צל"ח סדר מועד פו

לומר שאינו מטמא במשא הוצרך תזרם לומר דדרשינן חומר שיטמא במשא. משא"כ אי לא איתקש לשרץ רק לנדה ונבילה ומת. ממילא דרשינן מנבילה משא ומנדה שאינה לאיברים ומת בלא"ה איצטריך למה דדרשינן בפרק נגמר הדין [דף מ"ז] וכמו"ש התוס' בד"ה ונקשי' לנבילה ולא שייך למיכתב תזרם [ואם נימא דבאמת לא נכתוב תזרם ונקשיה לנבילה ונדרוש מנדה שאינה לאיברים. ומנבילה משא. וממת כזית ואף דלא צריך לימוד אז לכזית דמהי תיתי שאינו בכזית. דבשלמא אי כתב שרץ איצטריך למעוטי מכעדשה. יש לומר דמן הסתם עכו"ם מטמא כשהיא שלימה בלי שיעור כלל]:

אומר אני. דאי לא תזרם כלל הוה דרשינן כולהו קראי לחומרא נדה למסמא. ומת לאוהל. ונבילה אין לנו ברירה כי אם למידרש לכזית דבשלמא עכשיו דכתיב בנדה תזרם למימר דנדה יש חומר מכלל דהיכא דלא גלי דרשינן להקל אבל אי לא הוה כתיב כלל תזרם הוה אמינא דכולהו קראי דרשינן לחומרא:

ובזה יש ליישב נמי מה דקשה לי דלרבה אליבא דר"ע שמטמא עכו"ם באבן מסמא מדרשה דתזרם. ומשמשיה טהורין משום דאיתקש לשרץ והיא גופא טעמא בעי. דמנ"ל להגמ' דבאמת לא דריש ר"ע הכל להחמיר עד שהוצרך לומר דלהכי איתקש לשרץ למשמשיה. ודלמא להכי איתקש לשרץ לכעדשה. בשלמא לשיטת רש"י דאי לאו שהוקשו משמשיו כשרץ היו מטמאים אפי' במסמא כעכו"ם עצמה. א"כ כיון דר"ע אמר בברייתא לקמן בהדיא עבודת גלולים כנדה ומשמשי כשרץ. ואי ס"ד דאיהו דריש היקשא דשרץ לכעדשה א"כ לא אייתר היקש הזה למשמשיה ומנ"ל דמשמשיה כשרץ אלא על כרחין דלא דריש שרץ לכעדשה. אלא לשיטת התוס' דאדרבה משמשי' מן הסתם לא מטמאי כלל. אי לאו דגלי קרא כי חרם הוא גבי שקץ תשקצנו דמשמע כל דבר שהוא חרם. וא"כ אף דדרשינן שקץ לכעדשה מכל מקום אי אפשר לנו לטמא משמשיה יותר משרץ. שהרי לא גלי בהו קרא שום טומאה כלל רק גבי שקץ תשקצנו. ומאי דגלי קרא גלי ומאי דלא גלי לא גלי א"כ מנ"ל דלא דריש לר"ע שקץ תשקצנו גם לעבודת גלולים עצמה לענין כעדשה אמנם לפמ"ש דהשתא דגלי לן קרא דתזרם גבי נדה לדרוש להחמיר אמרי' דגלי לן קרא דאינך נדרוש לקולא ממילא מוכח דר"ע לא דריש קרא דשרץ לחומרא. ולהכי מוקי רבה אליבא דר"ע למשמשיה. ואם תאמר הרי דבר זה עצמו מנ"ל דר"ע דריש קרא תזרם אליבא דרבה הלא לא הוכרחנו לזה אלא מכח קושיא זו דלמה הוכרח לאוקמי שרץ למשמשיה. והיא גופה קשיא מי דחקם להגמ' למימר דר"ע אית לי' תזרם ומוקי שרץ למשמשיה לימא דר"ע מוקי לכעדשה ולית לי' תזרם. כי היכי דלר"א פליגי רבנן ור"ע בזה. דרבנן לית להו תזרם ור"ע אית לי' [וע' בתוס' ד"ה אמר רבה]. הכי נמי נימא לרבה דפליגי בהכי ולהיפוך דרבנן אית להו ור"ע לית ליה. אומר אני שרבה הקדים תזרם דאמר רחמנא וכו' משמע שזה פשוט אצלו למדרש כן. ועוד אי ס"ד דלרבה אפשר לומר דאיכא מאן דלית לי' דרשה דתזרם א"כ מי דחקו לרבה לרבנן להוציא דבריהם מפשטן. שהם אמרו מטמאין כשרץ ופירש הוא דלאו לגמרי כשרץ אלא למעוטי ממסמא. ודלמא רבנן כשרץ ממש אמרי ולא דרשי תזרם ודרשי מצד הסברא כולהו קראי להקל כיון שהוא רק טומאה דרבנן וכדמסיק בסוף שמעתין לרבנן אליבא דר"א, ור"ע דריש לחומרא שהרי גם עתה צריך לומר דר"ע דריש לחומרא. אם נימא דלית לי' תזרם. ונימא דרבנן ור"ע פליגי אם יש לדרוש הני קראי לקולא או לחומרא. שזה ודאי הוא נגד השכל לומר דס"ל לרבה שאין שום סברא למימר כן דמצד הסברא נדרוש לקולא בדבר שהוא רק מדרבנן

בשלמא ר"א דסבירא לי' דר"ע ורבנן פליגי במשא. הנה אף דכתבתי דלר"א פליגי ר"ע ורבנן בקרא דתזרם שם הוא להיפוך ולר"א מצד הסברא ליכא מסמא בעכו"ם כמו"ש התוס' בד"ה ור"א. וא"כ ע"כ לא דרשי תזרם ומטהרי אפי' משא דאל"כ רבנן היינו ר' עקיבא וליכא למימר דלמא גם ר"ע לית לי' תזרם ודריש כולהו קרא לחומרא. וא"כ מי הכריחו להגמ' אליבא דר"א למימר ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה [אפי' להגירסא דגריס כן בגמ'] יש לומר דאי ר"ע דריש שרץ לכעדשה א"כ מת למה. וצריך לומר דמטמא באוהל א"כ למה אמר ר"ע במשא כנדה הוה לי' למימר באוהל כמת. ואז משא בק"ו מנבילה שאינה מטמאה באוהל ומטמא במשא וכמו שיליף הרמב"ם במת גופי' משא ק"ו מאוהל עיין בפ"א מה' טומאת מת וא"כ אי הוה נקיט ר"ע אוהל אתי משא בק"ו. משא"כ עתה דנקט משא לא ידעינן אוהל. אלא ודאי דבאמת גם לר"ע אינו מטמא באוהל ולא דריש לחומרא. וכל זה אליבא דר"א. אבל לרבה דלר"ע מטמא באבן מסמא שפיר נוכל לומר דר"ע לית לי' תזרם ודרש לחומרא ומטמא גם באוהל ונקט מסמא משום דאף אי הוה נקט אוהל לא הוה ידעינן מסמא דהרי מת מטמא באוהל ואפ"ה אינו מטמא באבן מסמא,. והוכרחתי להוכיח מדאית לי' לרבה לרבנן דרשה דתזרם וכנ"ל

כי פליגי במשא ר"ע סבר וכו' גם כאן יש לנו לדון אם ר"א מטמא אליבא דר"ע גם במגע אדם לטמא בגדים והא דהוקש לשרץ לענין משמשיה אבל לענין מגע אדם חומר נדה עליו לטמא אדם ובגדים או אפשר דלהכי הוקש לשרץ למעט כל החומרות ודי שאנו נותנין עליו חומר א' מחמת תזרם כמו דוה לטמא במשא. וכמו שכתבתי לעיל בדברי רבה ואמנם מדאקשי הגמ' ור' עקיבא למאי הלכתא איתקש לנדה למשא ולוקשי' לנבילה. ואי ס"ד דמטמא אדם ובגדים. א"כ הוכרח להקיש לנדה. ואמנם בכאן יסוב הקושיא על הגמ' עצמה מנ"ל להקשות ודלמא לר"א מטמא ר"ע גם במגע לטמא אדם לטמא בגדים. וכאן אין לומר כמו שהוכחתי לעיל בדברי אביי דא"כ למה אמר כי פליגי במשא. הוה לי' למימר כי פליגי במגע אדם לטמא בגדים. יש לומר דקאמר דפליגי במשא לרבותא דרבנן דאפילו במשא לא מטמא. וק"ו דלא מטמא במגע אדם לטמא בגדים: והנה יש מקום להוכיח להיפוך. דעל כרחין לאוקימתא דר"א מטמא ר"ע במגע לטמא אדם לטמא בגדים. דאל"כ למה אמר באבן מסמא דכ"ע ל"פ. הוה לי' למימר רבותא יותר. במגע לטמא בגדים כ"ע ל"פ דלא מטמא ואמנם יש לדמות לפי שבא לפרש לשון משא שהזכיר ר"ע וכבר כתבתי שאבן מסמא אינו לשון משנה ובלשון משנה דרכה לכנות אבן מסמא בלשון משא. ובא לומר שלא תטעה בלשון משא שהזכיר ר"ע הוא אבן מסמא ולכן אמר באבן מסמא מודה ר"ע כי פליגי במשא ולומר דמשא שזכר ר"ע היינו משא ממש ולא אבן מסמא

ולפי זה גם ההוכחה שהוכחתי לעיל באוקימתא דרבה מדאמר רבה במשא דכ"ע ל"פ דמטמא ולא קאמר רבותא במגע לטמא אדם וכו' כ""ע לא פליגי ג"כ יש לדחות. לפי [שמשא שהזכיר] ר"ע יש לפרש שני פירושים אם משא ממש אם מסמא. ואם נפרש [משא ממש] א"כ ע'"כ רבנן גם במשא מטהרין. ובא רבה לומר שמשא שהזכיר ר"ע אינו משא ממש שבזה כ"ע מודו: ואמנם נלע"ד להוכיח דע"כ לרבה אינו מטמא אדם ובגדים. דהנה כבר הוכחתי לעיל דע"כ הוצרך רחמנא למכתב תזרם גבי נדה לדרוש אינך קראי להקל. ואי לא כתב כלל תזרם הוה דרשינן כולהו לחומרא ובהכי תירצתי לעיל הא דהוצרך להקיש לשק ולא לנבילה דדמי לי' דהנה השתא דע"כ הוצרך לכתוב תזרם וגבי נבילה לא שייך לדרוש תזרם להחמיר מה שאין בנדה ומת וכמוש"ל. והי' צריך למיכתבי' גבי נדה והיינו מוכרחים לומר דהחומר הוא אבן מסמא. דאי משא גם בנבילה וגבי מת הוא וכנ"ל. ומעתה אי ס"ד דלרבה מטמא במגע לטמא אדם לטמא בגדים א"כ שפיר [קשה] אדמקיש לשרץ נקיש לנבילה דדמי יותר. ואעפ"כ נכתוב תזרם גבי נדה ונדרוש לחומרא שמטמא במגע אדם לטמא בגדים ומשא ממילא נדע מנבילה. אלא ודאי דבאמת לרבה אינו מטמא אדם לטמא בגדים אליבא דרבנן: ומעתה נדון לר"א אליבא דר"ע מה דין מגעו לטמא אדם לטמא בגדים. ואומר אני. אי לא גרסינן בדברי ר"א ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה. אלא גרסינן בריש אוקימתא דר"א באבן מסמא דכ"ע ל"פ דאינו מטמא. דהא איתקש לשרץ וכדברי רבינו שמואל בתוס' בד"ה ור"א. אז ממילא מוכח דאינו מטמא במגע החמור הנ"ל. דהרי אז גם לר"א אליבא דר"ע קשה אדאקשי' לשרץ נקיש לנבילה וצריך לומר כמו שתירצתי לרבה אליבא דרבנן כנ"ל. והיינו הך ואי גרסינן לי' בדברי ר"א ור"ע למאי הלכתא וכו' למשמשי' ואז בלא"ה לא קשה ונקיש לנבילה דהרי איצטריך לאקושי למשמשיה לשרץ דלטמאי רק במגע ולא במשא: ואמנם ע"כ מוכח דאינו מטמא. דא"כ קשה בדברי ר"ע גופי' דקאמר מנין לעכו"ם שמטמא במשא הוה לי'