צל"ח סדר מועד עז

וכד הוה לי' למימר הניחא אי סבר כאביי משכחת דטעה בשיעורין אלא אי סבר כרבא היכי משכחת לה ונראה דריש לקיש דסובר עד שישגוג בלאו וכו' משום דכתיב אשר לא תעשינה שישגוג בלאו ממילא טעה בשיעורין פטור. שהרי זה אינו שוגג דלאו שיודע שיש לאו אלא שטעה שיזרוק שתים וזרק ארבע. ואמנם לפי מ"ש דרשב"ל ור' יוחנן מוקי משנתינו כמונבז א"כ קשה מאי מקשה הש"ס אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי והרי ע"כ לא נחלקו ר"י ורשב"ל אלא אליבא דרבנן אבל למונבז אין כאן מחלוקת דאפילו הזיד בלאו וכרת ושגג רק בקרבן חייב וא"כ שפיר משכחת דידע לשבת בכל המלאכות ושגג בקרבן של כולם וא"כ מאי מקשה ממשנתינו דמשנתינו כמונבז. ורציתי לומר. ע"פ מ"ש התוס' בדף ע' ע"א בד"ה יכול דגם מקרא ילפינן מספר החטאות דמזה יליף דלא מחייב רבי אתולדה במקום אב וא"כ שפיר מקשה דמה יענה רשב"ל אליבא דרבנן במספר ל"ט שבקרא. אלא דשתי תשובות בדבר חדא דאטו כ"ע דרשי הך קרא לחייב במכוון ל"ט והרי איכא תנאי דמחייבי אתולדה במקום אב **הגהות נכד המחבר דמשנתינו דאבות מלאכות סברה דלא מחייב אתולדה במקום אב כדאמרי' לקמן (דף ע"ה ע"ב) אלו אבות לאפוקי מדר"א דמחייב אתולדה במקו' אב. וא"כ היא גופה דמנ"ל להתנא דלא מחייב אתולדה במקום אב. אלא ודאי דגם הוא דריש מהך קרא דאלה הדברים כדדריש רבי בדף צז:

** ועוד הרי הבעל המאור הקשה על קושית הגמ' דהא שפיר משכחת לה שיתחייב ל"ט חטאות כגון דידע לשחרית. בשבת בקצירה ושגג בשאר ל"ח מלאכות ועשאן בשגגת מלאכות ושוב בו ביום שכח איסור קצירה. ונודע לו איסור אחד משארי מלאכות ועשה לקצירה בשגגת מלאכות והרי עשה כולם בהעלם אחת שעכ"פ לא נודע לו שחטא עד שגמר כל ל"ט מלאכות וכולם. היה בזדון שבת ושגגת מלאכות ומתרץ הבעה"מ א"כ מאי קמ"ל תנא דמתני' דחילוק מלאכות תנן בהדיא חייב על כל אב מלאכה וכו' וכל זה שייך על התנא אבל על הכתוב לא שייך להקשות דאיכא למימר דעיקר קרא לחילוק מלאכות אתי וממילא שמעינן מספר ל"ט בשבת אחת ועל דרך שכתב בעה"מ ועיקר קושית בעה"מ נלע"ד שהיא רק לשיטת התוספות במשנתינו דהא דחייב בשגגת שבת על כל שבת ושבת הוא גזירת הכתוב אבל לרש"י דהוא מטעם דאי אפשר שלא נודע מבינתים שאותו שבת היתה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה ושגגה קמייתא משום שבת הוא ובשגגת מלאכות פירש"י דלהכי לא הוי ימים שבינתים ידיעה לחלק דמשום הפסק ימים אין לו לדעת כי אם בישב לפני חכמים. ולפי זה אם באמת ישב לפני חכמים ולמד איסור המלאכות אף שלא נזכר במלאכה שעשה מקרי לרש"י ידיעה לחלק. דלרש"י ידיעה היינו ידיעת השגגה ולא ידיעת החטא ולפי זה אפילו במלאכה אחת חייב ביום שבת אחת אפילו פעמים הרבה כגון ששגג ולא ידע איסור קצירה ושוב למד איסור קצירה אבל לא נזכר שקצר ושוב שכח דין איסור קצירה וחזר וקצר ושוב למד וכו' אפילו פעמים [הרבה] הרי הכל העלם א' ואפ"ה חייב על כל א'. והוא ממש אותו ענין של בעה"מ וא"כ אי ס"ד דמשנתינו דאבות מלאכות ארבעים היינו בהך גווני משכחת לה כמה מאות ואין זה מטעם חילוק מלאכות אלא חילוק שגגות. ונחזור לראשונות דקושיית הש"ס לרשב"ל לכאורה תמוה דהרי לרשב"ל משנתינו כמונבז. ולכן נלע"ד דרשב"ל לא מוקי משנתינו כמונבז. משום דהך ברייתא דתני בה כלל גדול אמרו בשבת וכו' כיצד משמע דלפרש המשנה כיצד אמרה המשנה וכו' ומונבז נחלק על הדין ולא בא לפרש המשנה. ובזה נלע"ד לפרש לשון הגמ' דקאמר מיתיבי כלל גדול וכו' קתני מיהת כיצד תינוק ומלת כיצד הוא מיותר. וכך הוה לי' לומר קתני מיהת תינוק ועוד דמשני לאו מי איכא מונבז וכו' אנן דאמרינן כמונבז קשה דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ראה דמונבז פוטר. אלא תוכן הדבר. דהמקשה היה סובר דר"י ורשב"ל באו לפרש המשנה ולומר דהשוכח פירושו דוקא שוכח ולמעוטי תינוק וכו' ועל זה מקשה מיתיבי וכו' קתני מיהת כיצד תינוק וא"כ כיצד לפרש באה הברייתא ופירשה פירוש המשנה ועל זה לא נחלק מונבז כי מונבז לא בא לפרשה דא"כ ה"ל למונבז לומר בזה הלשון ומונבז פוטר וכלל כיצד בהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי דמונבז לא בא לפרש המשנה דהמשנה ודאי מחייבא בתינוק מדתנן כל השוכח וכמו שהוכחתי בתחלת הסוגיא:

ומונבז לחלוק על המשנה ועל ת"ק בא. והיתה קושית הגמ' על ר"י ורשב"ל שהיה סבר שהם באו לפרש המשנה. ומשני לאו מי איכא מונבז וכו' אנן דאמרינן כמונבז. פירוש אנן הוא דאמרינן רק לדינא אבל לא לפרש המשנה. והמשנה ודאי כרבנן אתי ובזה ניחא מאי דמקשי בסוף הסוגיא לרשב"ל דבעי לאו וכרת ממה ששנינו אבות מלאכות וליכא לשנויי הא מני מונבז משום דמשנתינו ודאי כרבנן אתי. ולפ"ז דמשנתינו גם לר"י ורשב"ל אתיא כרבנן אלא דאינהו להלכה סברי כמונבז שוב אין לנו הכרע בדעת ר"י ורשב"ל איך סברי בהעלם זה וזה א"כ מדוע מקשה בפשיטות לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי. הא איכא לאוקמי בהעלם זה וזה והוה ליה למימר הניחא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל א' משכחת לה בהעלם זה וזה אבל אי סבר אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה וגם הדרא קושיא לדוכתא כיון שאין מדברי ר"י ור"ל הכרע לענין העלם זה וזה א"כ אין מדברי אמוראי בתראי דלקמן גבי העלם זה וזה הכרע בין פלוגתא דר"י ורב ושמואל א"כ למה שביק הרמב"ם ר' יוחנן ור"ל ופסק כרב ושמואל

והנה מה שכתבתי לעיל להוכיח דר"י ור"ל ס"ל כמונבז אבל משנתינו לא מוקי כמונבז. והוכחתי זה מכח קושית הש"ס דידע לשבת במאי וכו' כל זה לשיטת התוספות אבל לשיטת רש"י עיקר הקושיא תסובב על רבנן מקרא דאלה דברים הדברים ואי ס"ד משום תירוץ בעה"מ וקרא אינו מיותר דאיצטריך לחילוק מלאכות כבר כתבתי דלרש"י לא שייך תירוץ של בעה"מ דאי בנודע לו דין המלאכות שעשה בשחר מאי איריא ל"ט אפי' טובא דכבר יש ידיעת שגגתו: והנה התוס' הקשו על רשב"ל בד"ה אמר קרא וכו' כיון שאיהו סובר כמונבז א"כ לאו מצד הסברא דריש שגגת לאו א"כ מנ"ל דרבנן דרשי הכי ובעינן שגגת לאו, ואמרתי לתרץ דלעולם ר"ל מצד הסברא דורש כן וגם הוא ס"ל סברה זו כרבנן אך דמשנתינו מוקי כמונבז וא"ת כיון דאיהו סובר כרבנן מי דחקו לאוקמי משנתינו כמונבז. נראה דמתני' קשיתי' ונראה לענ"ד דרב ושמואל ור"י ור"ל פליגי בהעלם זה וזה ר"י ור"ל סברי אינו חייב אלא אחת. ולסברת רש"י דימים שבנתים הוא משום שנודע שגגתו וזה לא שייך בהעלם זה וזה א"כ העלם זה וזה אינו חייב לא על כל מלאכה ולא על כל שבת ושבת ואינו חייב על הכל רק אחת כמו בשוכח עיקר שבת. וא"כ קשה רישא דמתני' דתני שוכח עיקר שבת ניתני רבותא יותר דאפילו לא שכח עיקר שבת רק העלם זה וזה בידו ג"כ אינו חייב אלא אחת. וצריך לומר דנקט שוכח עיקר שבת לרבותא דאפילו זה עכ"פ מביא קרבן דלא תימא דבעינן דוקא שיש לו קצת ידיעה. וקשה אם מהדר לרבותא של צד זה דעכ"פ חייב קרבן ניתני רבותא טפי דאפילו תינוק שנשבה. אלא על כרחין דזה באמת פטור וכמונבז וא"כ מתורץ קושית התוס' דבאמת רשב"ל עצמו סובר כרבנן אך מתני' קשיתי' כמונבז משום דסברי זה וזה אינו חייב אלא אחת. אבל רב ושמואל סברי זה וזה חייב על כל א' ולא היה יכול למיתני ברישא זה וזה ולעולם עיקר רבותא של המשנה ברישא לצד פטור שאינו חייב אלא אחת. ולכן נקט הכיר ולבסוף שכח שזה רבותא טפי ולעולם דגם תינוק וגר דינו כמו הכיר ולבסוף שכח וכיון דר"י ור"ל עצמם לדינא סברי כרבנן דמונבז שפיר פסק הרמב"ם [כרבנן]: ובזה ניחא דהגמ' מקשה לרשב"ל דידע במאי ולא קאמר הניחא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל א' משום דכבר מוכח דר"ל ס"ל דאינו חייב אלא אחת דאל"כ מי דחקו לאוקמי משנתינו כמונבז כיון דאיהו סובר כרבנן

ואם נרצה להניח דברי הרמב"ם מנגד נוכל לומר פרפרת בגמ' שהמקשה היה סובר דגם ר"י ור"ל סברי כרבנן אלא דמוקי משנתינו כמונבז מטעם הנ"ל וכל זה שייך אם בשוכח עיקר שבת אי אפשר לומר דהיינו תינוק וא"כ קשה ניתני תינוק לרבותא דהרי ארבותא דחיוב מהדר ולא ארבותא דפטורא מדלא תני העלה זה וזה. אבל אי נימא דשוכח עיקר שבת היינו תינוק א"כ