צל"ח סדר מועד צא

וכונתן דשם עיקרן בכנסת ישראל מדבר ואם כן יותר הוה לי' להביאו ונראה קישור דבריהם דהא ודאי התרגום שהיה לפני התוספות לא תרגם קרא כתפוח בעצי וכו' על אתרוג שאם היה מתרגם הך קראי גופי' על אתרוג למה להו להתוס' להביא ראיה ממרחק דתרגום של ריח אפך וגו' הוא אתרוג ותיפוק להו דתרגומי' דהך קרא עצמו הוא אתרוג. וכן דקדק בספר בינה לעתים. וכיון שיצא לנו דתרגומי דהך קרא הוא תפוח ממש ותרגומו דריח אפך הוא אתרוג צריך לפרש שהי' לבעל התרגום איזה ראי' מהמקרא לפרש זה על תפוח וזה על אתרוג. ואם כן אי הוה האמת כפי' רש"י דתפוח חלוק משאר אילנות היינו אומרים דתפוח ממש הוא דחלוק ולא אתרוג. ולכך הוכרח הגמ' להביא קרא דתפוח בעצי וכו' דמיירי בתפוח משא"כ קרא דריח דמיירי באתרוג אבל עתה שחידשו שהגמ' מפרש גם קרא דכתפוח באתרוג והיינו הך אם כן שפיר הקשו דהוה לי' להביא האי קרא דריח אפך וגו'

עוד נלע"ד דאי כפי' רש"י חנטת פירותיו אם כן מעלה זו שייך בעץ ולא בפרי עצמו שהפרי לעולם אינו קודם שבשעת חנטה עדיין לא נקרא פרי ובשעת שנקרא פרי כבר יש העלים. אבל העץ חונט פירותיו קודם לעלים. והך קרא דתפוח בעצי היער מיירי בעץ כדכתיב בעצי היער אבל קרא דריח אפך כתפוחים מיירי בפרי עצמו. ולכן מביא קרא דכתפוח. אבל לפי' ר"ת שדר משנה וכו' אם כן אדרבא עיקר דבר זה עצמו בפרי עצמו שפיר הקשו שהיה לי' להביא קרא דריח אפך וכו' עוד נלע"ד דקרא דריח אפך ודאי מיירי בפרי ולא בעץ שהעץ אין לו ריח וכבר כתבתי דבפרי לא שייך קודם לעליו לפירוש רש"י. אבל השתא שמביא מהתרגום דריח אפך היינו אתרוג ואתרוג כשם שטעם עצו ופריו שוה מדכתיב פרי עץ הדר מסתמא גם הריח שוה שפרי עץ משמע ששוה פרי לעץ ואם כן גם קרא דריח אפך יכול להיות דמיירי בעץ ושפיר הקשו דהוה לי' להביא קרא דריח אפך ואמנם לתרץ קושית התוס' נדקדק עוד בגמ' דקאמר מאי דכתיב ושוב קאמר למה נמשלו ישראל לתפוח והוא כפל לשון שהרי באמרו מאי דכתיב כתפוח היינו דוקא כתפוח והוא עצמו ממש מה שאמר אח"כ למה נמשלו לתפוח וא"כ כפל הקושיא במלות כפולות ושונות ובחד סגי והכי הוה ליה למימר מ"ד כתפוח בעצי היער וגו' מה תפוח פריו קודם לעליו וגו'

ולכן נראה דכונה אחרת יש במאי דאמר מאי דכתיב כתפוח וגו' עפ"י מה דאיתא במדרש שה"ש כתפוח בעצי היער וגו' רב אחא ורב הונא בשם ר' יוסי בן זמרא התפוח הזה הכל בורחים ממנו בשעת השרב כך ברחו כל העכו"מ מן הקב"ה ביום מ"ת יכול אף ישראל כן ת"ל בצלו חמדתי וישבתי הרי אף דהאי קרא דכתפוח קאי על הקב"ה מ"מ הכונה ליתן שבח לישראל שקבלו תורתו משא"כ אוה"ע הקדמונים שלא רצו לקבל. ולכאורה יש לתמוה מאי זה שבח לישראל הרי האומות שלא רצו לקבל אמרו כל א' טעם וכמפורש במדרש. [וזאת הברכה פ' ויאמר ד' מסיני בא כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל האומות בתחלה הלך לבני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה א"ל לא תרצח. אמרו לו כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא שנא' והידים ידי עשו ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה הלך לו אצל בני עמון ומואב א"ל מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמרו לו לא תנאף אמרו לו כל עצמה של ערוה שלהם היא שנא' ותהרין בנות לוט מאביהן. הלך ומצא את בני ישמעאל אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה לא תגנוב אמרו לו כל עצמן אביהם ליסטים הוא שנא' והוא יהיה פרא אדם וכו' ע"כ וכן הוא בילקוט במקומו אבל לישראל אין בתורה דבר המנגד להם ודרכיה דרכי טעם וכל נתיבותיה שלום לישראל א"כ מה"ת לא יקבלו. אלא שכל זה אם היו שומעים תחלה מה כתיב בה ואח"כ היו מקבלים לא הי' שבח אבל כיון שהקדימו נעשה לנשמע א"כ מנא ידעי ודלמא יש בתורה דבר המנגד להם אלא ודאי שהיו מקבלים עליהם יהי' מה שיהי' הם יקבלו התורה ושפיר שבחם הכתוב בצלו חמדתי וזה כונת הגמ' מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' ואין כונת הקושיא על רישא דקרא למה נמשלו לתפוח אלא כונתו על סיפי' דקרא ולכן אמר וגו' והכונה דמסיים בצלו חמדתי גנאי לאוה"ע שלא קבלו ושבח לישראל שקיבלו על זה שאל מה זה שבח הלא לאומות הי' ראוי שיברחו מהתורה שהוא דבר המנגד להם ולישראל היה ראוי שיקבלו שהוא נתיבת שלום. ועל זה בא המשיב ותסברא למה נמשלו ישראל לתפוח ובזה באמת כיון על קרא דריח אפך כתפוחים דקאי על ישראל וצריך לומר מה תפוח וגו' אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע א"כ שפיר יש שבח נגד האומות ששאלו תחלה מאי כתיב בה והא דלא הביא קרא מפורש בתורה נעשה ונשמע משום דשם יש לפרש כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע היינו מה שדבר כבר נעשה ומה שעתיד לדבר נשמע. ולכן הביא מה שנמשלו לתפוח דנעשה קאי על נשמע: ועפ"ז נלע"ד כונת המתרגם שקרא דכתפוח בעצי היער לא תרגם על אתרוג רק על תפוח ממש וקרא דריח אפך תרגם על אתרוג. וכמו שהוכחתי לעיל מדברי התוס' ועכשיו נתברר לי טעם ממש ע"ד הגמ' דקרא כתפוח מיירי בתפוח שאין לו צל. ולכן פירשו על תפוח ממש דאולי אתרוג יש לו צל וקרא דריח אפך שנמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו הוצרך לפרש על אתרוג שאתרוג הוא דפריו קודם שדר משנה לשנה כמפורש בתוס' ודו"ק: (שייך לעיל

) תוס' ד"ה אמר רבא וכו' תימא לר"י דבמגילה גבי אסתר ברוה"ק נאמרה וכו' לבר מדשמואל דלית ליה פירכא והשתא דשמואל נמי אית לי' פירכא וכו' עכ"ל: ונלענ"ד לתרץ דממ"נ אי דרשינן קיימו מה שקיבלו כבר כדדריש כאן ממילא מוכח בלא"ה דאסתר ברוה"ק נאמרה. והוא עפ"י מה שכבר נתבאר בדברינו במקום אחר בהך פלוגתא דאמוראי במס' גיטין [ס'] אם תורה מגילה או חתומה ניתנה. ואמרתי דלכאורה כיון דבדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרה בע"פ ולמ"ד חתומה ניתנה היו מוכרחים כל אותן ארבעים שנה שבמדבר ללמוד בע"פ גם תורה שבכתב והיא גופא קשיא למה לא נכתבה כל פרשה בעת צותה ולמה המתין הקב"ה ליתן רשות לכתבה עד סוף ארבעים שנה. ונתתי טעם לפי שיש מודעא רבה לאורייתא ע"י כפיית ההר כגיגית ולמה זה יתן להם בכתב ואולי יחזרו מלקבלם ע"י טענות מודעא ולמה זה ישאר חמדה גנוזה בידם על מגן. והמתין הקב"ה עד שקיבלו שנית בערבות מואב שכרת משה ברית עם ישראל שם על התורה בלי שום כפיית הר. ונשאר קבלת התורה שריר וקיים אז הרשה לכתבה וניתנה אז חתומה. אבל אם נימא דגם על הברית שבערבות מואב יש טענות מודעא. ואם כן נסתר טעם זה ובודאי מגילה ניתנה וכל זה נתבאר אצלי במ"א: ודבר זה שגם נגד קבלת ערבות מואב. יש מודעא. מבואר כאן בתוס' ד"ה מודעא וכו' והא דאמרי' שכרת משה ברית עם ישראל וכו' והשביעם על כך וכו' אור"ת דעל פי הדבור הוה וחשיב אונס וכו' והנה מדברי התוס' הללו יש מן הפוסקים שרצו ללמוד שמי שאנס את חבירו על איזה דבר ושוב התירו מאותו אונס. כל זמן שביד האונס לחזור ולאנסו עדיין אונס הראשון קיים וכל הנעשה בהמשך זמן הזה מיקרי נעשה באונס כמו כאן שהקב"ה כפה עליהן ההר בשעת קבלת התורה והרי גם בערבות מואב עדיין בידו לכפות כמה הרים חשיב אונס ויש טענת מודעא ע' בפרשת דרכים דרך הערבה דף מ"ט ע"ג ונלע"ד שאין מכאן ראי' דשאני כאן שתיכף בשעה שכפה ההר רמז להם שגם לעתיד אם יסרבו יכפול עליהם דהרי קשה למה הוצרך לכפות ההר כגיגית והלא התנה הקב"ה בשעת הבריאה אם יקבלו התורה מוטב ואם לאו יחזיר העולם לתוהו. ואמרתי שתי תשובות בדבר. חדא שמה שהתנה בשעת הבריאה אינו נקרא עקירת טבע הבריאה שהרי התנה כן מתחילה והטביע זה בטבע מעשה בראשית שיחזרו לתוהו בששה בסיון ההוא אם לא יקבלו התורה אבל כיון שאז ביום ההוא נתבסס העולם אף שביד הקב"ה לשנות הטבע לגמרי מ"מ אין זה רצונו כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד על מכונו עד עת קץ. ואם כן אף שאז היה עת רצון לפניו להחזיר העולם לתוהו דכן התנה מ"מ אח"כ לא יהי' זה לרצון ויסרבו שוב לקבל בערבות מואב לכן עשה הקב"ה במעמד הר סיני דבר חדש לגמרי לכפות ההר כגיגית כדי שגם לעתיד יהי' מורא זה על ראשם וממילא אין מזה ראיה למה שרצו הפוסקים ללמוד דין חדש הנ"ל מדברי התוס' ממודעא בערבות מואב דאין הנידון דומה דשאני כפיית ההר שגם מתחלה רומז על העתיד ואמנם נתתי עוד טעם על צורך כפיית