צל"ח סדר מועד סז

ליה מוקצה ושביק משנתנו דר"ש אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולק בשבת הרי מכאן דלית ליה מוקצה אפילו מחמת מיאוס ומחמת איסור שהרי במשנתנו בשל חרס מיירי ומתיר ר"ש ואינו אוסר רק בשעה שדולק ואחר שכבתה מותר ולמימרא דשם אינו מוקצה רק מחמת איסור דרבנן דהוא בסיס לשלהבת משא"כ בבכור שנולד בו מום ביו"ט דהוה מוקצה מחמת איסור תורה שבבכור הוא שוחט קדשים בחוץ. דא"כ גם ממותר השמן אין כאן קושיא דאף שהמסתפק חייב משום מכבה מ"מ הכיבוי עצמו לר"ש הוה משאצ"ל ועיין בתוס' בד"ה דכל היכא וכו'

והפני יהושע תירץ דממוקצה דנר לא היה קשה לו דר"ש אדר"ש דיש לחלק בין מוקצה לאכילה דחמיר למוקצה דטלטול ע"ש ולענד"נ לדקדק עוד אם אביי לא סליק אדעתיה לומר דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו א"כ למה הוצרך לדלג ממסכת למסכת ולהקשות מבכור השנוי במס' ביצה ולמה לא קשיא ליה בהך דשבת גופי' לעיל (דף מ"ד ע"א) אבל כוס וקערה וכו' ומ"ש הני וכדמקשה לעיל ותירוץ הגמ' לעיל דכי קשרי ר"ש בנר זוטא דדעתיה עלוהי לא ידע אביי שהרי לא אסיק אדעתי' דיושב ומצפה אימתי תכבה נרו ואי נימא דאביי סליק אדעתא שפיר דיושב ומצפה שתכבה נרו אלא שהיה סבור שגם בבכור יושב ומצפה. הא תינח אם קושיתו מבכור שנפל בו מום מעיו"ט אפשר שסבר ששייך יושב ומצפה שיתירו החכם יותר ממה שמצפה בכוס ועששית שיארע שיכבה. אבל אם קושיתו מבכור שנפל בו מום ביו"ט הא ודאי שיותר מצפה בכוס ועששית שיארע בו דבר שיכבה או שיכבנו הרוח ממה שיצפה על בכור תם שיפול בו מום:

ונראה עפ"י מ"ש הרשב"א לעיל (דף מ"ד ע"א) במה דמחלק הגמ' בין נר דזוטא ודעתיה עלוהי משא"כ בכוס ועששית מודה ר"ש. והקשה הרשב"א א"כ מותר השמן למה מותר לר"ש והלא דרכו להיות דולק עד שיכלה השמן. ותירץ הרשב"א בדוחק כיון דדעתו על הנר ומצפה מתי יכבה ממילא מצפה גם על השמן [ע' לעיל]. ואני אומר כיון דבשעת כיבוי מתיר השמן עצמו בטלטול שיכול לטלטלו עם הנר ממילא הותר באכילה על דרך שאמרו ר' יוחנן ושמואל בביצה דף ו' באפרוח שנולד ביו"ט דשרי הואיל ומתיר עצמו באכילה. הכי נמי השמן הזה הואיל ומתיר עצמו בטלטול הותר נמי באכילה. וא"נ רבי יהודה לשיטתו דלדידיה גם הטלטול נשאר באיסורו:

ולפי זה דאמרי' הואיל כדר' יוחנן ושמואל ודלא כרב שם בביצה אם כן גם בכור ראוי שיהיה מותר כשנולד' בו מום ביו"ט הואיל ומתיר עצמו באכילה ולכן מכוס וקערה לא הקשה על מותר השמן דבכוס וקערה אינו מתיר עצמו כלל אבל במותר השמן הואיל והותר בטלטול הותר באכילה. והקשה מבכור שיש ג"כ הואיל. ובזה מתורץ לפי דעת המקשה דהטעם משום מוקצה למה לא רמי דר"י אדר"י. ותינח לפי דמסקי התוס' שזה תלוי באם רואין מום ביו"ט שפיר. אבל מתחלה קודם שבאו התוס' לסברא זו כתבו בפה רך דאי משום מוקצה הא לר"י דאית ליה טפי מוקצה שרי התם משמע מדבריהם שלא קשה להם אלא איך יהי' ר"י מיקל טפי מר"ש. והוה להו להתוס' לכתוב בלשון תימא דאי משום מוקצה א"כ קשיא דר"י אדר"י. אמנם לפי מ"ש לא קשה דר"י אדר"י דאיכא למימר דשאני התם דהואיל ומתיר עצמו באכילה שעד הנה היה אסור משום קדשים מתיר עצמו ג"כ משום מוקצה משא"כ במותר השמן ליכא שום הואיל לשיטת ר' יהודה שאינו מתיר עצמו לשום דבר. לכך לא כתבו רק דאיך שייך דמוקצה יהיה חמיר לר"ש טפי מר"י דלר"ש יהי' מהני הואיל בבכור ולר"י לא יהיה מועיל:

ולכן לא היה קשה לו ממשנה דכל הנרות מטלטלים דידע דאדם יושב ומצפה לכביית נרו. אלא דבשמן היה קשה לו קושית הרשב"א שעל השמן אינו מצפה וצריך לומר הואיל א"כ גבי בכור יש לומר ג"כ הואיל:

ומתרץ אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו דהיינו כתי' הרשב"א כיון דיהיב דעתיה על הנר יהיב דעתו גם על השמן:

אלא דלפי זה קשיא מאי דאמר בביצה דף כ"ו ע"א) והא מוקצה היא ופי' רש"י ופשיטא דאסור לר"י בכמה משניות דאית ליה מוקצה ולפי מ"ש מאי קשיא והרי צריך להשמיענו דלא אמרינן הואיל ומתיר עצמו באכילה:

ולכן נלע"ד כפי מ"ש בחידושי למס' ביצה צל"ח ביצה שם) דלא שייך בבכור הואיל ומתיר עצמו דאדרבא אוסר עצמו להקרבה ומתוך שנאסר לגבוה הותר להדיוט ועכ"פ לא מיקרי מתיר עצמו:

אלא דקשיא מרא דשמעתא דס"ל באפרוח דאמרי' הואיל ומתיר עצמו וכו' ר' יוחנן היא ורבי יוחנן ס"ל בע"ח נדחין. ולפי זה כל בכור בע"ח נדחה מהקרבה שהרי כיון שאין בית ונדחה שוב אין נראה. ור' יוחנן דאמר אפי' דיחוי מעיקרא נדחה בבע"ח וא"כ כבר היה אסור לגבוה וממילא ע"י המום מתיר עצמו להדיוט וא"כ לאו מוקצה הוא וקשה מ"ט דר"ש דאוסר:

וגם על הגמ' בביצה קשה דמקשה והא מוקצה הוא ופשיטא דאסור ומאי פשיטא הא צריך להשמיענו דלא אמרי' הואיל ומתיר עצמו. ובפרט לר' יהודה דאליבא דר' יהודה גם רב מודה דבע"ח נדחין כמבואר ביומא (דף ס"ד ע"ב) [ואולי בדיחוי מעיקרא אליבא דרב גם לר"י לא שמיה דיחוי]

ואליבא דר' יוחנן קשה באמת מאי טעמא דר"י דאוסר בנולד בו מום ביו"ט וכדמוכח בביצה מדקאמר ואם לאו לא ישחוט. והרי לר' יוחנן ראוי לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ולר' יוחנן גם דיחוי מעיקרא שמיה דיחוי. ואף דבזבחים (דף נ"ט) כתבו התוס' דנפגם המזבח מסופק אם מיקרי דיחוי הואיל ובידו לתקן מ"מ בבכור בזמה"ז ודאי לא שייך שבידו לבנות מקדש ובודאי לא מיקרי דחוי. ואולי גם זה מיקרי דחוי. ועוד למאן דאמר מקריבין אעפ"י שאין בית לא מיקרי דיחוי: ומעתה יש בידינו לחלק דבנולד בו מום עובר מעיו"ט ואז בודאי כבר נאסר לגבוה ושוב נולד בו מום ביו"ט שפיר אמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דעד עתה היה אסור לגבוה ולהדיוט ועכשיו הותר להדיוט ובזה אנו מבינין שם דברי הגמ' בביצה דקאמר מ"ד לשחטיה. ולכאורה תמוה מאי מהני שהיה בו מום עובר. ולפי מ"ש ניחא דמ"ד דדעתיה עלוהי שע"י מום זה מתיר עצמו להדיוט וממילא הותר לשחיט' קמ"ל: ובזה ניחא דרש"י פי' שם קמ"ל דאסור משום מוקצה אי נמי דעבר ואסקי' היינו לכל מר כדאית ליה. לר' יוחנן דאמרי' הואיל ומתיר וכו' אין כאן מוקצה ואסור רק משום דעבר ואסקי' ולרב דלא אמרי' הואיל אסור משום מוקצה: ועוד נלע"ד שאפי' נימא דבכור בזמה"ז כבר נדחה מלגבוה ושייך הואיל ומתיר עצמו מ"מ בנולד בו מום בעיו"ט לא שייך הואיל ומתיר עצמו שכבר היה מותר מאתמול מן התורה אלא שמדרבנן צריך ראיית חכם ולא שייך הואיל ומתיר אלא היכא דמתיר מאיסור תורה כמו באפרוח משא"כ מאיסור דרבנן לא אמרי' הואיל. ועיקר קושיית הגמרא ממפירין נדרים דלכאורה שם הטעם הואיל ומתיר עצמו משום נדר משא"כ בבכור שאינו מתיר עצמו רק מאיסור דרבנן. ולכתחלה הקשה ממותר השמן שג"כ אינו מתיר עצמו רק מאיסור טלטול שהוא דרבנן ודומה לבכור

ואמנם רבה משני תלתא מי יימר. וע' בתוס' דלאו דוקא ובחדא סגיא וא"כ היא גופא קשה לא ה"ל לומר אלא הך מי יימר דמזדקק ליה חכם. ואמנם הרמב"ם כתב בנולד בו מום ביו"ט הטעם שאין רואין משום גזירה שמא ישחטנו. וזה כתב במום שנולד ביו"ט ובמום שנולד מעיו"ט מבואר ברמב"ם שאין מבקרין אותו אבל לא ביאר מה דינו בדיעבד. והרב המגיד נסתפק בזה בדיעבד מה דינו להרמב"ם. וכן פירש טעם הרמב"ם בנולד מעיו"ט שאין רואין משום גזירה אטו נולד ביו"ט. ולדעתי זה רחוק לגזור גזירה לגזירה ואמנם כל זה אם היינו אומרים שאם בקרו מבוקר אבל אי גם בנולד מעיו"ט אם בקרו אינו מבוקר אם כן הטעם פשוט שאין רואין שמא ישחטנו ומעתה אנו עומדים על דעת הרמב"ם שאינו אוסר בדיעבד שאם היה אוסר א"כ למה אחז בלשונו שנולד בו מום ביו"ט. ואמנם הנלע"ד דעת הרמב"ם משום מתקן אסור לראות אבל דעתו דבדבר הניתר מיד שייך מתקן אבל אם נשאר איסור בו ביום לא שייך מתקן וא"כ בנולד מעיו"ט דלא שייך בי' מוקצה בודאי שאסור לראות משום מתקן אבל בנולד מעיו"ט שאסור משום מוקצה וא"כ לא מיחשב מתקן והיה ראוי להתיר הראי' לכן הוצרך למיתב טעם משום שמא ישחטנו: ומעתה יובן לנו פירש"י דבכל הסוגיא במס' ביצה משמע מדברי רש"י דר"ש משום קנס אוסר אפי' בדיעבד לא משום מוקצה א"כ נסתר כל סוגית הגמרא כאן דמשמע דמשום מוקצה אוסר דשם בביצה מפרש רש"י טעמו דר"ש בנולד מעיו"ט דזה אינו מוקצה ואסור משום קנס וכאן סוגייתנו בנולד ביו"ט דאסור משום מוקצה: אלא דקשיא כיון דר"ש אוסר ע"כ גם היכא דלא שייך מוקצה ומשום קנס א"כ מנ"ל להקשות כאן ולפרש טעמא דר"ש משום מוקצה ודלמא גם בנולד ביו"ט טעמו משום קנס. ואף דפירשתי חילוק זה בדעת הרמב"ם