש ולעיל כשהקשה והא טבולי יום נינהו שפיר הקשה דבין לרבנן ובין לר' יוסי עכ"פ לפי דעתו של משה שלא ידע שלא שימשו אתמול א"כ אותן שיפלטו בסוף מעלי דשבתא. יצטרכו לטבול מחדש בליל שבת ויהיו למחר טבולי יום. והשיב לו ניתנה תורה לטבו"י ולרבנן יכול להיות שבאמת אירע שפלטה בסוף מעלי דשבתא וטבלו מחדש בלילי שבת וניתנה לטב"י. אבל לר' יוסי ודאי לא ניתנה לטבו"י רק לפי דעתו של משה ראויה היתה לע"י אבל באמת הרי לא שימשו מקודם ולא משכחת שיצטרכו לטבול מחדש בליל שבת. וכששאל לו ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת דינא שאל אם סובר כרבנן או כר' יוסי והשיב לו ראויה קאמינא והכריע לו כר' יוסי. וגם אולי גם משה ידע כונת הקב"ה על בוריו דהיום כמחר היינו דלא שימשו גם כל ליל שלפניו אבל אמר עכ"פ הם אינם יודעים איש בחבירו אם שימשו או' ל ולא ידעו הדין ומשה רצה לקבוע הלכה לדורות ולכן הוסיף יום א' מדעתו:

ובמס' חגיגה (דף ט"ו ע"ב) אשכחי' רבה ב"א לאליהו אמר לי' מאי קא עביד קוב"ה בהאי שעתא א"ל אמר שמעתא מפומי דכולי רבנן וכו' הרי כשמחדשין כאן איזה דין הקב"ה כב"י אומר הלכה בשם אומרו במתיבתא דרקיע ואם מפום כולהו רבנן אמר קוב"ה הלכה ק"ו מפומי' דמשה. וא"כ בשעה שהוסיף משה יום א' מדעתו להורות הלכה דפולטת בשלישי טמאה בודאי תיכף אמר קוב"ה למעלה במתיבתא דרקיע בשם משה שיפה כיון לדינא וא"כ תיכף באותה שעה ידעו בשמים דלא תשרה שכינתא למיהב אורייתא עד שבתא שהוא שבעה בסיון אבל בארץ לא ידעו עד שראו שעבר כל יום ששי ולא שרתה שכינה אז נודע בארץ שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו של משה אבל כל יום ששי עדיין היו מסופקים שעוד היום תנתן התורה

והתוס' בד"ה כפה עליהן הר כגיגית אעפ"י שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו אש הגדולה וכו' וברש"י בחומש בפסוק יום הששי וכו' פירש ב' פירושים בהך תוספת ה' של הששי אם רומז על חמשה חומשי תורה או שהוא ה"א הידיעה הששי הידוע שהוא ששה בסיוון:

ואומר אני מה שכתבו התוספות שמא יחזרו בהם זה תי' מספיק על שהוצרך לכפיית ההר אבל עכ"פ לענין קיום העולם כבר נתבסס העולם ולא ועיל חזרה. שעל הקבלה התנה וכיון שכבר קיבלו כבר נתקיים התנאי כמו שאם יעברו על התורה לא יוחזרו מע"ב לתוהו כמו"ש התוס' במס' עכו"ם (דף ג' ע"א) בד"ה נוגעין בעדותן עיין שם. כמו כן אם יחזרו מהקבלה לא מהני דכבר נתקיים העולם. ואמנם אי נימא כפי' ראשון של רש"י בחומש דה' יתרה רומז על חמשה חומשי תורה וששה היינו ששה ימי בראשית וכל מעשה בראשית מיום ראשון עד סוף יום ששי תלוים בתנאי קבלת חמשה חומשי תורה. נמצא דלא נתייחד זמן ידוע על קבלת התורה ובכל זמן שתהי' הקבלה יתקיים התנאי ויתבסס העולם. אבל אי נימא כפי' השני א"כ הוה התנאי דוקא על ששה בסיון ומה שקיבלו קודם לזה לא מהני ויכולים לחזור עוד בששה בסיון. והנה מה שאמרו נעשה ונשמע זה היה בחמשה בסיון כמבואר ברש"י בפ' משפטים. והתוס' שם במס' עכו"ם בד"ה הששי הקשו תימא למ"ד בשבעה בחודש ניתנה תורה מאי יום הששי עיי"ש שנדחקו בזה ואני אומר דשני הפירושים שברש"י הם להני תרי תנאי דלר' יוסי דבשבעה ניתנה תורה הוא כפי' השני דה' היתרה הם חמשה חומשי תורה. וששי היינו כל מעשה בראשית מיום ראשון עד יום ששי ולא נזכר זמן קבוע לקבלת התורה. ופירוש שני של רש"י בחומש היינו לרבנן דר' יוסי שבששה בסיון ניתנה תורה:

ועכשיו נבוא למאמר הנצב פתח השער. דדרש חזקי' מ"ד וכו' ונדקדק עוד באמרו בתחלה יראה ולבסוף שקטה דלשון תחלה וסוף שייך על ענין ידוע כמו על זמן ידוע ששייך לומר תחלת היום או סוף היום או תחלת החודש וסוף החודש וכדומה לזה שאר ענינים שייך תחילת הענין וסוף הענין אבל כאן שהיראה היתה קודם קבלת התורה והשקיטה היתה אחר הקבלה הי' לו לומר קודם שקיבלו ישראל התורה יראה ואחר שקיבלו שקטה:

ולכן נראה שכך הם דברי חזקי' שודאי ידע שהפירוש הוא שיראה ממורא חזרת העולם לתוהו כתנאי הראשון. ואמנם הי' קשה לו שהרי כבר אמרו נעשה ונשמע כקושית התוס' ואם כן למה יראה ואם שעדיין יראה שמא יחזרו בהם ומועיל החזרה שלהם מקבלת התורה להחזיר העולם לתוהו אם כן למה שקטה ע"י קבלת התורה הרי על נעשה ונשמע שאמרו ברצון טוב בלא שום אונס יכולים לחזור בהם ק"ו שיכולים לחזור בהם מקבלתם ע"י כפיית הר כגיגית וכאשר באמת אמר רבא דמכאן מודעה רבה לאורייתא ואם שקטה משום שהעולם עומד על קבלה לחוד אם כן למה יראה מתחלה הלא כבר הקדימו נעשה לנשמע. ועל זה השיב בתחלה יראה דהיינו בתחלת יום ששי בסיון שהיתה יראה שמא הפירוש הששי דהיינו הידוע ואם כן הכל תלוי בזמן ההוא. ומה שאמרו אתמול נעשה ונשמע אינו מועיל שעדיין לא הגיע הזמן שקבע לקבלת התורה ושמא יתן ביום הזה ויחזרו בהם ממה שאמרו אתמול נעשה ונשמע ויחזור העולם לתוהו. ולבסוף היינו ביום ששה בסיון ראתה שלא ניתנה התורה באותו יום רק בשבעה בסיון תנתן כדבר משה ואם כן אי אפשר לפרש יום הששי וכו' ששי הידוע שהרי לא ניתנה בששי וכקושית התוס' וצ"ל כפי' שני של רש"י דהיינו חמשה חומשי תורה ולא קבע זמן להקבלה והרי כבר אמרו נעשה ונשמע לכן שקטה תיכף בסוף היום אף קודם שהגיע יום המחרת שקיבלו התורה. וכל זה הארץ אבל השמים שהסכים הקב"ה על ידו של משה וכבר שמעו במתיבתא דרקיע שמעתתא מפומיה דמשה לקבוע הלכה לדורות לדינא שפולטת ביום השלישי טמאה וידעו השמים שכבר הסכים הקב"ה ע"י וידעו שבשבעה בחודש תנתן התורה שוב לא נתייראו. וזה שאמר הכתוב משמים השמעת דין שאמרת בשמים הדין שחידש משה ולכן ארץ יראה אבל השמים לא נתייראו

שם גמ' אמר ר"ח ב"ח מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה וכו' ופירש"י בד"ה כפריו וכו' כך דרכו וחלוק משאר אילנות חנטת פירותיו קודם לעליו. ובתוס' ד"ה פריו הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמין כריחא דאתרוגא וכו' אך תימא שמביא קרא דתפוח דבהאי קרא לא נמשלו וכו' וקרא דריח אפך וכו' ה"ל לאתויי טפי עכ"ל התוס': ולשון אך תימא קשה דמשמע דלפי מה שתירצו דקאי אאתרוג נתחדש להם תמיה זו והדבר יפלא דיהי' תפוח פירושו תפוח ממש או יהי' פירושו אתרוג תמיד יש לתמוה דהוה לי' להביא קרא דריח אפך דקאי על ישראל: והנה הרש"א בחידושי אגדות כתב דקרא כתפוח משמש למעלה ולמטה גם למעלה כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות כתפוח וכו' ואכתי אין דבריו מספיקים לדחות תמיהת התוספות לו יהיה כדבריו ראה לשון התוס' שסיימו דקרא דריח אפך הוה ני' לאתויי טפי,