צל"ח סדר מועד ס

והנה דבריו נכונים בסברא זו שאם נתנו תחלה בעוד יום על דעת לקבל השמן הוה כתנאי. אמנם בגוף דין זה אם תנאי מהני למוקצה מחמת איסור לדעת התוס' לא מהני וע' לקמן בדבריהם דף מ"ד ע"א בד"ה שבנר ושבקערה מסקי דלא מהני תנאי לשמן שבנר לר"י אחר שכבה ולר"ש לשמן המטפטף אלא שבדברי התוס' שם קשה לי שכתבו וא"ת ומ"ש נר שכבה דאסור לטלטל לר"י מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כדאמר לקמן בשמעתין ואם התנה הכל לפי תנאו ומוקי לה במס' ביצה בסוכה דעלמא ורעועה דמאתמול דעתי' עליה מר נמי דעתי' עלי' שיכבה ואמאי אין מועיל תנאי להסתפק ממותר השמן ולר"ש נמי יועיל תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק וי"ל דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול ועתה בה"ש אינו בידו מהם ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו הוא בה"ש ודחי' בידים לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני בי' תנאי. והנה עיקר לשונם בהקושיא הוא תמוה דהיכן מצא ומפורש דלא מהני בנר תנאי עד שהקשו למה לא יועיל תנאי והרי לא מצינו פלוגתא דר"י ור"ש אלא בסתם דר"ש מתיר אפי' בסתם משום דסתמא מצפה ור"י אוסר והרי גם בסוכה רעועה דעלמא אוסר ר"י בלא תנאי ואפ"ה ע"י תנאי מהני. ואם באו התוס' לפסוק דלא מהני תנאי בנר משום הטעם דמסקי בסוף דבריהם משום דנר עיקר הקצאתו בה"ש הי' להם לכתוב זה דרך פסק ולומר ונראה דבנר אינו מועיל תנאי אבל להקשות דרך קושיא הוא תמוה דהיא גופה מנ"ל דאינו מועיל תנאי ולהקשות:

ונראה דס"ל להתוס' דאי אמרי' דמועיל תנאי הי' להזכיר שאם התנה הכל לפי תנאי כדרך שהזכיר בסוכה ומדסתם בכל מקום לאסור נר שהדליק בו באותו שבת מכלל דלא מועיל תנאי וכל זה מוכח לר"י אבל לר"ש לא מיירי רק מן נר הדולק ובעוד שהוא דולק בודאי לא מהני תנאי ולשמן המטפטף אינו מפורש בדברי ר"ש לאסור רק מדברי ר' יוחנן דאמר הטעם משום דהוקצה למצותו משם ילפי התוס' דאסר גם שמן המטפטף כמפורש בדברי התוס' דף מ"ה ע"א ד"ה אלא שמן וכו' וא"כ מדברי ר"ש אין לנו הכרח אם מועיל תנאי אם לא רק הואיל וכבר מכח דברי ר' יהודה אנו מוכרחים לחלק בין סוכה לנר שוב אמרינן גם לר"ש דאינו מועיל תנאי לשמן המטפטף והא דלא הזכיר ר"ש בכוס וקערה ועששית שאם התנה הכל לפי תנאו זה לא קשה לשיטת התוספות דגם בסוכה אינו מועיל תנאי כי אם בסוכה רעועה וא"כ כוס וקערה ועששית אינו דומה רק לסוכה בריאה וממילא אם היה לנו איזה הכרח כדי לתרץ איזה משנה ולומר דלר"ש אינו מועיל תנאי יש בידינו לומר כן כיון שאין לנו מפורש ולא שום הוכחה בדברי ר"ש שיהי' סותר לזה:

ומעתה אני חוזר לדברי התוס' שכתבו בד"ה אין ניאותין וכו' הלשון דחוק וכו' ובאמת זה קושיא גדולה היא ועל זה באו בדבור הסמוך ועיקר כוונתן לתרץ דלמה דעיקר טעם המשנה לומר ואין ניאותין ובנתנו מתחלה אדעתא דהכי שפיר מהני תנאי ולכך אין כאן קושיא רק הלשון דחוק דבשביל הסיפא לא היה לו להניח כחא דהתירא דרישא אבל קושיא אין כאן כיון שיש בידינו תירוץ של המגיני שלמה. אלא דהי' קשה להתוס' היאך אפשר דבמשנתנו יהי' הכוונה להתיר ע"י תנאי והלא משנתנו כר' יהודה אתי מדקתני ואין ניאותין ולר"י ודאי לא מהני תנאי לשיטת התוס' ולכן באו התוס' בדבור הסמוך בד"ה ואין ניאותין וכו' דאיכא לאוקמי כר"ש וכו' ונימא דאף דלר"י לא מהני תנאי אבל לר"ש מהני תנאי. ומה שיש לדקדק עוד בזה ע' לקמן

בתוס' בד"ה הצלה שא"מ וכו' דלא גרסינן בהך ברייתא טבל וכו' ונראה לו לפרש דלא התירו לטרוח בכל דבר אפי' בדבר הניטל הנה התוס' הוכיחו דבריהם מקושית אביי לפי הוכחתם דל"ג בהך ברייתא טבל אבל הקושיא תסוב לאביי עצמו מנ"ל לאביי לפרש כפי' התוס' דאפי' לדבר הניטל אסור ודלמא כוונת רבה כפירש"י לדבר שאינו ניטל הוא דלא התירו וא"כ ליכא קושיא מהך ברייתא טבל כלל: ואם נימא כונת אביי דהא רב חסדא אמתניתין קאי מה דאמר אעפ"י שאמרו וכמ"ש התוס' בד"ה אעפ"י ומסתמא מוקי מתני' כר"ש דהלכתא כותי' ולר"ש שמן הנוטף מותר בטלטול לסברת מהרש"א הנ"ל וא"כ אפילו לדבר הניטל לא התירו הצלה שא"מ א"כ קשה קיצור דהיינו קושיית מהרש"א דאמאי לא היה קשה לאביי בלא דברי ר' חסדא על גוף משנתנו שאסרה ליתן כלי תחת הנר מברייתא דנשברה לו חבית וכו' וליכא למימר כתירוץ מהרש"א דאביי רצה לפרש טעם משנתנו משום דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל דהרי אם היה רוצה לפרש משנתנו כר"ש ליכא לאוקמי כר' יצחק דהא שמן הנוטף דבר הניטל הוא לסברת מוהרש"א. וגם בלא"ה לר"ש דלית ליה מוקצה לא שייך כלל למימר אין כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. וכדמוכח מדברי מוהרש"א במה שכתב בתוס' בד"ה ושני ליה וכו' ודוק שם בדבריו ותמצא דאפילו במוקצה דבע"ח דאסור בטלטול לר"ש אפ"ה לא שייך למימר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל וא"כ קשה ממ"נ אי אביי רוצה לומר משנתנו כר"ש קשה קיצור לירמי מתני' אברייתא ואי ניחא ליה לאוקמי מתני' כר"י קשה סתירה מה מקשה לרבה ודלמא כונת רבה כפי' רש"י

אמנם לפמ"ש לעיל ניחא. דמשנתנו הוה ניחא לי' למימר הטעם משום דלמא אתי להסתפק ממנו וזה דוקא בשמן שבנר שהוא על שולחנו וגם לא היה בדיל משמן זה קודם השבת אבל ביצה שנולדה לא שייך דלמא אתי להסתפק דאטו כל מוקצה צריך ביעור בשבת מן הבית. ולכן לא הקשה אביי על משנתנו אבל רב חסדא דאמר אעפ"י שאמרו אין נותנין א"כ על כרחין שהוא מפרש טעם משנתנו משום הצלה שאינה מצויה דאל"כ היכן אמרו בכל המשניות שאין נותנין כלי תחת התרנגולת כמו"ש התוס' בד"ה אעפ"י וכו': אלא דאכתי לא ניחא דעתי בהא דמנא ליה לאביי לפרושי דברי רבה בשיטת התוס' עד שהוא מקשה מברייתא דנשברה חבית ודלמא פירוש דברי רבה הוא כשיטת רש"י. ואי משום דמסתמא מתני' כר"ש דהילכתא כותי' כמו"ש לעיל זה אינו דהא לרב חסדא קיימינן ואיהו כר"י ס"ל מדאמר כופין עליה כלי ואי ס"ד דס"ל כר"ש יקח הביצה בידיו ואם כן דר"ח כר"י ס"ל מהי תיתי נימא דמסתמא מפרש משנתנו כר"ש. ועוד במוקצה מחמת איסור אין הלכה כר"ש אלא כר"י וכדלקמן בדף קנ"ז ע"א והיינו בדחאו בידים עיין שם בתוס'. ולתרץ דברי אביי ע"פ דברי מוהרש"א שכתב בתוס' בד"ה ואין ניאותין דמשנתנו כר"ש מדלא אסרה הטלטול כבר כתבתי לעיל לדחות דברי מוהרש"א: אמנם לפי מה שבארתי לעיל בד"ה ואין ניאותין דע"כ משנתנו כר"ש אתי מדלא קתני נותנין לכתחילה א"ו דע"כ מהני תנאי ולהכי לא מצי למיתני נותנין לכתחילה ולא יהנה ממנה דהא הוי כתנאי וע"כ אתי' כר"ש דלר"י באמת לא מהני תנאי. אלא דכל זה אנו מוכרחים לאוקימתא דרבה או לרב יצחק אבל לרב יוסף שהטעם הוא משום ביטול כלי מהיכנו א"כ איכא למימר דמבעו"י נותנין אפי' לכתחלה והא דנקט אם נתנוהו מותר לשון דיעבד לדיוקא דאפי' דיעבד דוקא אם נתנוהו מבעו"י מותר אבל אם נתנו משחשיכה אפי' אסור להניחו שם ומחוייב ליטלו משם קודם שינטף לתוכו. אלא שכבר כתבתי דלרב יוסף הוא דאיכא למימר דאפי' דיעבד מחוייב ליטלו לפי שאם נוטלו קודם שימיף לא עשה איסור ולא ביטל מהיכנו אבל אם יניחנו עד שיטיף ממילא עשה איסור למפרע שביטל כלי מהיכנו ולכך לרב יוסף שפיר נסתפקו התוספות בד"ה ושני ליה אם משנתנו כר"ש דלרב יוסף אין הכרח לאוקמי דוקא כר"ש אבל לרבה ולרב יצחק צריך לאוקמי כר"ש ולמימר באמת דלר"ש מועיל תנאי והא דכתבו התוס' בדף מ"ד בד"ה שבנר דגם לר"ש אינו מועיל תנאי היינו משום דנקטו בכל שיטה זו עיקר האיסור לבטל כלי מהיכנו וא"כ משנתנו בלא"ה ניחא ואז ממילא כיון דלר"י אינו מועיל תנאי למה יעשה בחנם פלוגתא בין ר"ש ובין ר"י במה שלא נחלקו בפירוש: וא"כ לפי זה דלאוקימתא דרבה ודאי משנתנו כר"ש א"כ על כרחין דאפילו לצורך דבר הניטל לא התירו הצלה שאינה מצויה ושפיר הקשה אביי מברייתא דנשברה חבית בראש גגו אף דלא מיירי שם בשל טבל ודו"ק

דף מ"ג ע"א גמ' בבתי חדתי וכו' הנה לדעת רש"י דדוקא לדבר שאינו ניטל הוא דאמר רבה דהתירו הצלה שאינה מצויה הוה מצי לשנויי בדלף הראוי כדמשני לרב יוסף ודע דלהגהת אשר"י דגם לרבה דאמר הצלה שאינה מצויה לצורך מקומו היה מותר [וכמוש"ל[ א"כ בכל הנך קושיות דמקשה לרבה היה יכול לשנויי בצריך למקומו: שם אמר ר"י כשם וכו' הנה ר"י לחלק יצא שהרי הגמ' הביא דר"י