צל"ח סדר מועד סח

היינו לדידן דאית לן מוקצה מחמת איסור כר' יהודה וממילא בנולד ביו"ט איכא מוקצה ולא שייך מתקן כיון שעכ"פ אסור בו ביום והוצרך הרמב"ם לפרש טעם איסור הראיה משום שמא ישחטנו אבל ר"ש דלית לי' מוקצה דלמא גם בנולד ביו"ט לית ליה מוקצה וממילא היה ראוי להיות מותר ע"י המום ומיחשב מתקן ואסרו הביקור משום מתקן וממילא אפי' בדיעבד אסור משום קנס ומנ"ל להגמרא להקשות: ולכן נלע"ד דרש"י סבר דבע"כ צריכי תרי טעמי טעם קנס וטעם מוקצה. דהנה ר"ש אמר כל שאין מומו ניכר וכו' ומדאמר כל משמע דמיירי בין בנולד מעיו"ט ובין בנולד ביו"ט וסובר רש"י דלענין מוקצה יותר שייך בנולד בעיו"ט מבנולד ביו"ט דהרי ר"ש לית ליה מוקצה כ"א בגרוגרת וצמוקין דהיינו דחאו בידים ואם כן בנולד בעיו"ט ולר"ש דאין רואין ביו"ט וכבר ידע אתמול שאסור להראותו למחר ואפ"ה לא הראהו לחכם מבעו"י דחייה בידים ושייך מוקצה ובנולד ביו"ט א"כ לא היה אפשר להראותו בידים מאתמול ולא דחיי' בידים ולא שייך מוקצה ואסור משום קנס ובנולד מבעיו"ט סובר רש"י דלא שייך קנס ולא מיחשב מתקן כולי האי כדפי' רש"י במס' ביצה (דף כ"ו ע"א) בסוף העמוד ולכן סובר רש"י דמה דאוסר במסקנא גם בנולד מעיו"ט על כרחין מטעם מוקצ' אסרו ואין להקשות היא גופא מנ"ל להגמ' כאן דמעיו"ט לא שייך קנס והטעם משום מוקצה ודלמא גם מעיו"ט שייך קנס ונראה דהרי התוס' לעיל (דף מ"ג ע"א) בד"ה טבל הקשו מ"ש גבי טבל דאמרי' מוכן הוא שאם תיקנו מתוקן ומ"ש גבי בכור דאם בקרו אינו מבוקר ואדא בר אוכמי דאמר דאם בקרו אינו מבוקר אמרינן דמשבש ותני ונשארו בקושיא. והנה מה שהקדימו דאדא משבש ותני משמע דלאדא לא קשיא טבל. ולכאורה גם לאדא קשה בנולד ביו"ט מודה אדא שאם בקרו אינו מבוקר ומ"ש מטבל וצריך לומר דשאני טבל שבידו לעבור משא"כ נולד ביו"ט אטו בידו שיולד בו מום. ולפי זה נלע"ד דגם בנולד מעיו"ט לא קשיא ולא מידי דטבל בידו לעבור אבל במום אין בידו שיעבור החכם ויראה ביו"ט. וכדברי רבה בשמעתין מי יימר דמזדקק לי' חכם. ואמנם זהו אי הטעם משום מוקצה אבל אי הטעם משום קנס הקושיא עצומה ומה טבל שאיהו בעצמו עבר על דברי חכמים ואפ"ה לא קנסוהו ק"ו במום שהחכם עובר ובעל הבית לא עבד איסור למה נקנסי'. ולכך הוכיח רש"י דבנולד בעיו"ט לא מיחשב מתקן שכבר היה בידו מעי"ט ולפי זה לא שייך בטבל קנס כלל דכל טבל בידו מעיו"ט וממילא מוכח שני הטעמים טעם מוקצה מוכח מדאסור מעיו"ט ובזה לא שייך קנס כדמוכח מטבל וצריך לומר הטעם משום מוקצה וכאן שייך מוקצה דדחייה בידים ואסור אפי' בדיעבד משום שאינו בידו ובנולד ביו"ט לא שייך מוקצה לר"ש דלא דחיי' בידים והטעם משום קנס ואסור אפי' בדיעבד דמתקן גמור הוא. משא"כ בטבל שאינו מתקן גמור הוא שכבר היה בידו לתקן אתמול אלא דלשון רש"י שכתב במסכת ביצה שם שלא היה מחוסר אלא ראיית חכם לא שייך בטבל

ונלע"ד כוונה אחרת בדברי הרמב"ם דודאי גם הרמב"ם סובר משום מתקן אלא דסובר דומיא דטבילת כלים שכלי שנטמא בעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט [אבל[ בנטמא ביו"ט כיון דלא היה אפשר מאתמול מטבילין ולא חשו למתקן הכי נמי בנולד בו מום ביו"ט לא היה להם לחוש לתיקון לכן הוצרך הרמב"ם לומר הטעם שמא ישחטנו. אבל בנולד מעיו"ט הטעם משום מוכן ולפי זה בנולד ביו"ט הטעם שמא ישחטנו וצריך טעם אשחיטה עצמה למה נאסרה וצריך לומר משום מוקצה וסובר רש"י דהני תלתא מי יימר דוקא ולכן בנולד מעיו"ט דליכא תלתא מי יימר למה אסור וצריך רש"י לפרש משום קנס וסוגיא זו ופלפולה משום נולד ביו"ט דאז ליכא רק משום מוקצה: ומעתה נתרץ שיטת התוס' דהני תלתא מי יימר לאו דוקא והקשית א"כ לא היה לו לרבה לומר רק חד מי יימר דמזדקיק ל' חכם ונראה דהני תלתא מי יימר כולהו חד נינהו ולפעמים שייך זה ולפעמים זה דבנולד ביו"ט א"כ ראיית החכם היה ראוי להיות מותר רק משום שמא ישחטנו והשחיטה עצמה למה אסורה. וליכא למימר מי יימר דמזדקיק ליה חכם שהרי אין איסור בראיית החכם למה לא יזדקק ליה וצריך לומר מי דמתיילד בו מום וממילא אסור משום מוקצה ואסרו הראייה משום השחיטה ובנולד בו מום מעיו"ט דליכא מי יימר דמתייליד שהרי כבר נולד המום אלא שאז הראייה אסור משום מתקן ולכן אפי' בדיעבד אסור משום מוקצה דמי יימר דמזדקיק לי' חכם שהר' הראייה אסורה: והנה בהיה בו מום מעיו"ט וביו"ט הוה ליה קבוע אז בודאי היה ראוי להיות מותר משום מוקצה שהרי בכאן ודאי שכבר היה אסור לגבוה ולהדיוט ועכשיו מתיר עצמו בשחיטה ונסתלק המוקצה וא"כ שנסתלק המוקצה א"כ גם ראיית החכם היה ראוי להיות מותר שאין כאן משום מתקן כיון שהמום קבוע עכ"פ לא היה מאתמול והרי זה דומה לכלי שנטמא ביו"ט. וליכא למימר דאכתי מוקצה הוא משום מי יימר דמזדקיק ליה חכם שהרי במקום שהראייה מותר לא שייך מי יימר דמזדקיק לי' חכם דאם היה שייך מי יימר דמזדקיק אף במקום שהראייה מותר לא היה לו לרבה לומר אלא מי יימר דמזדקיק: ולכן נלע"ד דעד כאן לא אמרי' דבמקום שהראיים מותר לא אמרי' מי יימר דמזדקק אלא במקום שאין כאן אלא מי יימר הזה אבל במקום שיש מי יימר דהוה מום אף דמשום הך מי יימר לחוד לא נאסרה משום דאמרי' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מ"מ כיון שמצטרף גם מי יימר דמזדקק אף שהראיי' מותר מ"מ ע"י תרי מי יימר נשאר המוקצה וממילא אסור הראייה ומה דקאמר את"ל דהוה בו מום והיינו מום עובר מאתמול מי יימר דהוה קבוע היום ובהצטרף גם מי יימר דמזדקק ליה חכם לא מהני מה שמתיר עצמו: העולה מזה דבמקום תרי מי יימר אף דמי יימר דמזדקיק אין בו שום איסור אמרי' מי יימר דמזדקיק

ובזה מתורץ קושיית מהרש"א ומוהר"ם דמקשי על דברי התוס' בד"ה מי יימר וכו' דעל קושיית הגמ' ונשאלין לנדרים לא שייך תירוץ התוס' דהרי הם בודאי לא יתירו נדר שהודר לדבר מצוה וא"כ אין כאן שום איסור ולדידי ניחא דבשלמא הבעל מיפר בלי שאלה ופתח וליכא אלא חד מי יימר דמזדקק בעל שיהיה איסור אבל חכם שצריך פתח יש תרי מי יימר חד מי יימר דמזדקק חכם ואת"ל מזדקק מי יימר שימצא פתח להתיר ובמקום תרי מי יימר לא בעינן שיהיה בו צד איסור: אלא דקשיא לפי זה מאי מקשה ממפירין שאני התם דאמרי' הואיל והותרה לענין איסור נדר הותרה נמי גם לענין מוקצה משא"כ במום ממ"נ אי נולד ביו"ט לא שייך הואיל ומתיר דאדרבא אוסר עצמו לגבוה ואם נולד מעיו"ט לא שייך ומתיר עצמו שכבר הותר אתמול מן התורה ובנולד מום עובר מערב יום טוב יש תרי מי יימר: ולכן נלע"ד חילוק אחר דאמרי' גבי אפרוח מי יימר ובמום לא אמרי' דצריך להבין גוף הדבר שמתוך שהותר האפרוח לשחיטה הותר משום מוקצה וצריך לומר דכל טעם מוקצה הוא משום דמקצה דעתו מזה ואינו מצפה עליה משא"כ באפרוח הזה שעל כרחו צריך להיות מצפה על לידתן שיתיר עצמו בשחיטה שהרי אין לו שום היתר אחר אפי' בחול ומתוך שמצפה על הלידה מועיל לו גם לענין מוקצה וכדרך שכתב הרשב"א במותר השמן מתוך שמצפה על כיבוי הנר משום הכלי מועיל שמצפה גם השמן השמן משא"כ בנולד בו מום מעיו"ט שהאיסור משום ראיית החכם ובידו היה להראותו ולא הראהו ודחיי' בידים ולכך אסורה הראייה ביו"ט ובמקום איסור לא אמרי' הואיל ומתיר עצמו שאינו מצפה שיעשה החכם איסור ובנולד ביו"ט שאין בו איסור ראייה מצד הראייה רק מצד השחיטה צריך לומר ד' אמרי' הואיל ומתיר עצמו כמו גבי אפרוח דשאני אפרוח דאין בו אלא חד מי יימר דמתיילד אפרוח לזה מועיל הואיל ומתיר עצמו אבל כאן דיש תרי מי יימר דמתיילד בו מום ואת"ל דמתייליד בו מום מי יימר דמזדקק חכם אף שהוא היתר מ"מ מוקצה הוא. ולפי זה שפיר מקשה מבעל ששם דומה לאיסור כמו שכתבו התוס' ובאיסור לא מהני מה שמתיר עצמו משום נדר ומנשאלין מקשה אף שאין בו איסור מ"מ איכא תרי מי יימר דהיינו שימצא פתח ומשני סגי בג' הדיוטות ולכך לא חשיב מי יימר כלל במקום שאין בו איסור אלא דלפי זה קשה דברי התוס' בד"ה התם שכתבו והה"ד דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקק לי' ג' הדיוטות דודאי לא מזדקקי משום דאין רואין מומין ביו"ט. ולפי מ"ש על כרחין צ"ל מי יימר דמזדקק חכם משום נולד ביו"ט שאין בו איסור ראיית מומין ואז הדיוטות ודאי מזדקק וכמו גבי נדרים עד כא, מצאתי]

גמ' מי אמר ר' שמעון כבתה וכו' כבתה אין לא כבתה לא