צל"ח סדר מועד סא

לאפלוגי עלי' דר"פ. והוה ליה למימר ר' יצחק אמר ואף אי נימא דר' יצחק ס"ל גם טעמא דרבה ורב יוסף אלא שבא לחדש דגם לכפות כלי אסור ע"מ חולק הוא על ר"ח וגם יש לפנינו לומר אשי דפליגי בפלוגתא רחוקה דר' יצחק לית ליה ביטול כלי כלל וכמו כן לית ליה הצלה שא"מ כלל רק ס"ל כל עיקר טעם האיסור הוא רק משום אין כלי ניטל ור"ח לית ליה אין כלי ניטל ורק טעם האיסור משום ביטול כלי או משום הצלה שאין מצויה עוד יש לומר דגם רבה ור' יצחק אית להו דאין כלי ניטל כר' יצחק אלא שהם באו לחדש דאפילו בצריך למקומו אסור לרבה משום הצלה שא"מ ולר"י משום ביטול כלי והם בצריך למקומו ור"י מיירי באינו צריך ולא [פליגי א"נ נוכל לומר דר' יצחק לית ליה דרב חסדא כלל ובצריך למקומו הכל מותר אבל ר"ח אית ליה דרב יצחק ומה דאמר אבל כופין מיירי למקומו ואפ"ה נתינה אסור משום ביטול כלי ור' יצחק להקל בא ולומר כשם שאסור ליתן כך אין כופין ששניהם שוים:

והנה ר' יצחק דאמר כשם וכו' דמשמע ששוים באיסור א"כ על כרחין לא ס"ל לא כרבה ולא כר"י דאל"כ איך אמר כשם והרי תחת התרנגולת אין נותנים אפילו בצריך למקומו ולכוף כלי אין איסור אלא באין צריך למקומו ולפי זה איך נסתפקו התוס' בד"ה ושני ליה אם ר' יצחק אית ליה טעמא דר' יוסף ועיין לקמן בדברי התוס':

ונראה דיש להוכיח גם לאידך גיסא דעל כרחין ר' יצחק אית ליה עכ"פ חד מהנך טעמי דלעיל או טעמא דרבה משום הצלה שאינה מצויה או דרב יוסף משום ביטול כלי. דהא יש לדקדק בדברי ר' יצחק למה לא תלי דבריו במשנתנו כמו שאמר ר"ח אעפ"י שאמרו והיינו משנתנו כמבואר בתוס' בד"ה אעפ"י וכו' הכי נמי הוה ליה לרב יצחק לומר כשם שאמרו אין נותנין כלי תחת וכו' כך אין כופין וכו' ודאי דגם ר' יצחק ס"ל מדאסרה המשנה בשמן והתירה בניצוצות מכלל דבשמן הטעם מוחלט לאיסור אפי' בצריך למקומו מטעמי' דרבה או מטעמיה דר' יוסף ולכן אין ללמוד איסור כפיית כלי ממשנתנו שטעמא אחרינא איכא בשמן. ואז ממילא יותר אמרינן דס"ל טעמא דר' יוסף מטעמא דרבה ולפי שטעם ביטול כלי מוסכם יותר בכמה מקומות בגמ'. ולכן כיון דאיכא הוכחה לכל צד נסתפקו התוס' אי ס"ל לרב יצחק טעמיה דר' יוסף או לא:

וגם בכוונת דבריו שאמר כשם יש להסתפק אי כונתו להשוותן לגמרי והוא הדרך הראשון שכתבתי ולהכי לא אמר סתם אין כופין כלי ואז היה ק"ו שאין נותנין כלי תחת התרנגולת אלא שרצה להשותן לגמרי ולאפוקי מרבה ור"י] או להיפוך דלהכי אמר כשם כדי שנידוק למה אמר כשם שאין נותנין ולא אמר כשם שאמרו אין נותנין אלא להורות שבמשנה יש טעם אחר דהיינו ביטול כלי מהיכנו:

והנה הבעה"מ בשלהי שבת דוחה דר' יצחק מהלכה דרבים פליגי עליה עולא במס' ביצה ור' חסדא בשמעתין ורבה ור' יוסף מפרשי מלתא דר' חסדא וא"כ סבירא להו כוותיה ואמנם לדרך האחרון שכתבנו לעיל דר' חסדא אית ליה דרי"צ נסתר ראי' זו:

אלא דע"כ ר' חסדא לא מיירי בצריך למקומו דאי בצריך למקומו א"כ קשה מאי קמ"ל באמרו אבל כופין וכו' פשיטא מהי תיתי לאיסור דהרי רש"י בד"ה אבל כופה עלי' כלי כ' ולא תימא אין כלי ניטל וכו' ואי בצריך למקומו פשיטא דשרי ואי היא גופה קמ"ל דבצריך למקומו לא שייך אין כלי ניטל קשה פשיטא תנינא אבל כופה עלי' כלי ואפי' נימא ברייתא לא שמיע ליה מ"מ אכתי קשה מתני' היא נותנין כלי לקבל ניצוצות ולכל הפחות בצריך למקומו שרי וכן מתני' דכופין עליו קערה:

אלא דלפמ"ש לעיל שיש מקום לומר דגם בכפיית כלי יש בו ביטול כלי א"כ שפיר שמעינן חידוש ולעולם דבצריך למקומו מיירי ור' חסדא אית ליה דר' יצחק ור' יצחק לית ליה דרב חסדא וא"כ מנ"ל להבעה"מ לדחות דברי ר' יצחק מהלכה

אמנם מדחזינן דפריך בדף קנ"ד על רב הונא והא קמבטל כלי אף דלא שמעינן מרב הונא בהדיא דאית ליה כן מכלל דכ"ע ס"ל ביטול כלי וכמו שנזכר גם בשמעתין בתוס' ד"ה בעודן עליו וא"כ ליכא למימר דר' יצחק לית ליה דרב חסדא ועל כרחין צריך לומר איפכא דר' חסדא לית ליה דר"י ושפיר דחה בעה"מ דברי רב יצחק מהלכה

שם כשם שאין נותנים וכו' כבר דקדקתי לעיל אמאי לא קאמר כשם שאמרו ונקט פסק לעצמו ולא תלה דבריו בדברי התנאים כמו ר"ת ונראה לפי מה שהוכחתי לעיל דר"ח ע"כ לאו אמשנתנו קאי ומשנתנו נוכל באמת לפרש משום שמא יסתפק אבל ר"ח אברייתא קאי ששנינו אבל כופה עליה כלי מכלל דנתינה תחתי' אסור משום הצלה שא"מ וקמ"ל כפיית כלי מותר אפי' באין צריך למקומו. וא"כ איך יוכל ר' יצחק למימר כשם שאמרו על הך ברייתא והרי בברייתא היתר הכפיי' מפורש. ואי בצריך למקומו מיירי ברייתא אם כן גם הנתינה מותר אי רב יצחק לית ליה דרב יוסף

שם איתיבי' כל הני תיובתא ושני' בצריך למקומו. הנה במסכת ביצה דף ל"ו איתא מימרא דרב יצחק ולא אותיב שם הני תיובתא רק מדלף ושני בדלף הראוי וטעמא בעי למה לא אותיב שם כל הני תיובתא. ונראה משום דודאי המקשה דמותיב לא נעלם ממנו דאיכא לאוקמי בצריך למקומו אלא שהיה קשה לו קושית התוס' בסוף ד"ה ושני ליה שהקשו למה צריך בכל הני משניות לאשמועינן דצריך למקומו שרי. ובזה ניחא מה דאמר איתיבי' כל הני תיובתא ולמה על רב יוסף הקשה מכל הני משנה בפ"ע אף שכבר אותיב לרבה מכל א' והיה לו לומר על דברי רב יוסף בקיצור איתיביה כל הני תיובתא ואף שבאמת אין זה קושיא מתרי טעמי חדא שעל רבה הקשה ממשנה דכופין קערה וזה אינו קושיא כלל לרב יוסף ואיך יהיה יכול לומר כל הני תיובתא. ועוד בשלמא בדברי ר' יוסף שאינו יכול לכלול על כל הני תיובתא בחד שינוייא וצריך לתרץ כל א' לפי שהוא לכך הוצרך להביא כל תיובתא באפי נפשיה ולשנויי משא"כ לרב יצחק שכולל הקושיא בחד וגם התירוץ לכולם בצריך למקומו ולכך כללינהו יחד אך לפמ"ש ג"כ ניחא שלא היה יכול להקשות משום משנה לחוד שהיה יודע דיכול לאוקמי בצריך למקומו ולכך הקשה מכולם יחד וכקושית התוס' ושני ליה בצריך למקומו וכתי' התוס' שיש רבותא בכל חד:

והנה קושית התוס' הוא רק אם ר' יצחק לית לי' דרב יוסף אבל אם ר' יצחק אית ליה דרב יוסף אין כאן קושיא כמבואר בדברי מהרש"א דהשתא בלא"ה צריכי כולהו להורות דלא שייך בהו ביטול כלי מהיכנו. אלא דאעפ"כ צריך לאוקמינהו גם בצריך למקומו משום דר' יצחק וא"כ לא היה מקום להמקשה להקשות. אלא שכאן במס' שבת מדאמר ר' יצחק כשם שאין נותנין וכו' והיינו לומר ששוים הם בדינם נתינת כלי תחת התרנגולת כמו כפיית כלי וא"כ מכלל דלית ליה דרב יוסף וכמו שכתבתי לעיל בדרך הראשון ומשו"ה אותבי' כל הני תיובתא משא"כ בביצה דשם אמר סתם אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ולא הזכיר כלל מנתינת כלי תחת התרנגולת וא"כ איכא למימר דשפיר סבר כרב יוסף ולכן לא אותבי' כל הני תיובתא לפי שידע תשובתם בצדם בצריך למקומו וגם התרצן לא היה מקום לחדש תירוץ אחר רק בצריך למקומו וזה כבר ידע המקשה ולכן לא אותיב שם רק הנך דמשני תירוץ אחר וכמו שכתבו התוס' כאן בד"ה כופה עליה וכו':

אלא דאכתי קשיא הך ת"ש אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' דפריך מיני' כאן ולא במס' ביצה ושרי בכאן גם התרצן לא חידש לו דבר רק בצריך למקומו ועל ברייתא לא שייך צריכותא שכמה דברים השנויים במשניות נשנו בברייתות וא"כ אם ידע מסברא דצריך למקומו מה קושיא מתחלה ואם לא ידע למה לא הקשו גם במס' ביצה:

והנה במאי דמשני ה"נ בצריך למקומו יש לדקדק א"כ למה חילקה הברייתא בין טלטול הביצה לכפיית הכלי הוה ליה ליפלוג בדידי' בכפיית כלי עצמו שאם צריך למקומו של הכלי מותר ואם לאו אסור וממילא ידעינן שאין מטלטלין הביצה שאם הביצה מותר בטלטול א"כ למה יהא אסור בכפיית הכלי עליה. ואפשר לומר דאכתי הוה אמינא דמותר לטלטל הביצה כר"ש דלית ליה מוקצה והא דאסור כפיית הכלי היינו אומרים דגם להטיל ביצה במקום מדרון לא שכיחא והוי הצלה שאינה מצויה שאסור לדעת התוס' אפילו לדבר המטלטל וכמו"ש התוס' בריש סוגיין בדברי רבה ואם תקשה מה מועיל א"כ מה שצריך למקומו של הכלי יש לומר כדעת הגהת אשר"י שגם לענין הצלה שאינה מצויה מהני צריך למקומו וא"ת איך אפשר לטעות כך והרי ר' יצחק לית ליה סברא דרבה כלל כשם שהוכחתי דאמר כשם שאין נותנים משמע דשוים בדינם ממש וכנ"ל בתחילת הסוגיא. י"ל אף שאליבא דאמת לית ליה מ"מ הברייתא לא סגי לה למימר רק איסור כפיית כלי משום דעכ"פ יש לטעות ולומר הטעם משום הצלה שאינה מצויה וזה הוא החילוק שבין המקשן להתרצן המקשה סבר מדלית לי' דרב