צל"ח סדר מועד פה

פרק אמר ר' עקיבא

דף פ"ב ע"ב מתני' אמר ר"ע מנין לע"ג שמטמאה במשא כנדה. הנה לקמן במשנה השניה דקאמר מנין לספינה שהיא טהורה לא קאמר שהיא טהורה כים דמים יליף רק בסוף קאמר מה ים טהור וכו' א"כ גם כאן לא הוה ליה למימר בתחילת דבריו כנדה רק הוה ליה למימר מנין לעכו"ם שמטמא במשא שנאמר תזרם וכו' מה נדה וכו'

ונראה לרבה דמשא הוה אבן מסמא ואבן מסמא הוא לשון הגמ' ולא לשון המשנה ובלשון המשנה יש ב' מיני משא ועיין בעה"ע ולכן קאמר מנין שמטמא כמשא וכנדה דהיינו אותו משא, שנדה מטמא ולומר דאפי' עכו"ם שהסיטה אחרים נמי מטמא

ולר"א דגם לר"ע אינו מטמא רק במשא החמור שמטמא גם במת ונבילה אבל לא במשא הקל שאינו נוהג רק בנדה וזב. הא דקאמר שמטמא במשא כנדה ולא קאמר סתם במשא. הוא לפי שלר"א גם לר"ע עכו"ם אינה לאיברים כדמוכח בסוגיא. דלהכי אתקש לנדה ולא לנבילה וא"כ רצה התנא לתרץ על שאמר שמטמא במשא ולא באבן מסמא. והרי איתקש לנדה. לכן הקדים שגם במשא מטמא כנדה דהיינו כשהיא שלמה ולא לאיברים ולכן איתקש לנדה אי נמי נקט במשא כנדה לדיוקא דבמשא מטמא כנדה אבל במגע אינו מטמא. דיש הפרש באבות הטומאות עצמן לענין טומאת מגע דכל אבות הטומאות דמטמא במשא מטמאין במגע אדם לטמא בגדים שעליו בשעת מגע חוץ מנבילה ומרכב הזב שאף שמטמאין במשא אפ"ה במגע אינם מטמאים אדם לטמא בגדים שעליהם. כמבואר ברמב"ם בפ"ו מה' שאה"ט ה' י"ב והנה לקמן בגמ' יבואר בדברינו דלרבה אף דמטמא באבן מסמא אבל לטמא אדם שיטמא בגדים אינו מטמא. וכן לר"א לר"ע דמטמא במשא ג"כ לא מטמא במגע וכמו שאוכיח שם. ולהכי קמדייק משנתינו שמטמא במשא כנדה לומר דהא דמטמאה כנדה הוא דוקא במשא אבל במגע אינו מטמא כנדה: רש"י ד"ה תזרם כמו דוה בעו"ג משתעי. והדבר יפלא. דמה חידש רש"י בזה ועוד דבמס' עכו"ם ששם פליגי במשנה רבנן ור"ע ורבנן מייתי קרא דשקץ תשקצנו ור"ע מייתי קרא דתזרם. והנה בקרא דשקץ לא פי' רש"י דבעכו"ם משתעי ובקרא דתזרם כמו דוה פי' רש"י גם שם במשנה תזרם וכו' בעכו"ם משתעי והנלע"ד בזה. דבקרא דשקץ לא הוצרך לפרש דפשיטא דהאי קרא בעו"ג משתעי אמנם בקרא דתזרם כמו דוה רישי' דקרא הוא וטמאתם את ציפויי פסילי כספיכם ואת אפודת מסכת זהביכם תזרם כמו דוה וכו' והנה ציפויי פסילי וכו' וכן אפודת מסכת לאו היינו עכו"ם עצמה אלא תשמישי ונויי עכו"ם וכן פירש"י בפירושו לישעי' שם. ואם כן תחילת הקרא במשמשיה והרי במשמשי' מודה ר"ע שאינם כעכו"ם. ולכן פירש רש"י תזרם כמו דוה בעכו"ם משתעי. לומר אף דרישי' דקרא וטמאתם במשמשי' איירי. אמנם תזרם לאו אמשמשיה מהדר. והדבר מוכח דאי ס"ד דאמשמשיה מהדר וקאמר כמו דוה קשה תזרם למה לי ודי באמרו וטמאתם את ציפויי וגו' ואת אפודת מסכת זהביכם כמו דוה ומהדר כמו דוה אוטמאתם דלעיל שיטמאם כמו דוה ומדקאמר תזרם משמע שעל עכו"ם קאמר כמו דוה ולא על ציפויי ואפודי הנזכרים למעלה (ומה שיש לדקדק ע"ז בגמ' יבואר לקמן בסוף הסוגיא בדברי הרמב"ם]

ע"כ גמ' ר"ע אומר וכו' מה נדה מטמאה במשא אף וכו'. הנה בדברי רבנן לא סיימו מה שרץ מטמא במגע וכו' שלא הוצרכו לזה דממילא ידעינן דינו דשרץ א"כ גם בדברי ר"ע לא הוה לי' לסיים מה נדה מטמא במשא דהא ג"כ נדע ממילא דינה של נדה. ובשלמא לר"א דאמר דמודה ר"ע דלא מטמא במסמא לכך לא היה יכול לסתום ולומר כנדה דא"כ הוה אמינא כנדה בכל דיניה וגם במסמא יטמא לכך הוצרך לפרש מה נדה במשא דדוקא למשא אקשי' לנדה משא"כ רבנן סתמי ואמרי כשרץ דלדידהו הוא ממש כשרץ. אבל לרבה דלר"ע הוא באמת ממש כנדה קשה דהוה לי' למימר סתם כנדה ונלע"ד משום דלכאורה הי' לומר דפלוגתא דר"ע ורבנן הוא. דהנה באמת קשה למה יטמא אבניו וכו' הא הוה עכו"ם שנשתברה וכמו שהקשו התוס' בשם הירושלמי. אלא שהם הקשו למ"ד עכו"ם שנשתברה מאלי' מותרת ואני אומר אפילו למ"ד אסורה היינו לענין איסור הנאה אבל לענין טומאה וכי עדיף אבניו ועציו מאיברים והרי עכו"ם אינה לאיברים ואם כן הי' אפשר לומר דרבנן ור"ע פליגי בזה. דרבנן אמרי אבניו ועציו מטמאים כשרץ מה שרץ ישנו לאיברים שאפי' כעדשה שרץ מטמא אף עכו"ם ישנה לאיברים ולכך מטמאי ור"ע אמר כנדה להקל בא לפי שאין אבניו וכו' מטמאים לפי שע"ז מטמא רק כנדה שאינה לאיברים אף עכו"ם אינה לאיברים לכך הוצרך לסיים בדברי ר"ע מה נדה מטמא במשא לומר שלהחמיר בא

שם במשא דכ"ע לא פליגי וכו' כי פליגי באבן מסמא. ויש לנו לדון מה דינו של עכו"ם לרבה לענין מגע לטמא אדם לטמא בגדים. וכמו שהבאתי לעיל במתני' דיש אבות הטומאות שאינן מטמאין במגע. והנה הא ודאי לר"ע שמטמא אפילו באבן מסמא כ"ש שמטמא במגע אדם ובגדים ק"ו משאה"ט שאינם מטמאים במסמא ואיפשוט. ואמנם הספק הוא לרבנן. אי דוקא באבן מסמא פליגי או גם במגע לטמא אדם ובגדים פליגי דלדידהו להכי איתקש לשרץ למעט כל החומרות. ודי שאנו נותנין חומר א' מחמת תזרם כמו דוה לטמא במשא. או דלמא די מהיקשא דשרץ למעוטי מאבן מסמא אבל לענין מגע חומר נדה עליו לאדם ובגדים. ואמנם על כרחין לרבה ולרבנן אינו מטמא אדם ובגדים דאל"כ אלא דמטמא אדם ובגדים. א"כ איך הקשה הגמ' וליקשי' לנבילה הרי צריך להקיש לנדה לטמא אדם ובגדים. ואולם על הגמ' עצמה יסוב הקושיא מנ"ל להמקשה להקשות וליקוש לנבילה עד שמכח זה מוכרח לדחות בעיא דרב חמא אליבא דר"ע שלא אליבא דהילכתא ודלמא לרבנן מטמא במגע החמור לטמא אדם ובגדים ולכך לא אקשי' לנבילה ואז ממילא אין לנו הכרח שהוקש לנדה לאיברים. ואתיא בעיא דרב חמא גם לרבנן. ואמנם זה אינו דא"כ למה אמר רבה במשא דכ"ע לא] פליגי. הוה ליה למימר רבותא יותר במגע לטמא אדם לטמא בגדים דכ"ע לא פליגי] ואז המשא הוא ק"ו שאין לך אב הטומאה שמטמא בגדים שלא יטמא במשא. אבל להיפוך יש אבות המטמאין במשא ולא מטמאין במגע אדם לטמא בגדים כגון נבילה ומרכב הזב. אלא ודאי באמת לרבנן אינו מטמא במגע אדם לטמא בגדים. וא"ת א"כ אדמסיים כי פליגי באבן מסמא הוה לי' למימר כי פליגי במגע אדם לטמא בגדים וכו' לרבותא דאפילו בזה מטהרי רבנן וק"ו באבן מסמא יש לומר דקמ"ל רבותא לאידך גיסא דר"ע מטמא אפילו במסמא. ועוד דהרי בהדיא מפורש במתני' פלוגתתן במשא. ובשלמא אבן מסמא נקרא בלשון המשנה משא. אבל מגע לא שייך לקרותו משא וע' עוד לקמן:

ודע שאמרו במשנה פרק ה' דזבים משנה ג'. כל הנושא ונישא ע"ג נבילה טהור חוץ מן המסיט הנה נחלקו בפירוש משנה זו הרמב"ם והר"ש לדעת הרמב"ם אדם הנושא הנבילה טמא אפילו אינו זז ממקומו ואין הפרש בטומאת משא בין נבילה לשאר אבות ואמנם אדם הנישא ע"ג הנבילה צריך שיסיט. וא"כ לדעת הרמב"ם בטומאת משא. היכא שהטהור נושא הטמא. אין הפרש בין נבילה לנדה ואמנם לדעת הר"ש הנבילה לא תטמא אדם הנושאה אלא אם כן הסיט. אבל אם עמד במקומו. ולא זז ממקומו הוא בכלל אבן מסמא שהוא פירש שם מ"ש בנדה אטו כל מת מי לא מטמא במשא. ומשני מאי במשא באבן מסמא היינו משא שלא זז ממקומו וא"כ לשני הפירושים אין לנו עסק בזה בשמעתין:

שם וליקוש רחמנא לנבילה אה"נ אלא מה וכו'. ויש לדקדק דסוף סוף קשה ליקוש רחמנא דדמי לי' יותר דדמי לי' לענין משא ולא בעי לאקושי לשרץ. ונראה משום דתזרם ע"כ להורות חומר אתי לשיטת התוספות וכמבואר בתוס' ד"ה אמר רבה ואי לא הוקש לשרץ רק לנבילה א"כ תזרם דנדה על כרחיך למסמא אתי דאל"כ מה חומר בא להחמיר שהרי גם בלא היקשא דנדה כבר הוקש למת ולנבילה ושניהם עכ"פ במשא מטמאי ושוב מה חומר בא לחדש בקרא דתזרם על כרחיך לאבן מסמא

ואין לומר דהוה לי' למיכתב תזרם גבי נבילה ולא גבי נדה דהרי לא שייך גבי נבילה תזרם לומר שנדרוש להחמיר. שאיזה מקום הי' לנו לומר למדרש מנבילה להחמיר. מה שאינו בנדה ומת. אם לא למדרש שישנו לאיברים כמו נבילה והרי לרבנן אינה לאיברים ואין לומר דלא נכתוב תזרם כלל. דעכשיו שהוקש לשרץ ויש מקום