צל"ח סדר מועד עה

באשה וכנ"ל ואי הוה שמואל מפרש משנתינו ולחלק בין צוואר לכסות ה"א דבדעבד לי' רבו הוא דמחלק כן משום דכאן ליכא למיחש שיטלנו בידים מפני אימת הרב לכך מותר בצווארו והא דעבד איהו לנפשיה פירוש הא דאמר שמואל יוצא העבד מיירי בעבד איהו לנפשיה דהרי שמואל בעבד מיירי ולא בשפחה וקמ"ל שמואל דגם בעבד לנפשיה ג"כ מותר בצווארו משום דלמשקל בידים לעולם לא חיישינן וכמו שכתבו התוס' בד"ה במאי אוקימתא והחשש הוא רק שיקפול טליתו והיינו בכסותו. ומקשה במאי אוקימתא להא דשמואל פירוש להא דמוקי שמואל משנתינו בכבלא דעבדא בעביד ליה רבו חותם שבכסותו אמאי לא דבשלמא בעבד לנפשיה יש חשש שמא יכסנו כמו"ש התוס' בד"ה במאי אוקימתא אבל בעבד לו רבו ג"כ לכסותו מתיירא ומשני דלמא מיפסיק וכו' דיותר מתיירא כשיראה רבו שהוא מופסק לגמרי וכמו"ש התוס' ד"ה דלמא מיפסיק וכו' וא"כ אדרבה סוגיא זו דגם בעבד לנפשיה יש חילוק בין צווארו לכסותו ומותר בשל טיט בצווארו וכפסק הרי"ף ממש:

ובזה ג"כ אתי שפיר מה דאמר ברומיא דהני ברייתות דתני חדא יוצא בחותם שבצווארו ותניא אידך אין העבד יוצא וכו' לימא הא דעביד איהו וכו' פירוש וא"כ מוכח מברייתא דבעבד לנפשי' ג"כ אסור בחותם שבצווארו וכו' וא"כ על כרחין הא דאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצווארו בעביד ליה רבו מיירי ואם כן הדרא הקושיא לדוכתא דהוה לי' לשמואל לקבוע דבריו על משנתינו ולומר לא שנו אלא בכסותו וכו' ומשני אידי ואידי וכו' וכאן בשל מתכות ובהא אסרה הברייתא חותם שבצווארו אבל בשל טיט לא נזכר בברייתא לאסור בשל צוואר כלל אפי' בעבד איהו לנפשיה. ואם כן לעולם דגם בעביד איהו לנפשיה ג"כ מותר בשל טיט בשל צוואר ושמואל דאמר יוצא העבד וכו' גם בעביד לנפשי' מיירי ולכך לא קבע דבריו על משנתינו והא דלא קאמר אידי ואידי בעביד לנפשיה וכאן בשל מתכות וכו' שהרי לדידי' גם בעביד לנפשיה יש חילוק בשל טיט בין של צוואר לכסות נלענ"ד דאם כן ברייתא מיירי בעבד לנפשיה וכבר שנינו בברייתא דמותר בצווארו וקשה על שמואל דקאמר יוצא העבד מאי קמ"ל תנינא ואטו שמואל ברייתא אשמועינן ולכך מוקי ברייתא בעביד לי' רבו וקמ"ל שמואל דאפילו בעביד לנפשי' ג"כ יש חילוק בין צווארו לכסות:

אי נמי נלענ"ד מה דמשני אידי ואידי בעביד ליה רבו ולא משני אידי ואידי בין עביד ליה רבו ובין עביד לנפשי' וכאן בשל טיט וכו' משום דעכשיו שעל כרחו המציא דבחותם של מתכות גם בשל צוואר אסור ואם כן יש לומר דמשנתינו בסתמא בשל מתכות איירי דומיא דתכשיטי נשים וכמו שכתב הפני יהושע ג"כ ולכך לא מצי לקבוע שמואל דבריו על משנתינו ולומר לא שנו אלא בשל כסות שהרי בשל מתכות גם בשל צוואר אסור ולכך קבע שמואל שמעתא לנפשיה ומיירי בשל טיט ובזה חילק בין צוואר לכסות ועכשיו כיון שאין לנו הכרח לאוקמי לשמואל בעביד לנפשי' תו הדר ביה לגמרי מסברא הראשונה וס"ל דבדעביד לנפשי' אין לאסור בשל טיט כלל לא בצוואר ולא בכסות דלמקפל לא חיישינן שהרי אינו מתיירא מהרב כאן שהוא עשאו לעצמו גם אי יפול ויפסוק לא יקפלנו ולמשקל בידים ג"כ לא חיישינן דהרי כיון שהוא עשאו לעצמו א"כ מתחלה מאי קסבר שעשאו ולבסוף למה יטלנו וגם למיחש שיקפל כסותו ממ"נ קודם שיופסק למה יקפל אם מפני הבושה ג"כ מתחלה מאי קסבר שעשאו לעצמו אם כן אינו בוש ואם מפסקי ג"כ לא יקפלנו שהרב לא יקפיד שהרי לא הרב עשאו ואם כן אין הרב מקפיד עליו ואין איסור בשל טיט כלל כי אם בכסותו ועביד לי' רבו שאז אם יופסק יוקפל טליתו שלא ירגיש הרב שנפסק ובעביד לנפשיה לעולם אין איסור בשל טיט כ"א בשל מתכות ואם כן אין חילוק בין צוואר לכסות דבשל מתכות תמיד יביאנו שלא יפסיד שהוא שוה ממון

ובזה נבין דעת רבינו הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מה' שבת הלכה י"ח יוצא העבד בחותם של טיט שבצוארו אבל לא בחותם של מתכות שמא יפול ויביאנו. הנה השמיט הרמב"ם דבדעביד לנפשי' אסור אפי' בשל טיט שבצוארו וזה מתורץ על דרך שתירצתי דברי הרי"ף. אמנם עוד השמיט הרמב"ם דבחותם שבכסותו ג"ר בשל מינו אסור. וכבר הרגיש בזה הרב המגיד וכתב וז"ל שם ברייתא יוצא העבד בחותם וכו' והקשו ממאי דתניא לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו ותירצו הא דתני יוצא בשל טיט והא דלא יצא בשל מתכות ומכאן שבכסות אף של טיט אסור. ורבינו לא הוצרך להזכירו אחר שהזכיר בצווארו בדוקא ע"כ דברי הרב המגיד

והנה הברירה היה ביד הרמב"ם לאחוז בלשונו להיפוך ולפרש בהדיא החילוק שבין צווארו לכסות ולסמוך על הדיוק בחילוק שבין טיט למתכות וכך היה יכול לומר יוצא העבד בחותם של טיט שבצווארו אבל לא שבכסותו והיה מפורש ההפרש שבע צוואר לכסות והוה דייקינן מדנקט בלשונו של טיט מכלל דבשל טיט הוא דיש לחלק בין צוואר לכסות הא בשל מתכות בכל גווני אסור והנה ההפרש שבין צוואר לכסות מפורש בהדיא במימרא דשמואל וברייתא הראשונה. אבל ההפרש בין טיט למתכות אינו מפורש לא בדברי שמואל ולא בברייתא רק מכח שקלא וטריא דרומיא דשני הברייתות מסיק בגמ' לחלק בין טיט למתכות. ואם כן הרמב"ם שבק החילוק שבין כסות לצואר ולא פירש בפירוש ואחז החילוק שבין טיט למתכות ופירשו בפירוש יציבא בארעא וכו' ואיפכא הוה ליה לפרש ההפרש שבין צוואר לכסות ולסמוך אדיוק בהפרש שבין טיט למתכות: אבל לפי מ"ש הדבר נכון דבשלמא האיסור של מתכות הוא דבר ברור דבכל גווני בשל מתכות אסור בין עביד ליה רבו בין עביד איהו לנפשיה בין בצוואר בין בכסות דלעולם איכא למיחש שמא יופסק ויביאנו בידו שהוא דבר שיש בו דררא דממונא וכן ההיתר בשל טיט בצווארו ג"כ דבר ברור בין עביד ליה רבו בין עביד איהו לנפשיה דשמא יטלנו לעולם ליכא למיחש דבדעביד לי' רבו אימת הרב עליו ובעביד לנפשיה ג"כ למה יטלנו ומתחלה מי הכריחו למיעבד לנפשיה. ואם יפול ממילא ע"י שיופסק לעולם לא יביאנו שהרי אינו שוה מאומה כשנפל ונשבר. אבל האיסור בשל טיט בכסותו אינו דבר ברור דבדעביד ליה רבו אסור אבל בעביד לנפשי' מותר דבידים לא יטלנו שהרי הוא עצמו עשאו. ואם יופסק מעצמו ג"כ לא יקפלנו שהרי אין רבו מקפיד עליו שהרי לא עשאו הרב מתחלה ואם כן אין הרב מדקדק עליו בזה. ולכך לא פירשו הרמב"ם ובחר בלשון ערומים לדבר דבר ברור וסמך על הדיוק באיסור הכסות והדיוק הוא על דרך דבצוואר הוא שמותר בשל טיט בכל גווני אבל בכסותו אינו מותר בכל גווני שאם עביד לי' רבו אסור

ועכשיו נבוא לתרץ דברי רש"י שפירש בריש סוגיין בדברי ר' ינאי שאמר אי כבלא דעבדא ופירש"י שעושים לעבדים בכסותן וכבר כתבתי לעיל לדקדק דהוא נגד דברי הש"ס דמוקי משנתינו בעביד לנפשיה ואסור גם בשל צוואר. ולכן נלע"ד דגם לרש"י קושית הש"ס שמקשה ומי אמר שמואל הכי הוא על דרך הנ"ל שכיון דמוקי שמואל כבול דמשנתינו בכבלא דעבדא לא הי' לו לקבוע החילוק שבין צוואר לכסות לשמעתא באנפי' נפשיה רק היה אמר לשון לא שנו אלא בכבול שבכסותו אבל שבצוארו יוצא בה אלא שהתירוץ הוא ההיפוך ממה שפירשת' בדברי הרי"ף. ובדברי רש"י התירוץ הוא על דרך זה לא קשיא הא דעביד איהו לנפשיה. פירוש משנתינו הוא בעביד איהו לנפשיה ובזה באמת גם בצווארו אסור לכך לא קבע שמואל דבריו בלשון לא שנו על המשנה

ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והאמר שמואל שכתבו ולא בעי לאוקמי בחותם שבכסותו דניחא ליה לאוקמי בעביד איהו לנפשיה ומיירי בכל חותמות. והנה דברי התוס' תמוהים דמאי חזית דמוקים בעביד איהו לנפשיה ואף דמיירי בין בחותם שבכסותו ובין שבצוארו אבל מיירי רק בעביד לנפשיה אדרבה נוקי בחותם שבכסותו ומיירי בכל גווני בין עביד לנפשיה ובין עביד ליה רבו ולדידי ניחא דא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דהוה ליה לשמואל לומר בלשון לא שנו על המשנה. וכל זה לשמואל. אבל לר' ינאי דלא הזכיר כלל חילוק שבין צוואר לכסות ולא איירי מזה כלל א"כ במה דאמר אי כבלא דעבדא תנן מוקמינן בחותם שבכסותו דמיירי בין בעביד ליה רבו ובין בעביד איהו לנפשיה

סליק פרק ששי