צל"ח סדר מועד עד

רש"י לקמן כ"ע מודו סתם אבל זה לשון רש"י וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר. והנה אמוראי דפליגי בסוגיין המה ר' אבוה ושמואל וכן פירש רש"י להדיא בדברי שמואל דפליג על ר' אבוה אבל ר' ינאי לא שייך למחשביה בפלוגתא שר' ינאי מסתפק ולא החליט לשום צד וא"כ רש"י דפי' לקמן לא איפלגו בה אמוראי כונתו על שמואל ור' אבוה ועליהם סיים דכ"ע דכיפה של צמר תנן ובדברי שמואל באמת לא סיים אבל כיפה של צמר שפיר דמי

וא"ת א"כ דלשמואל ג"כ כיפה של צמר אסור א"כ במה חולק על ר' אבוה י"ל דבהא פליגי דר"א אמר כיפה תנן וק"ו כבלא דר"א על ספיקו דר' ינאי קאי וא"כ ליכא ק"ו רק על כתית וכמו שכתבתי. אבל בשל צוואר מותר אפילו בעביד לנפשיה ושמואל אומר כבלא תנן שמפרש משנתינו גם בשל צוואר

דף נ"ה ע"א גמ' ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבכסותו וכו' עיין מ"ש לעיל בפי' קושית הגמ'. ואמנם אכתי קשה דאף דמוכח דמיירי בצוואר מ"מ דלמא מיירי בשל מתכות ומי דחקו לאוקמי בעביד לנפשיה:

ונלע"ד דהנה שמואל דאמר דכבלא דעבדא תנן קשה מי דחקו דאפילו תימא דסבר הלכה כרשב"א דבכיפה של צמר איירי ורצה לאוקמי סתם משנה אליבא דהילכתא הרי גם לרשב"א משכחת לה כבול האסור מוש"ל דלהכי קאמר רשב"א אף בכבול לומר דיש חילוק בין כיפה לכיפה ויש כיפה שמותר אף בר"ה דהיינו כל שהוא למטה מן השבכה וכו'. ונראה דטעמא דשמואל משום דאיהו סובר כרשב"א וכיון דמשנתינו סתמא קתני ולא בכבול ולא חילק משמע דכל כבול אסור מכלל דלא איירי בכיפה דאי בכיפה הי' לו לחלק בין למעלה משבכה ובין כולה למטה. ובזה א"ש קושית הש"ס ומי אמר שמואל הכי והא"ש יוצא העבד בחותם שבצווארו וכו' וכיון דכל עיקר טעמי' דשמואל דקאמר כבלא דעבדא תנן ולא מוקי משנתינו בכיפה משום דבכיפה יש חילוק ומשנתינו סתמה ולא בכבול ואי ס"ד דגם בכבלא דעבדא יש חילוק בין של צוואר ובין בכסותו א"כ תו אין שום ייתור במה דמוקי בכבלא דעבדא ועדיפא ה"ל לאוקמי משנתינו בכיפה דבנשים קיימינן ומתרץ הא דעביד איהו לנפשיה ובזה באמת אין חילוק דבכל גווני אסור ולכך מוקי בכבלא דעבדא. ואף שאכתי יש חילוק בין עביד לנפשיה ובין עביד לי' רבו מ"מ משנתינו סתמא בעביד לנפשיה מיירי דומיא דכל הני דמשנתנו דמיירי במה דליכא אימתא דאדון בהסרתם ולכך לא מוקי לי' בעביד לי' רבו ובשל מתכות משום דאכתי יש חילוק בין כבול של מתכות ובין של טיט ומשנתינו סתמה ותני לאסור. ובזה נבין דעת קדושים של הרי"ף שהביא רק מסקנא דסוגיא לחלק בין של מתכות לשל טיט כדמשני לקמן ארומיא דברייתות ולא הביא חילוק בין עביד לנפשיה ובין עביד לי' רבו דבעביד לנפשיה אפי' של טיט ושל צוואר אסור. והנלע"ד בזה דבזה פליגי רב ושמואל דרב מוקי משנתינו בכיפה ושמואל מוקי בכבלא דעבדא. ולכאורה הרי זה הוא פלוגתא דתנאי דברייתא שהביא ר' אבוה ורב כת"ק ושמואל כרשב"א והוה ליה להש"ס לקבוע פלוגתייהו אהך ברייתא ונימא רב הלכה כת"ק ושמואל הלכה כרשב"א ולכן נלענ"ד דבין רב ובין שמואל בהא קיימי בחדא שיטתא דהיינו שיש כיפה שאסורה ויש שמותרת והיינו אם כולה תהה השבכה מותרת ואם מקצתה מגולה אסורה וכדברי הרמב"ן וא"כ או דנימא דפלוגתייהו דת"ק ורשב"א במקצתה מגולה וכסברת הרמב"ן ואז רב ושמואל כת"ק קיימי או דנימא להיפוך שהת"ק אוסר גם בכולה תחת השבכה משום שאינו רוצה לחלק בין כיפה לכיפה ורשב"א מתיר דוקא בכולה תחת השבכה. וכמו שכתבתי אני לעיל וקיימי רב ושמואל כרשב"א ואמנם פלוגתייהו בכבלא דעבדא. רב סבר דאפי' בעביד לנפשיה ג"כ מותר בשל טיט ובשל צוואר דבכוונה אינו פוסקו וכמו שהזכירו התוס' סברא זו בד"ה במאי אוקמי' וא"כ אפי' נוקמא בכבלא דעבדא אין לנו ייתור דאכתי יש חילוק בין כבול לכבול וא"כ יותר ניחא לאוקמי בכבול דכיפה שהרי משנתינו בנשים קאי ושמואל סובר דבעביד לנפשיה אסור אפילו של צוואר ושל טיט לכך מוקי בכבלא דעבדא כדי שלא נימא דמשנתינו מחלקת דאם כן לא הוי לי' למיסתם

ובזה נבין מה דאמר לקמן ברומיא דהני תרתי ברייתות דתני חדא יוצא העבד בחותם שבצווארו ותניא אידך לא בחותם שבצווארו ולא בחותם שבכסותו. וקאמר לימא הא דעביד ליה רבו והא דעביד איהו לנפשיה. ולכאורה יפלא ומה זו התמיה ולמה לא נימא הכי והלא כבר תירץ כן לעיל ומה חסר לו לתרוצי גם רומיא דברייתות כן. ולפי מ"ש ניחא דא"כ מוכח דבר זה מברייתא דבעביד לנפשיה בכל גווני אסור א"כ קשה על רב למה מוקי משנתנו בכיפה והרי עדיף לאוקמי בכבלא דעבדא דאסור בכל גווני בעביד לנפשיה. ועל זה אידי ואידי דעביד לי' רבו ולא קשיא כאן בשל מתכות בשל טיט בשל צוואר בכל גווני שרי אפי' עבד לנפשיה. וכיון דדבר זה בעבד לנפשיה פלוגתא דרב ושמואל הוא ולרב אין חילוק בין עביד לי' רבו ובין עביד איהו והלכה כרב באיסורי לכך השמיט הרי"ף חילוק זה ולא הביא רק החילוק שבין מתכות לטיט ולקמן בסמוך יבואר עוד כוונת הרי"ף ובדרך אחר

שם וכי הא דאמר לי' שמואל לר"ח ב"ש כולהו רבנן כו' לא ליפקו בסרבלי חתימי לבר מינך דלא קפדי עלך דבי ריש גלותא וקשה לפי מאי דמחלק שמואל בין עביד איהו לנפשיה [ובין עביד ליה רבו] ובעביד איהו לנפשיה חמיר יותר דאפילו בשל צוואר ובשל טיט אסור משום דגזרינן שמא יטלנו בידים שאין עליו מורא הרב כיון דעביד איהו לנפשיה א"כ איך קאמר ליה כולהו וכו' לא ליפקו בסרבלא וכו' לבר מינך דלא קפדי עלך דבי ריש גלותא אדרבה כיון דלא קפדי ראוי לאסור יותר ויותר אצלו מכולהו שאר רבנן דבכולהו רק החשש דילמא מיפסק ובדידיה החשש שמא יטלנו בידים דאיהו כיון דלא קפדי עליו דינו ממש כעביד לנפשיה: בשלמא לפירוש רבינו האי שזה דבי ריש גלותא אינו סימן עבדות רק סימן שנתן המכס א"כ מהי תיתי יטלנו שהרי אינו שום חרפה לו שיטלנו והחשש רק שיפול מהסודר ומחמת אימה שיאמרו שהלך בלא נתינת המכס יקפלנו ובמה שאין מקפידין עליו אין כאן לא בושה ולא אימה לכך מותר אבל בכבלא דעבדא דאיכא בושה שפיר יש חשש שיטלנו בידים וכל זה לפירוש רבינו האי אבל לפירוש רש"י שגם חותמו דר"ג הוא סימן עבדות לר"ג קשה וצריך לחלק בדוחק ולומר שמה שהם עבדים לריש גלותא אינו בושה. ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל בדברי ר' ינאי דלכך שנה התנא דין כבלא דעבדא בדיני אשה משום דאיש דרכו למיעבד לנפשיה כדי להוציא נפשו מחשד מה שאינו מקיים מצות שהעבדים פטורים אבל שפחה אינה צריכה לזה שהיא שוה בקיום המצות ככל הנשים ולכך אין דרכה למיעבד לנפשה א"ש ג"כ הכא] דודאי הסברא הוא להיפוך דבעביד לנפשיה קיל יותר דודאי לא יטלנו דלמה יטלנו אי משום בושה מתחלה מאי קסבר שעשאו לנפשיה ומדעשאו לנפשיה ודאי אינו בוש בדבר. אבל הנלענ"ד משום דלעולם שהוא בושה ומתחלה עשאו בהכרח להוציא עצמו מחשש שיראנו שאינו מקיים מצות עשה., ואם כן כשיגיע עת שלא יהיה לפניו מ"ע יש לחוש שיטלנו אז משום בושה וכל זה בעבד כנעני אבל הני דר"ג מי שאינו מקפיד עליו ר"ג ואעפ"כ נושא החותם א"כ אינו בוש בדבר כלל דאי היה בוש א"כ בתחלה מאי קסבר מי הכריחו לקובעו להחותם בכסותו ולכך שרי

שם לא הא והא דעביד לי' רבי' וכאן בשל מתכות וכאן בשל טיט. כבר כתבנו לעיל ליישב דברי הרי"ף דלא הביא מסקנא דסוגיא לחלק בין של מתכות לשל טיט ולא הביא חילוק בין עביד איהו לנפשיה ובין עביד ליה רבו דבעביד לנפשיה אפי' בשל טיט ובשל צוואר אסור ועיין שם עוד נלענ"ד ויתורץ ג"כ מה שהקשה הש"ס ומי אמר שמואל הכי. והנה כבר כתבנו דבעבד שייך עביד לנפשיה אבל בשפחה מסתמא הוא בעבד לה רבה וכונת משנתינו להורות דאפי' בעביד ליה האדון שיש אימת האדון ואפ"ה אסור דחיישינן דלמא מיפסיק וכדמסיק בגמ' וכל זה למסקנא: ובתחילת הסוגיא דשמואל אמר כבלא דעבדא תנן הקשה ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד וכו' וקבע שמואל דבר זה שמעתא לנפשיה ואי ס"ד דשמואל מוקי משנתינו בכבלא דעבדא היה לו לקבוע דבריו על משנתינו ולומר הא דתנן ולא בכבול לא שנו אלא בכסותו אבל בצווארו מותר ומשני ל"ס הא דעבד לי' רבו פי' משנתינו איירי בעביד ליה רבו מדשנו