צל"ח סדר מועד פח

בין לר"ע ובין לרבנן לענין איברים אין חילוק בין משמשי' לעכו"ם עצמה. ולרבנן תרווייהו אינם לאיברים. ולר"ע בתרווייהו מיבעי' לר' חמא ב"ג אם ישנם לאיברים. ולר"א בין לרבנן ובין לר"ע עכו"ם אינה לאיברים ומשמשי' ישנם לאיברים: ומעתה נעמוד על דעת רבינו הרמב"ם ז"ל שכתבתי לעיל דמשמשי' ישנם לאיברים ועכו"ם גופי' אינו לאיברים דכר"א אתי. ואמנם עדיין צריכין אנו להבין דלמה פסק כר"א ולא כרבה ובפרט לפמש"ל בריש סוגיין דסוגיא דגמ' דידן במס' ע"ז כרבה אזיל ולהכי לא הוזכר בש"ס דילן דלמה יהא מטמא אבניו ועציו הא עכו"ם שנשברה הוי וכמו שהי' קשה להירושלמי. דאפשר לומר דגם הכותל הי' נעבד ולר"ע מטמא משום עכו"ם גופי' דישנה לאיברים ולרבנן מטמאי מיהו משום משמשין דמטמאי אף כשנשברה וכנ"ל. וא"כ דסוגיא דגמ' דילן כרבה ס"ל הקושיא יותר חזקה על הרמב"ם איך פסק כר"א ולא כרבה ואולם ראיתי לרבינו בפירוש המשנה במס' עכו"ם שכתב ואין הלכה כר"ע בעכו"ם וק"ו במשמשי' עכ"ל. והוא תמוה דאיך שייך דאין הלכה כר"ע במשמשין והרי במשמשיה לא פליגי והנלע"ד דהרמב"ם אזיל בגירסת רבינו שמואל שהביאו התוס' בד"ה ור"א דלא גריס באוקימתא דר"א ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשי' עיין שם. וס"ל לרבינו דלר"א אליבא דר"ע אינו חילוק בין עכו"ם למשמשי' וכולהו מטמאי במשא ולא במסמא. ואיצטריך היקשא דשרץ לאפוקי ממסמא אלא דלפי זה קשה מה דקאמר בגמ' לעיל מיתיבי עבודת גלולים כשרץ ומשמשיה כשרץ ר"ע אומר עכו"ם כנדה ומשמשיה כשרץ בשלמא לר"א ניחא ולשיטת הרמב"ם איך ניחא לר"א והלא לר"ע אליבא דר"א גם משמשי' מטמאין במשא: ונראה דהא יש לדקדק בדברי הת"ק דאמר עבודת גלולים כשרץ ומשמשיה כשרץ למה פלגינהו ולא כללינהו יחד עכו"ם ומשמשי' וכו' והנה לאוקימתא דרבה להמתרץ ניחא דעכו"ם כשרץ רק למעוטי ממסמא אבל אכתי מטמא במשא ומשמשיה כשרץ ממש ואינו מטמא רק במגע אבל לא במשא. אבל לדעת המקשה שהי' סבור עכו"ם כשרץ ממש א"כ נכללינהו וצריך לומר דהכי קאמר עכו"ם כשרץ והיינו לקולא שאינו מטמא רק במגע אבל לא לחומרא שיטמא לאיברים ומשמשי' כשרץ ממש בין לקולא שאינו מטמא רק במגע ובין לחומרא שמטמא לאיברים והוא ממש אוקימתא דר"א ור"ע אומר עכו"ם כנדה בין לקולא שאינה לאיברי' ובין לחומרא שמטמא במשא ומשמשיה כשרץ שמטמא לאיברים

ומעתה לר"א לר"ע אין חילוק בטומאת משא בין משמשי' לעכו"ם עצמה א"כ ממילא אין מקום לקושית הירושלמי דליהוי כעכו"ם שנשתברה דהרי איכא לאוקמי שהכותל לא הי' עצמו עכו"ם רק משמשי עכו"ם ואפ"ה ר"ע מטמא במשא ולכך שתק גמ' דילן במס' עכו"ם ולא הקשה קושית הירושלמי מעכו"ם שנשתברה משום דסתם כר' אליעזר והירושלמי קאי בשיטת רבה ולדידי' מודה ר"ע במשמשי' והוצרך לאוקמי בעכו"ם עצמה ובהשתחוה לכל אבן לכך פסק הרמב"ם כר"א וגם פסק דמשמשין ישנה לאיברים

עוד נלע"ד דלפי מ"ש דתזרם מוכרח לכתוב בקרא להפסיק בענין בין רישא דקרא דאיירי במשמשין וכו' א"כ אין ראיה מתזרם דשאר קראי מדרשי להקל א"כ גם לרבה תסוב קושית הגמרא במסקנא לרבנן מנ"ל לדרוש לקולא נדרוש לחומרא וצריך ג"כ לתרץ טומאת עכו"ם דרבנן ולכך דרשינן להקל. ולפי זה שפיר מוכח מסוף הסוגיא מדאחז הש"ס אליבא דר"א. ושבקי' לשיטת רבה מכלל דהלכה כר"א ושפיר פסק הרמב"ם כר"א

אלא דלפי מ"ש דלא מתזרם דרשינן דשאר קראי לקולא אלא מסברא. א"כ קשיא משנתינו שסידר רבינו הקדוש אמר ר"ע קשה והלא לא למסתם סתמא כר"ע כיון שהתחיל בלשון אמר ר"ע ועיקר כונתו לספר בהדדי הנך מנין דדמי אהדדי. והתחיל בזו לפי שסמוך לקרא דלעיל לא ימצא במכיתתו חרס וגו' כמו"ש התוס במשנתינו והי' לו להתחיל בסתם מנין לעכו"ם שמטמא במשא כנדה. בשלמא לר"א דלרבנן מטמא רק במגע וזה נפיק משרץ א"כ הוכרח להתחיל בשיטת ר"ע דנפיק מקרא דתזרם אבל לרבה קשיא. והנה רציתי לומר ע"פ מ"ש לעיל דלרבה מצד הסברא דרשינן כולהו קראי להחמיר אלא מדכתב תזרם דרשינן שאר קראי להקל וא"כ לרבנן משא לא ידענו והוכרחנו למילף מקרא דתזרם כמו דוה דמטמא במשא ואי לאו האי קרא כלל פשיטא דהוה מטמא דהוה דרשינן שרץ לכעדשה ומת לאוהל ומשא והוה מטמא אפי' באוהל ואתי תזרם לגלות דדרשינן לקולא ואימעוט אוהל ולכך לא היה יכול להתחכם ולומר מנין שמטמא במשא תזרם וכו' אבל לפי מ"ש גם לרבה דרשינן מצד הסברא להקל וא"כ מודה הוא דילפינן משא ומדכתיב תזרם לחלק בין עכו"ם למשמשיה [ע"כ מצאתי]

דף פ"ו ע"ב גמ' וליטבלו ביני שמשי וכו'. דעת רש"י שקושיתו יו הוא רק לר"ע אבל התוס' כתבו בשם ר"י דלר"י ולראב"ע נמי פריך דמהכא נילף דאעונות קפיד קרא. ומהרש"א הקשה דמאי קושיא אימא דקושטא דר"ע לית לי' נמי בהשכמה עלה אלא מכח הך קושיא דלקבלו תורה ביני שמשי קאמר ר"ע דהקפידה התורה גם על הלילה כדי שיהי' ה' עונות. עוד כתב מהרש"א בד"ה וליסבלו בצפרא דשבתא וליכא למימר דלכך הוצרך לירד בהשכמה לאשמועינן דאעונות קפיד קרא אבל אי לא ירד בהשכמה לא הוה. ידעינן בעלמא וכו' וכה"ג צריך לומר לעיל דפריך והאמר רב הונא ישראל קדושים הם וכו' דליכא למימר דאיצטריך למימר להו לאשמועינן בעלמא דאעונות קפיד דמ"מ במתן תורה לא הי' צריך לירד בהשכמה עכ"ל מהרש"א והדברים דחוקים:

ונראה מתחלה להכריע כדברי רש"י שקושית הגמ' הוא רק לר"ע והנה דעת הרז"ה וכן דעת הרמב"ם בפ"ח ממס' מקואות בפירוש המשנה דראב"ע סובר ג' עונות שלמות. והתי"ט פירש דבריו דגם ראב"ע סובר בהשכמה ירד:

והנה בר' ישמעאל אין מקום לומר כן דבהדיא קאמר פעמים ארבע וכו' ודברי הרמב"ם שם בפירוש המשנה בדברי ר' ישמעאל דחוקים ובאמת בעל המאור לא הלך בעקבותיו רק בדברי ראב"ע והנה לפי זה אין מקום להקשות בדברי ראב"ע וליטבלו ביני שמשי דאיכא למימר אין הכי נמי מהכא יליף ראב"ע עונה שלישית ולא ס"ל בהשכמה ירד וכעין קושית מהרש"א בשיטת ר' עקיבא ואף דרש"י פי' בהדיא בדברי ראב"ע דאפילו ליכא אלא ב' עונות היינו לפי המסקנא דלא מראש בסתר דברתי וכו' אבל המקשה לא יכול להקשות בדברי ראב""ע:

ולשיטת ר' ישמעאל ג"כ לא קשה. דהרי ר"י כר' יוסי ס"ל דמשה הוסיף יום א' מדעתו דדריש מה מחר לילו עמו וכו'. ואמרינן לקמן (דף פ"ז ע"א) ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. ודקדקתי שפת יתר דקאמר צפרא דשבתא ומה היה חסר באמרו דלא שריא שכינה עד שבתא. ונראה שאם לא כיון משה רבינו בדברי הקב"ה אלא שהיתה כונתו היום ממש דהיינו יום ד' ומשה רבינו היה סבור לילו עמו והיום היינו מחר שהוא כל מעל"ע של יום ה' ומחר היינו מחר דמחר כל יום מעל"ע של יום ו' דהיינו ד' עונות שלימות אבל יום ד' בעצמו לפי הבנת משה א"צ פרישה עד רגע קודם הלילה. ואם לא הי' כן כונת הקב"ה אם כן משה רבינו גרע והוסיף דהיינו כל יום ד' גרע וכל יום ו' הוסיף ומעתה מנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו דלמא לעולם לא הסכים אלא שאם הי' משה רבינו עושה כפי צווי הקב"ה והי' מפרישם ברביעי בשחרית שפיר הי' הקב"ה נותן התורה ביום ו' אבל לפי שפיחת עונה שלימה לא היו יכולים לטהר בליל השייך ליום ו' ולכך הוצרך לאחר הנתינה אלא דתינח שהי' לו לאחר עונה אחת שגרע משה ולא הי' יכול ליתן ביום ו' אבל עדיין הי' לו ליתן התורה בליל שבת ומדלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא ש"מ שהסכים הקב"ה והיו ימי הפרישה כל מעל"ע של יום ה' וכל יום מעל"ע של יום ו' דהיינו ד' עונות שלימות ובליל שבת טבלו ונתן להם התורה ביום שבת:

ולפי זה אם באמת הי' נותן התורה בליל שבת לא הי' שום הוכחה דהסכים על ידו ואיך נוכל מעתה להוכיח עונה חמישית מדלא יהיב התורה ביני שמשי שהרי לא הי' יכול ליתן אז עד צפרא כדי להודיע שהסכים על ידו וכל זה לר' ישמעאל דסובר שלא פירשו ביום ד' עד סמוך לחשיכה אבל לר"ע דבהשכמה ירד אם כן אף שהסוף משה רבינו על דברי הקב"ה עם כל זה לא פיחת ולא הניח מפשטא דלישני' דקב"ה וקדשתם היום ופירשם גם ביום ד' ואם כן אף אי יהיב אורייתא ביני שמשי ג"כ הי' מוכח שהסכים הקב"ה על ידו מדלא יהיב בע"ש שהרי לא פיחת שום עונה. ואם, כן לדידי' שפיר מקשה לקבלו ביני שמשי להוכיח עונה ששית מכאן