צל"ח סדר מועד פז

למימר רבותא יותר שמטמא במגע לטמא אדם לטמא בגדים וממילא נדע שמטמא במשא שאין לך דבר שמטמא מגע החמור הנ"ל שלא יטמא במשא וכאן אין דנקט לרבותא דרבנן. שהרי במשנתינו לא הוזכרו רבנן כלל רק ר"ע לחודי' אלא ודאי דרק בנושא , מטמא אבל לא מגע החמור

תוס' ד"ה אבניו ועציו וכו' בירושלמי מוקי לה כגון שהשתחוה לכל אבן וכו'. הנה בגמ' דילן לא נזכר כלום מזה. ובאמת טעמא בעי הא עכו"ם שנשתברה מאלי' היא. ונראה דהא לכאורה קושית הירושלמי מעיקרא ליתא לדברי הרמב"ם בפ"ו מאה"ט ה"ו דמשמשי עכו"ם ישנו לאיברים וכמו שיבואר לקמן טעמו והרי כותל זה משמשין הוא. ובאמת רש"י במס' ע"ז פירש דמיירי שהכותל עצמו הי' נעבד. ולקמן יתבאר טעמו. אמנם פשטא דמתני' משמע שהכותל הי' דופן לבית עכו"ם וא"כ אינו אלא משמשין. ובפרט הירושלמי שלא נחית להקשות מטעם איברים אלא מטעם עכו"ם שנשתברה מאליה. וזה שייך בעכו"ם עצמה. אבל משמשיה שנשתברו לכ"ע לא בטלי אמנם הירושלמי שהוכיח לעצמו שע"כ מיירי שהכותל עצמו נעבד והיא עבודת גילולים עצמו. דאל"כ איך אמר ר"ע מטמא במשא כנדה. והרי במשמשיה מודה ר"ע והיינו טעמא דרש"י דפירש דמיירי שהכותל עצמו נעבד. ואמנם נוכל לומר שהכותל הזה תרווייהו איתנהו בי'. שבודאי הוא משמשי עכו"ם כפשטא דמתני' שהי' ביתו סמוך לעכו"ם ומיירי ג"כ שהכותל הי' נעבד מצד עצמו ג"כ וכשנפל א"כ מצד שהי' נעבד אינו מטמא לאיברים. ונשאר מצד שהי' ג"כ משמש לעכו"ם ומשמשי עכו"ם ישנם לאיברים. ולכך לרבנן מטמא כשרץ מצד משמשי'. ולר"ע אם נימא בעיא דרב חמא לחומרא א"כ לר"ע ישנה לאיברים ומטמא מצד עבודת גלולים עצמה לכך מטמא כנדה: והנה כל זה לרבה אבל לר"א עכו"ם לכ"ע אינה לאיברים א"כ אי אפשר לתרץ משום משמשיה דא"כ למה לר"ע מטמא במשא דלר"א ליכא למימר דלר"ע ישנה לאיברים וכמבואר בסוגיא וא"כ גם לר"ע אינו מטמא רק משום משמשיה ולמה יטמא במשא. ולכך על כרחך צריך לומר לר' אליעזר שהשתחוה לכל אבן. וא"כ יש מקום לומר שהירושלמי אזי בשיטת ר"א ולכך מוקי בהשתחוה לכל אבן. ותלמודא דידן במס' עכו"ם אזיל בשיטת רבה. ולכך לא הוזכר דבר זה בתלמודא דידן

תוס' ד"ה משמשיה וכו' דמנלן דמשמשיה לא מטמו במשא ולפמש"ל בשיטת רש"י דרישי' דקרא במשמשין איירי וסיפי' בעכו"ם גופי' לק"מ דמוכח דמדכתיב תזרם פסיק טעמי' בהך קרא לחלק סיפי' מרישי' מכלל שיש חילוק בין עכו"ם למשמשיה. וממילא נדחו דברי התוס' שכתבו דלא הוה ידעינן במשמשין שום טומאה שהרי בהדיא כתיב וטמאתם את ציפויי וגו' והיינו משמשין

ואם תאמר א"כ אמאי איצטריך לר"ע שרץ למשמשין והרי מוכח מחתזרם שמשמשין לא חמור מעכו"ם עצמה. ונראה דבשלמא לרבנן דעכו"ם עצמה אינה מטמאה רק במשא א"כ כיון דכתיב תזרם לחלק להקל במשמשיה על כרחין משמשיה רק כשרץ. אבל לר"ע דעכו"ם מטמא במסמא א"כ די מתזרם למימר במשמשין נחות דרגא ולא ליטמא במסמא. ואכתי יטמאו במשא ואיצטריך שרץ לומר דמטמאי רק במגע כשרץ

דף פ"ג ע"א תוס' ד"ה מיתיבי וכו' מברייתא אלים לי' למיפרך ולפמש"ל בתוס' ד"ה אבניו וכו' ניחא דמשנתינו ליכא קושיא לרבה. ויכול רבה לשנויי אנא בעיא דרב חמא לחומרא פשטינא לה ולר"ע ישנה לאיברים א"כ אין לנו הכרח לאוקימתא דירושלמי דמוקי לה שהשתחוה לכל אבן אלא מיירי שהי' ג"כ משמשי עכו"ם ולרבנן עכו"ם אינה לאיברים ונשאר רק משמשיה ולכך מטמא כשרץ [דמשמשי עכו"ם ישנה לאיברים כמו"ש לעיל] אבל לעולם דעכו"ם עצמה מטמא לרבנן במשא ולכך הוצרך להקשות מברייתא

ע"ב גמ' אימא לחומרא למאי הלכתא אקיש לשרץ לכעדשה: הנה סוגיא זו לר"א דאמר לרבנן אינו מטמא במשא, ולכאורה הי' מקום לפניו להקשות גם לרבה דהרי עכ"פ אינו מטמא במסמא לרבנן וכן אינה לאיברים והוה לי' להקשות לרבנן אימא אקיש לנדה למטמא וכו' וכן קשה אמאי מקשי לרבנן והלא גם לד"ע הי' יכול להקשות לא מיבעי' לר"א הרי חזינן דר"ע לא דריש להחמיר שהרי מודה שאינה מטמא במסמא ומודה דאינה לאיברים אלא אפילו לשיטת רבה והרי מודה ר"ע דאינה מטמאה בכעדשה וכמו"ש התוספות בד"ה רבה אמר [צ"ל אמר רבה]. אמנם במ"ש לעיל בריש סוגיין דלשיטת התוספות דלמאן דאית ליה דרשה דתזרם דלחומרא דרשינן אמרי' דגלי קרא דאינך קראי דרשינן לקולא ולהכי לר"ע אליבא דרבה היקשא דשרץ אתי למשמשיה ולקולא וכן לרבנן אבל אי לא כתיבי תזרם כלל וכן למאן דלית ליה דרשה דתזרם אז אמרי' דגם אינך קראי דרשינן לחומרא. ומעתה אפשר לומר דקושית הגמ' הוא דוקא לרבנן ואליבא דרבין דדרשינן לקולא משום דלרבה וכן לר"א אליבא דר"ע דדרשי תזרם אין כאן קושיא כלל [דמדכתב] בקרא תזרם דנדע לדרוש קרא זה לחומרא מכלל דאינך שאר קראי לקולא דרשינן: הנה הרמב"ם בפ"ו מאה"ט ה' ו' פסק דעבודת גלולים אינו מטמא אלא במגע והיינו כשיטת ר"א והנה לכאורה כיון דבעיא דרחב"ג אליבא דרבה אזיל אם כן הי' לו לפסוק כרבה דהוה ר"א חד לגבי רבה ור' חמא ב"ג. והנה רציתי לומר כיון שסתם גמ' בסוף הסוגיא בהא דמקשה ורבנן אחז קושיתו בשיטת ר"א לכך קיי"ל כר"א אמנם זה הי' ניחא אם הי' הברירה ביד המקשה להקשות בין לרבה ובין לר"א ושביק לרבה ונקט לשיטת ר"א הי' זה ראי' ששיטת ר"א עיקר. אבל לפי מ"ש לשיטת רבה אין כאן קושיא כלל והוכרח להקשות בשיטת ר"א אם כן נסתר ראי' זו והדרא הקושיא לדוכתא: וראיתי עוד לרבינו שפסק דבר חדש מה שלא נזכר בגמ' שהוא ז"ל פסק (בפ"ו מאה"ט ה' ה') דעכו"ם אינה לאיברים ומשמשי' ישנה לאיברים וכתב זה חומר במשמשי' יותר מעכו"ם עצמה ע"ש והדבר צריך ביאור דמנ"ל זה

והנה כבר כתבתי לעיל דלשיטת רש"י תשמישי עכו"ם דאית להו טומאה מהך קרא גופי' יליף לה. דרישי' דקרא בתשמישין איירי כדכתיב וטמאתם את ציפויי וכו' וממילא ידעינן לחלק בין עכו"ם גופי' לתשמישין דתשמישין אינו מטמא במשא כעכו"ם לרבנן ולר"ע באבן מסמא מדפסיק קרא הך דתזרם בין תשמישי' לעכו"ם גופי' לחלק. ומעתה לרבה איצטריך תזרם להקל במשמשין שאינם מטמאים במשא אבל לעולם דעכ"פ לא חמירי מעכו"ם עצמה ואינם לאיברים דמנ"ל להחמיר במשמשי' יותר מעכו"ם כיון דתזרם לרבה בלא"ה איצטריך: וכל זה לרבה איצטריך תזרם להקל במשמשי' אבל לר"א אליבא דרבנן עכו"ם עצמה אינה מטמא רק כשרץ ומשמשי' על כרחך מטמאי דהרי בהדיא כתיב וטמאתם את ציפויי וכו' וא"כ תזרם למאי אתי וצריך לומר לדידי' דכל היקש לנדה לקולא אתי שאינו לאיברים ועל זה גלי קרא תזרם להורות דבעכו"ם עצמה הוא דאמר כמו דוה שאינה לאיברים. אבל משמשי' דרישי' דקרא ישנו לאיברים

ומעתה יש לנו לומר דלר"א אף דרבנן לקולא ור"ע לחומרא לענין משא מ"מ יוצא ממחלקותם דבר חדש (שרבנן) לחומרא ור"ע לקולא דלרבנן תזרם לא איצטריך להקל במשמשי' שהרי לדידהו היא גופא אינו מטמא רק במגע ואיזה קולא תוכל להקל יותר מזה. ועל כרחך תזרם להחמיר לענין איברים שמשמשי' מטמאים איברים ולר"ע תזרם איצטריך להקל במשמשי' שלא יטמאו במשא וממילא גם משמשי' אינם מטמאים לאיברים: והנה מה שהוכחתי דלר"א אליבא דר"ע איכא למימר דגם משמשי' אינה לאיברים ואומר אני דהא ליתא דבשלמא לרבה שפיר כתבתי דכיון דתזרם איצטריך לחלק בין משמשי' לענין משא שוב ממילא אין הכרח להחמיר במשמשי' לענין איברים ואין להקשות א"כ למה לי היקשא דשרץ הרי מתזרם ילפינן קולא דמשמשין. הנה זה אינו קושיא לא לרבנן ולא לר"ע דלרבנן איצטריך שרץ להורות שאינו מטמא במסמא ולר"ע איצטריך דאי מתזרם הוה נחתינן ממסמא למשא ואיצטריך שרץ לאחותי למגע ואין להקשות כיון דכתיב שרץ למה לי תזרם. זה אינו קושיא דתזרם לא אפשר דלא ניכתבי' דאיך שייך לומר וטמאתם ציפויי וגו' ואפודת וגו' כמו דוה. שהרי משמשי' אינם מטמאין כדוה. ואי אפשר לקרא לומר דבר שאינו אבל לר"א אליבא דר"ע מסמא אינו צריך מיעוט. דמצד הסברה אינו מטמא במסמא כמו"ש התוס' בד"ה ור"א וא"כ קשה שקץ תשקצנו דמשמשי' למה לי. מתזרם נפקא. אלא על כרחיך דתזרם להחמיר במשמשי' אתי לענין איברים ואיצטריך שקץ לומר דמשמשי' אינו מטמא במשא

העולה מדברינו פלוגתא חדשה בין רבה ור"א לענין משמשי' דלרבה