צל"ח סדר מועד סד

משום מוקצה למצותו ור"א בר' שמעון מתיר ולפמ"ש לעיל דמהכא מוכח דכבתה דקאמר ר"ש אי אפשר לפרש רק כבתה ממש ולא כבה והולך כדמפרשינן נר הכבה המוזכר בדברי ר"א בר"ש וכן מוכח דקדוק הלשון כבתה דלשון כבתה ובפרט הכבה שפיר יש לפרש לשון הווה שכבה והולך אבל כבתה לשון עבר הוא וא"כ מוכח מהך ברייתא עצמה דר"א בר"ש פליג עליה דאבוה בחדא. ומעתה נוכל לומר דהא דקאמר דר"א בר"ש פליג בחדא דהיינו בהך ברייתא פליג בחדא אבל מה שפלג בשמן המטפטף לא הוזכר מחלוקת זו בברייתא זו ואמנם לדברי רש"י שמביא ראיה דפליג על אבוה בחדא דאלו אבוה סבר כבתה אין וכו' מברייתא דמותר שמן וא"כ סבר רש"י דמברייתא זו אין ראיה דפליג רק מברייתא דמותר השמן וא"כ מביא כאן מה דפליג בברייתא אחרת לכאורה הדרא קושיא לדוכתה דהרי פליג גם בשמן המטפטף. אמנם לרש"י לא מצינו שיפרש דלר"ש יהיה שייך מוקצה למצותו בשמן המטפטף

אלא דהא גופא קשיא למה הוצרך רש"י להביא ראיה מברייתא דלעיל שהרי בהך ברייתא מפורש דר"ש אומר כבתה מותר לטלטלה דמשמע כבתה כבר וכבר הוכחתי מדברי רש"י עצמו דכבתה אי אפשר לפרש כלל לשון כבה והולך ומ"ש מהרש"א בזה דמברייתא זו לא שמענו דאוסר ר"ש רק הטלטול לכך הוצרך להביא ראיה מברייתא דלעיל דאוסר הסיפוק אני תמה דאם הטלטול אסור ק"ו הסיפוק שלעולם חמיר מוקצה דאכילה ממוקצה דטלטול כמבואר בדף קכ"ח ע"א

ונלע"ד משום די"ל דסבר ר"ש הנר הוא בסיס לשלהבת אבל לא השמן ועיין בדף מ"ז ע"א בתוד"ה הנח וכו' ומ"ש התוס' שם דא"כ הוה ליה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. יש לומר דלפי מ"ש לעיל בעודו דולק ממש בלא"ה אסור משום מוקצה למצותו דיש חשש ביטול מצוה שיכבה ובעודו כבה והולך דליכא שוב מצוה מ"מ גם לר"ש ליכא משום כיבוי וא"כ יכול לשאוב השמן ממנו. וכיון שיכול לסלק הדבר ההיתר נשאר רק בסיס לדבר האסור ולכך אסור לטלטל הנר. אבל השמן מותר להסתפק אז ממנו וא"כ לא פליג ר"א על אביו. ולכך הוכרח להביא ראיה ממותר השמן. דאפי' השמן אינו מתיר רק אחר שכבה. ומה שהיה צריך לקמן לומר שגם השמן הוא בסיס הוא משום דמצינו דר"ש אינו מתיר כי אם מותר השמן אבל בכבה והולך אוסר גם השמן א"כ ממ"נ אי סובר שאין בו משום כיבוי א"כ למה אוסר השמן וצריך לומר שגם השמן בסיס. ואי סובר שיש בו משום כיבוי אם כן אי אפשר לנער והוה ליה בסיס גם לדבר המותר ולמה אוסר טלטול הנר. ולכך הוצרך לומר שגם השמן הוא בסיס אלא דלפ"ז דלרש"י אין איסור לר"ש בשמן המטפטף נסתר קושית הגמ' שהקשה והתניא מותר השמן שבנר ושבקערה וכו'. דהנה הרשב"א הקשה כיון דמודה ר"ש בכוס וקערה דנפישי א"כ אפילו בנר עכ"פ השמן שבו ליתסר דלענין השמן הרי הוא כגדול שאין דעתו עלי' שהרי דרכו דדולק והולך עד שיכלה השמן שבו י"ל כיון שנותן דעתו על הנר עצמו ומצפה אימתי תכבה נרו אף על המותר השמן נותן דעתו אבל בגדולי' לגמרי מסלק דעתו מהם עכ"ל הרשב"א ותירוצו דחוק ואני אומר שיש לתרץ בענין אחר דאף שדרך השמן שיהיה דולק והולך עד שיכלה השמן מ"מ דרכו להיות מטפטף ויהיב דעתו על השמן המטפטף וממילא יהיב דעתו שכל מה שלא יודלק דעתו עליו ומה לי מטפטף ומה לי אם נשאר בנר לאחר שכבה ולפי זה אי נימא דשמן המטפטף מותר גם בשעה שהנר דולק ושלא שייך בשמן המטפטף הוקצה למצותו א"כ גם בכוס ועששית מותר שמן המטפטף וכיון דיהיב דעתו על שמן המטפטף ממילא גם אם אירע שכבה מותר הניתר בכוס ולא אסר ר"ש בכוס וקערה ועששית כי אם טלטול הכוס והקערה והעששית וכל מותר מותר שהרי יהיב דעתו שיהיה מטפטף. ולפי זה מאי מקשה הגמרא ממותר שמן שבקערה שם לענין מותר שמן איירי וכאן לענין טלטול הקערה מיירי בשלמא לשיטת התוספות דשמן המטפטף ג"כ אסור משום מוקצה למצותו לר"ש כל זמן שהנר דולק א"כ בכוס וקערה גם על שמן המטפטף לא יהיב דעתו שהרי היה סבור שהכוס לא יכבה כלל. ויהיה גם המטפטף אסור. אבל לרש"י שהוכחתי שגם המטפטף מותר גם בעודו דולק קשה

ונלע"ד דדעת רש"י דבשלמא אם לא היה שמן המטפטף מותר רק אחר שכבה א"כ שפיר יש לומר להתיר שמן הנותר בנר משום דאף שאינו מצפה שיכבה נרו בעוד יש שמן שבנר מ"מ מצפה מתי יכבה נרו בשביל שמן המטפטף וכיון שמצפה על כיבוי הנר בשביל השמן מצפה ג"כ על השמן שנשאר במקרה בנר אבל כיון ששמן המטפטף מותר גם בעודו דולק א"כ אינו מצפה כלל על כיבוי הנר ומה מועיל מה שמצפה על שמן המטפטף להתיר שמן שבכוס. ובזה נלע"ד מה שבתחלה מסדר הש"ס דברי אביי דקאי על ר"א בר' שמעון דפליג בחדא וכו' ואח"כ מסדר על אבל כוס וקערה ועששית וכו' והלא זה קדים בברייתא ונעל"ד שעיקר קושית המקשה מ"ש הני הוא קושיית הרשב"א דמ"ש הני המותר השמן אין דרכו להשאר אלא שהיה אפשר לתרץ דדעתו על שמן המטפטף אבל עכשיו דאמר אביי דפליג רק בחדא א"כ גם לר"ש מותר שמן המטפטף אפילו בעודו דולק ואינו מצפה כלל על כיבוי הנר בשביל השמן וא"כ מ"ש הני ומתרץ דנר זוטא דעתי' עליה בשביל הנר עצמו וכתירוץ הרשב"א

בתוס' ד"ה לדברי המתיר אסור וכו' ומסיק דאפי' בשל מתכות אוסר ר"מ וה"נ אמרי' בפ"ק דחולין עד כאן לא קשרי ר"מ וכו'. הנה אין כונת התוס' דמש"ה מסיק כאן דגם ר"מ אוסר משום דידע מהך דחולין אלא כונת התוס' דמסיק ד"ה אסור דגם ר"מ אוסר דאל"כ לא קמ"ל מידי דר"י ור"ש פשיטא דאסרי שר"ש בפירוש קאמר אבל כוס וקערה וכו' ור"י ג"כ תנינא חוץ מן הנר שהדליקו בו ומאי קמ"ל ר' זירא ולהקשות היא גופא קשה למה הגיה בדברי ר"ז הוה לי' להניח דברי, ר' זירא כבראשונה דלדברי האוסר מותר היינו ר"מ ולהמתיר אסור היינו ר"ש ג"כ אינו נכון דלא מצינו שר"מ לחוד חולק עם ר"ש ובמקום מחלקותו של ר"מ ור"ש פליג ר"י ג"כ וא"כ איך קאמר סתם לדברי האוסר מותר בשלמא לפרש דברי האוסר על ר"י לחוד ודברי המתיר על ר"ש לחוד שפיר י"ל וכוונתו על משנתנו ששם מכרו רק ר"י ור"ש וזו עיקר כונת קושית המהרש"א דנימא דהמקשה נמי הוי ידע [הא דר"מ מההיא דחולין] כוונתו כי היכי דהוה ידע התרצן אבל לפי מ"ש ניחא וגם התרצן לא כוון להך דחולין ומה דקאמר ד"ה משום דא"כ פשיטא. ומה שהביאו התוס' הך דחולין היינו לומר שגם בחולין מסקנת הש"ס כמו כאן

בד"ה מטה וכו' נראה דאפילו לצורך גופו וכו'. הנה באמת לא נשאר סברת רב קיים בזה דמותיב ליה ממשנתנו ומוקי מלתא דרב בייחדו והניחו וא"כ מה בעו התוס' כאן בזה אם הכונה לאסור גם בצורך גופו וכבר הרגיש בזה הפני יהושע בספרו עיין עליו. והנלע"ד דלדעת התוס' לעיל דף ל"ו ע"א ד"ה הא ר"ש דלר"ש לא הותר כלי שמלאכתו לאיסור רק לצורך גופו וכן מוכח שם מדבריהם בד"ה הא ר"י דנר אפי' של מתכות מיקרי מלאכתו לאיסור וק"ו של חרס. ולפי זה הא דמתיר ר"ש נר ישן היינו לצורך גופו ומכלל דר"י אוסר אפי' לצורך גופו ואי הוה אמרינן כרב דאוסר במטה שיחדה למעות היינו דוקא מחמה לצל א"כ מאי פריך רב מנר דשם איירי לצורך גופו ומקומו ולכן הוצרך התוס' לחדש דגם במטה אוסר אפילו לצורך גופו ומקומו: ומעתה נלע"ד לתרץ שיטת רש"י במה דהקשו התוס' עליו כמבואר בד"ה ומה נר עיין בדבריהם. ואני אומר שדעת רש"י כדעת הרשב"א בחידושיו לקמן ריש פ' כל הכלים דנר לא מיקרי מלאכתו לאיסור שהנר אינו עושה שום מלאכה אלא שנעשה בסיס לאיסור עיין שם ולפי זה מותר לר"ש אפי' מחמה לצל ולר"י ג"כ אינו אסור נר ישן רק מחמה לצל אבל לצורך גופו ומקומו מותר אבל הא ודאי דנר בעודו דולק אסור גם לצורך גופו ומקומו שהרי בשעת דליקתו הוא בסיס לשלהבת והשלהבת לאו כלי כלל הוא ואסור בודאי לצורך גופו ומקומו ועוד דלר"י אסור גם משום כיבוי דאיהו סבר דבר שא"מ אסור וכיון שהנר אסור בה"ש לצורך גופו ומקומו ממילא אסור כל היום דהרי ר"י אית לי' מיגו דאיתקצאי לבה"ש וכו' ומעתה מתורץ קושית התוס' דבשלמא על תחלת דברי רב שאוסר בייחוד לחוד אף שאינו אוסר רק מחמה לצל מ"מ גם נר ישן אינו אסור לר"י רק מחמה לצל וא"כ למה נקט אבל לא ישן הוה לי' למינקט אבל לא המיוחד לכך. אבל במסקנא דרב אוסר בייחוד והניח