צל"ח סדר מועד נט

שמיקרי מבטל כלי מהיכנו נלע"ד ליישב מה שיש לתמוה שאביי הקשה מתחלה מברייתא דהיינו חבית שנשברה ואח"כ מקשה ממשניות דניצוצות וכופין קערה והוא תמוה שמתחלה היה לו להקשות ממשנתנו. ונראה משום שיש בידינו לומר דמה דאמר רבה הצלה שא"מ לא התירו ג"כ כוונתו על איסור ביטול כלי מהיכנו אלא דבביטול כלי גופי' חילק דלהצלה מצויה מותר לבטל כלי מהיכנו ולהצלה שאינה מצויה אסור אלא דקשיא דא"כ למה הוצרך לומר דתרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה אפילו אינה עשויה הלא אין איסור הצלה שאינה מצויה אלא בצירוף ביטול כלי והרי בכפיית כלי ליכא ביטול כלי ובלא"ה מותר אמנם לפמ"ש דיש מקום גם בכפיית כלי לומר ביטול כלי א"כ שפיר יש לפרש כנ"ל. והנה לקמן בדברי רב יוסף לא הקשה אביי מנצוצות רק סתם גמ' וא"כ אביי ידע דנצוצות אין בהם ממש וליכא בהו ביטול כלי וא"כ קושית אביי לרבה מברייתא דטבל הקשה בפה מלא דאפי' אם נדחק לומר דגם בכפיית כלי שייך ביטול וא"כ יש לפרש דברי רבה שאינו אסור כ"א בצירוף שניהם יחדו שיהיה הצלה שא"מ וגם יהיה ביטול כלי קשה שפיר מטבל שישנם ג"כ שניהם יחד. אבל מניצוצות וכופין קערה ואינך שלא הקשה מהם אביי לרב יוסף משום דידע שלא שייך בהם ביטול כלי לא היה בידו להקשות גם לרבה דאולי גם רבה כונתו בצירוף ביטול כלי ולכן הקדים קושית חבית של טבל ואח"כ הקשה ממשניות הללו דרך את"ל שרבה לא כיון לביטול כלי

רש"י ד"ה אעפ"י שאמרו וכו' ומדיוקא דמתני' שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו השמן עכ"ל רש"י ולשונו תמוה דין איסור נתינת שמן [צ"ל כלי] מדיוקא שמעינן הלא מפרש הוא במשנה והוה ליה לרש"י למימר ממשנתנו שמעינן לה דדמי לנתינת כלי וכו'. אמנם לפמ"ש לעיל דע"כ לא אסור ותינת כלי משום סיפוק דא"כ גם בע"ש אסור ניחא. דהא ודאי אי נימא איסור נתינת כלי הוא משום שמא יסתפק א"כ לא דמי ביצה לזה דביצה זאת התרנגולת מטילתה בחוץ ואפי' אם מטילתה בחדרו מ"מ לאו על שלחנו הוא משא"כ שמן המטפטף נוטף על שולחנו ופוק חזי דאטו אסור להחזיק מוקצה בביתו ואם כן לא דמי לשמן כלל אבל מדיוקא שפיר שמעינן מדלא אסר מבע"י מצד הדין ואסר רק בשבת מכלל שאין הטעם משום סיפוק אלא מטעם גוף הצלה אם כן גם ביצה דומה לה: ועלה בדעתי לפרש עוד כונה אחת ברש"י שכתב דמדיוקא שמעינן לה והוא עפ"י מ"ש המג"א בסי' רס"ה ס"ק ב' בשם מוהרי"ל דמותר ליתן כלי מבעו"י תחת השלחן ובלילה לסלק השולחן משום דגרם ביטול כלי מהיכנו מותר וכו' ע"ש שהאריך. והנה לטעם שמא יסתפק ממנו גם זה אסור ופשוט הוא וכוונת רש"י מדיוקא דמתני' דתנן אין נותנין כלי תחת הנר משמע דוקא נתינה ממש אסור הא לסלק השולחן מותר מכלל שאין הטעם משום שמא יסתפק אלא טעם אחר וא"כ גם ביצה דומה לו. אבל הדרנא בי דהרי לטעם הצלה שא"מ גם סילוק השולחן אסור דעכ"פ טורח בסילוק השולחן בשביל הצלה שא"מ. ודע דעל גוף דינו של מוהרי"ל שהחליט המג"א להתיר אני מסתפק. דלדעת ר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל אם כן גם אין השולחן ניטל לצורך השמן שהוא דבר שאינו ניטל ואין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. ואם נימא דהשולחן נוטל לצורך הצלת עצמו שלא יטיף מן השמן וכנזכר שם במג"א א"כ לר' יצחק גם נתינת כלי תחת השמן יהיה מותר לצורך הצלת שולחן ונימא דלר' יצחק אין איסור נתינת כלי אלא אם אין הנר למעלה מן השולחן אבל אם הוא על השולחן מותר ואי נימא דר' יצחק ס"ל גם ביטול כלי מהיכנו א"כ ניחא דעל השולחן ודאי אסור משום ביטול כלי מהיכנו אבל סילוק השולחן הוא רק גרם ביטול כלי וטלטול השולחן אינו לצורך דבר שאינו ניטל רק לצורך עצמו. וכבר נזכר סברא זו דר' יצחק אית ליה גם ביטול כלי מהיכנו לקמן דף מ"ג ד"ה ושני ליה וע"ש מ"ש בזה

ועכ"פ דלטעם הצלה שא"מ גם סילוק השולחן ממקומו אסור וא"כ איך נימא דכונת רש"י מה שכתב מדיוקא דמתני' הא ממה דתנן אין נותנין מכלל דסילוק השולחן שרי מזה הוכרח רב חסדא שאין הטעם משום שמא יספק א"כ איך מפרש משום הצלה שא"מ הרי גם בזה אסור סילוק השולחן

תוד"ה ואין ניאותין וכו' הלשון דחוק וכו' הנה באמת זה קושיא גדולה על משנתנו דנקט לשון דיעבד על המותר לכתחילה והתוס' לא עשו מזה אפילו לשון קצת קשה וכתבו הלשון דחוק. ובדבור שאחריו ואין ניאותין וכו' איכא לאוקמי כר"ש וכו'. כבר הבאתי לעיל דברי הרש"א דפי' בכונת התוס' דרצו לאוקמי כר"ש משום דתנן במשנתנו אין ניאותין משמע הא טלטול שרי ולכך מוקי לה כר"ש ולדידיה אפי' בשעה שדולק מותר לטלטל שמן הנוטף דלענין טלטול לא שייך הוקצה למצותו

ואני אומר לפי זה דמשנתנו קתני אין ניאותין ולהתיר טלטול א"כ איך כתבו התוס' לאוקמי כר"ש הא ליכא לאוקמי רק כר"ש דלר"י גם הטלטול אסור ועוד קשיא שהרי התוס' בד"ה ושני ליה בצריך למקומו נסתפקו אם לרב יוסף מתני' אתי' כר"ש ולסברת מהרש"א ע"כ כר"ש אתי דאי כר"י למה לא נקט איסור טלטול:

ועוד עיקר הדבר שכתב מהרש"א דלר"ש שמן הנוטף מותר בטלטול אפילו בשעה שהנר דולק. ולדעתי זה ליתא דהרי עד כאן לא נסתפקו התוס' בד"ה ושני ליה וכו' אם לרב יוסף משנתנו כר"ש אלא משום שאחר שכבה מותר אבל אי גם לשעה מיקרי מבטל כלי מהיכנו גם לרב יוסף אתי כר"ש ולפי דברי מהרש"א איך אתי כר"ש והרי לא נתבטל כלל אפי' לרגע שהרי אינו נאסר בטלטול כלל וכבר ראיתי למוהרש"א שהרגיש בזה בד"ה בעודן עליו עיין שם בתוס' בסוף הדבור וכ' מוהרש"א אף שמותר בטלטול מ"מ כיון שהשמן אסור בהנאה מיקרי ביטול שאם יריקו בכלי אחר הרי מבטל כלי שני מהיכנו וזה דוחק גדול ועוד דתינח אם ביטול כלי מהיכנו היינו משום דדמי לסותר וכמו שפירש"י בדף קנ"ד יש מקום לומר כיון שהשמן אסור בהנאה ונשאר בכלי א"כ אי אפשר לעשות בו דבר אחר ומיקרי סותר אבל לפי מה שפירש"י כאן דדמי למחברו בטיט א"כ כיון שמותר בטלטול לא דמי למחברו כלל וע' בתוס' ד"ה דמבטל:

אבל לענ"ד נראה דכשם לר"ש שמן הנוטף אסור באכילה כל זמן שהנר דולק אף שעתה שכבר נטף כבר ביטל ממצותו מ"מ מתחלה הקצהו והרי הוא לאחר שנטף כאלו היה בנר כן הוא לענין טלטול הרי הוא אחר שנטף כאלו היה בנר וכשהיה בנר היה אסור בטלטול משום שמא יכבה [אולי צ"ל בסיס לדבר האסור] כן גם עתה אסור בטלטול ומ"ש בתוס' וטלטול דנר עצמו אינו אסור משום דהוקצה למצותו לכונה אחרת כוונו משום שכתבו מתחלה דלא שמן שבנר עצמו וכו' משום דאסור משום מכבה אלא כלומר שמן המטפטף מהנר ועל זה היה קשה להם ודלמא לעולם שמן שבנר עצמו ולענין טלטול אמר שהוקצה למצותו שלא יטלטל הנר עם השמן משום שהוקצה למצותו ועל זה אמרו דהטלטול לא משום מוקצה למצותו נאסר רק משום בסיס לדבר אסור. אלא דאכתי אין אני מחליט דבר זה לחלוטין שיהיה השמן אסור בטלטול דהרי אי השמן אסור בטלטול גם אחרי שנטף משום שכבר היה אסור בעודו בנר משום בסיס נשאר באיסורו גם אחרי שנטף אף דלא שייך בטלטול הוקצה למצותו א"כ גם לענין אכילה שהוקצה למצותו תיפוק ליה שבעודו בנר כבר היה אסור משום מכבה ולכך גם אחר שנטף נשאר באיסורו כל משך הדלקת הנר. ודוחק לומר דהואיל לענין איסור אכילה אסור אחר שנטף משום הוקצה למצותו ואין חילוק בין עודו בנר לנוטף א"כ גם לענין טלטול לא רצו לחלק והדבר צריך תלמוד:

ונחזור למש"ל דמאחר דדחיתי דברי הרש"א מעתה דברי התוס' מחוסרין הבנה דמה בעו בזה ואם כונתן לאוקמי גם כר"ש כי היכי דתיתי אליבא דכ"ע הוה להו למימר דאתיא גם כר"ש דהרי כר"י ודאי פשיטא דאתי. והנה המגיני שלמה כ' על דברי התוס' שהלשון דחקום והוה לי' למימר אבל מבע"י נותנין שמזה נראה לו ראיה לדברי הרמב"ן והרשב"א הביאן הר"ן דתנאי מהני למוקצה מחמת איסור ובזה מיושב קושיא זו דאי תני מבע"י נותנין א"כ ע"כ ר"ל שנותנים הכלי תחת הנר לקבל בו את השמן וא"כ תו לא הוה מצי למיתני ואין ניאותין ממנו דכיון דנתנו מבע"י לקבל בו הוה תנאי ואפשר דעדיף מתנאי דעשה מעשה אבל השתא דתני ואם נתנוהו מבעוד יום מותר ר"ל שאם כלי מונח שם מבע"י א"צ ליטלו משם ועיקר הרבותא דרשאי להניחו שם אבל הנתינה ליכא רבותא דלא אדעתא דהכי נתנו וע"ז תני אין ניאותין וכו':