צל"ח סדר מועד עח

שוב לא קשיא ניתני תינוק שהרי באמת שנה תינוק ולכך מביא ברייתא וכו' קתני מיהת כיצד תינוק [אלמא[ דגם תינוק היה בכלל שוכח א"כ מי דחקן לר"י ור"ל לאוקמי משנתינו דלא כהלכתא ועל זה בא התרצן לדחות דבריו ולומר שאתה סובר שר"י ור"ל עצמייהו לא אמרי כמונבז לא כן רק מי לא איכא מונבז וכו' אנן דאמרי כמונבז פירוש דגם לדינא ס"ל כמונבז וכיון דס"ל לדינא במונבז לכך דחקינן לאוקמי מתני' כמונבז: ועוד נלע"ד דר"י ורשב"ל פליגי בסברת רש"י ותוס' ונתרץ מתחלה קושית מהרש"א שהקשה על פירש"י דלכך ימים שבינתים הוי ידיעה משום דלא אפשר שלא שמע. שהרי בתחלת מימרא דרב ושמואל בעי למימר דגם הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת. אף דלא שייך שם אי אפשר שלא שמע כמו שפירש"י בעצמו שם

ואמרתי דהא דפירש רש"י הטעם משום דאי אפשר שלא שמע משום דקשיא ליה דאי משום [גזה"כ] א"כ אפי' שוכח עיקר שבת נמי ואי משום דיש ג"כ קרא להיפוך את שבתותי וכו' קשה נוקי הך קרא בתינוק שנשבה וכל זה למסקנא אבל להוה אמינא דרב ושמואל שבאמת רק תינוק וגר אינו חייב אלא אחת אבל היודע עיקר שבת ושכח באמת חייב על כל שבת שפיר הטעם משום גזה"כ ורש"י במשנתינו אליבא דאמת פירש. ומתורץ קושית מהרש"א ולפי זה נוכל לומר דרב ושמואל ור"י ורשב"ל פליגי בסברת רש"י ותוס' ר"י ור"ל סברי דגזה"כ הוא וא"כ קשה אפילו שוכח עיקר שבת נמי. ואי משום קרא דאת שבתותי קשה נוקי בתינוק וגר וצ"ל דאי אפשר לאוקמי בתינוק וגר דזה פטור לגמרי וא"כ על כרחין מונבז היא משנתינו ורב ושמואל סברי כרש"י שהוא מטעם דודאי שמע. וא"כ הכיר ושכח לא שייך טעם זה ולכך אינו חייב אלא אחת ולעולם דגם תינוק וגר אינו חייב אלא אחת ומוקי משנתינו כרבנן. ובזה תירצתי קושית התוספות בד"ה ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא תימא לר"י לרבה דדייק במתניתין דזדון שבת ושגגת מלאכות אינו חייב על כל שבת ודייק ממתניתין דהכא מדלא קתני על כל אב מלאכה של כל שבת וכו' ולדידיה היכי פריך וכו'. ולדידי לא קשיא דלפי ההוה אמינא דרב ושמואל דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת. ועל כרחין גזה"כ הוא. ולא מטעם דאי אפשר שלא שמע וכו' וא"כ דגזה"כ הוא קשה ביודע שהוא שבת נמי וצריך לומר דבאמת חייב בזה ג"כ על כל שבת. וכרב חסדא ודלא כרבה. א"כ נסתר קושית התוס' שהקשו דלרבה לא מצי למיתני הכא דהרי לפי הה"א דרב ושמואל על כרחין לית להו הוכחה דרבה. ובזה יש לתרץ מה דמקשה כאן. ליתני היודע עיקר שבת וכו' הא א"כ קשה למאן דבעי למימר לקמן (דף ע' ע"ב) העלם זה וזה בידו חייב על כל מלאכה א"כ ג"כ קשה אדתני היודע עיקר שבת שהוא שוגג במלאכות לחוד קשה ניתני רבותא דאפילו העלם זה וזה חייב על כל מלאכה וכ"ש הא. ונלע"ד דשם יש לומר קושית התוספות לתירוץ דנקט יודע לומר שבזה אינו חייב על כל שבת. אלא דקשיא הא ע"כ אם בזה אינו חייב על כל שבת על כרחין לאו גזה"כ הוא דאל"כ אפי' יודע שהוא שבת נמי וכיון דלאו גזה"כ א"כ הוא רק מטעם דאי אפשר שלא שמע א"כ בהעלם זה וזה לא שייך אי אפשר שלא שמע. ונראה דנקט יודע שהוא שבת לרבותא אף שבזדון שבת שייך יותר לומר גופים מחולקים ופוק חזי דבכל סוגיא דכריתות לא הוזכר גופים מחולקים רק בזדון שבת וק"ו בהעלם זה וזה ונחזור לראשונות לתרץ דברי הרמב"ם דנוכל לומר דגם ר"י ור"ל לא באו לפסוק כמונבז רק משנתינו מוקי כמונבז. משום דקשיא להו אי כרבנן א"כ הכיר ולבסוף שכח יהיה חייב על כל שבת דהם סברי שהוא גזה"כ. ולכך פסק הרמב"ם כרבנן דגם ר"י ור"ל סברי כרבנן. אלא דלפ"ז מוכח דר"י ור"ל סברי כרבנן דמחייבי בתינוק ולדידהו הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ואם כן קשה האיך זיכה הרמב"ם שטרא לבי תרי שהוא פסק כרבנן דמונבז ופוסק כמשנתינו דגם הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת:

ונלע"ד דס"ל להרמב"ם דלר"י ודאי אין לומר דמוקי משנתינו כמונבז ואיהו ס"ל כרבנן. שהרי ר"י סובר בכל מקום הלכה כסתם משנה. אלא ודאי דגם ר' יוחנן סובר גם להלכה כמונבז. ולפי זה דסובר להלכה כמונבז. אין אנו אחראין לומר דס"ל שהיא גז"ה ונוכל לומר דר"י ס"ל כסברת רש"י שהוא מטעם אי אפשר שלא שמע. והא משנתינו כמונבז הוא משום דסובר דהלכה כמונבז. אבל לר"ל היה קשה להרמב"ם קושית התוס' (דף ס"ט ע"א) בד"ה אמר קרא. ולתרץ קושיא זו צריך לומר דר"ל ס"ל באמת הלכה כרבנן אלא דמשנתיו מוקי כמונבז משום דס"ל שהיא גזה"כ ולפי זה יש כאן שלש דיעות, רב ושמואל סברי כרבנן ומוקי משנתינו כרבנן כרש"י דהוא מטעם דודאי ישמע לכך בהכיר ולבסוף שכח דלא שייך טעם זה באמת אינו חייב אלא אחת. ור"י ס"ל הלכה כמונבז ובקרא ושמרו בני ישראל דהיינו שמירה לכל שבת אין הכרע בדברי ר' יוחנן אי סובר כרש"י או כתוס' ורשב"ל ס"ל להלכה כרבנן ומשנתינו מוקי כמונבז משום דס"ל כתוס' שהוא גזה"כ:

ולכך בענין אי הלכה כמונבז אי כרבנן קיימי רב ושמואל ורשב"ל בחדא שיטה דהלכה כרבנן והוה ר' יוחנן יחיד גבי תלת ופסק הרמב"ם כרבנן ובהא פלוגתא דרש"י ותוס' אין הכרע בדברי ר' יוחנן לשום צד ודל ר"י מהכא ונשאר רב ושמואל כרש"י ורשב"ל כתוס' ופסק הרמב"ם כרב ושמואל. דרשב"ל יחיד לגבייהו

דף ע ע"ב גמ' אמר רבא קצר וטחן וכו' אבל נודע לו על קצירם וכו'. הנה יש לפנינו ב' פירושים בדברי רבא. האחד הוא פירוש רש"י דמה דקאמר אבל נודע לו על קצירה של זדון וכו' שזה נודע לו תחלה ועליו הפריש קרבן. ואף שיש לנו לדקדק בזה. למה ברישא קתני ונודע לו על ועל טחינה וכו' ובסיפא קאמר אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת וכו' ולא הזכיר הטחינה ג"כ הוה לי' למימר הקצירה והטחינה אמנם הדבר פשוט שאם נודע לו הקצירה והטחינה של זדון שבת תיכף מתחייב ב' קרבנות ופשיטא דשוב אינו נפטר באחד ואין כאן רבותא שטחינה במקומה עומדת. ואף שכתבו התוס' בד"ה נודע וכו' שיש לו ברירה להביא קרבן אחד או שתים כפי אשר יפרש בשפתים בשעת הפרשה על מה הוא מפריש. נלע"ד דשם בזית חלב כשנודע על הראשון נתחייב קרבן אחד ואח"כ כשנודע לו על השני והשלישי תיכף הברירה בידו להפריש על השני ולהפטר בקרבן אחד וגם הברירה בידו להפריש על הראשון או על השלישי וממילא יתחייב עוד אחד. אז הברירה בידו. שמעולם לא נתחייב ב' קרבנות. אבל כשנודע לו על הקצירה והטחינה של זדון שבת בראשונה ותיכף נתחייב בשני קרבנות שוב אף שיודע לו מקצירה וטחינה של שגגת שבת אין בידו להפטר בקרבן א' ואפילו לאביי ולכך הוצרך רבא לומר בבבא השנית ונודע לו על קצירה לחוד ואפ"ה טחינה כנגדה במקומה עומדת ובזה הוא דפליג אביי ואמנם רש"י פירש בבבא ראשונה של רבא ונודע לו וכו' כלומר או על זו או על זו. וא"כ גם בריש דברי רבא מיירי בנודע לו על אחד ואו על זו וכו' קאמר א"כ גם בסיפא הוה לי' למימר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת וג"כ נימא דמיירי בנודע לו על א' ואו על זו וכו' קאמר אך גם הא לא קשיא דבשלמא ברישא אין הפרש לדינא בין נודע לו על קצירה או על טחינה סוף סוף כלם נגררות בסברא אחת. אבל בסיפא איך יאמר ונודע לו על קצירה או על טחינה שהרי יש הפרש לדינא שאם נודע לו על קצירה אז קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה. וטחינה השניה במקומה עומדת. אבל אם נודע לו על הטחינה של זדון שבת. אז נהפוך הוא. וטחינה גוררת טחינה וקצירה שעמה וקצירה השניה במקומה עומדת. וכיון שההפרש רב ביניהם לדינא איזה שנשארה במקומה לכך לא היה יכול לאחוז שניהן בלשון אחד ולומר נודע לו על הקצירה ועל הטחינה ועדיין יש לדקדק. דהנה רש"י ותוס' נחלקו מה היא הגרירה דרש"י פי' דטחינה שעם הקצירה ראשונה היא הגרירה כיון שאין עיקר הקרבן משום קצירה דבהדה אתי וכו' ותוס' בד"ה גרירה דגרירה סברי דקצירה חשיב גרירה משום שיש חילוק בין שגגה דידה לשגגה של האחרת שזו בשגגת שבת וזו בשגגת מלאכות. ודע דיש לומר דאפילו לדינא יש הפרש בין פירש"י לתוס' דהיכא שקצר וטחן בשגגת שבת ושגגת מלאכות ושוב קצר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות דאילו לדעת התוס' לא מיקרי זה גרירה שבין בראשונה ובין באחרונה הוי שגגת מלאכות ואף שבראשונה הוי ג"כ מצורף שגגת שבת מ"מ אכתי בשגגת מלאכות שוה קצירה ראשונה לאחרונה. וא"כ לדעת התוס' אין כאן גרירה כלל ובכל גווני כולהו מתכפרין אפילו נודע על קצירה אחרונה והפריש קרבן מתכפר קצירה ראשונה וטחינה