צל"ח סדר מועד נח

זה : כל מה שאני תמה אם אפילו מבעו"י אסור ליתנו א"כ למה נקטה האיסור בשבת שהרי תחילת המשנה בשבת מיירי מדקאמר אח"כ ואם נתנוהו מבעוד יום מכלל דעד עתה בשבת איירי וא"כ מאי איריא בשבת אפי' מבעוד יום אסור ליתנו. ואם נימא דהך רישא להכי קתני שבת לאסור אפי' דיעבד ונימא דאין נותנין כלי לאו דוקא אלא אין מניחין אותו שם אפי' כבר עבר ונתנו תינח לרב יוסף שהטעם משום ביטול כלי מהיכנו א"כ אפי' כבר נתנו ועדיין לא נטף לתוכו השמן צריך ליתנו משם שלא יבוטל הכלי מהיכנו. אבל לרבה משום הצלה שא"מ ולרב יצחק משום אין כלי ניטל וכו' והרי כבר נתנו והטריח עצמו להצלה וכבר נטל כלי שלא לצורך ומה בצע בלקיחתו משם

והתוי"ט רצה לפרש האיסור לכתחילה משום גזירה שמא יטלטל הכלי וגם עליו קשה כנ"ל: אמנם הנלע"ד האיסור לכתחילה משום הרואה שיחשוד שנתן בלילה. ולפי זה נקטה המשנה עיקר האיסור בשבת גופי' שמזה נצמח האיסור לכתחילה בע"ש. ואי אפשר לומר האיסור בע"ש כל זמן שלא נאמר האיסור בשבת

והנה ברש"י הדבר מבואר שגם מבעו"י אסור ליתן לכתחלה כדמשמע מפירושו במתני' להדיא ובתוס' לכאורה מפורש הדבר להיתר ואמנם נוכל לומר שגם התוס' מודים לדינא לרש"י שאסור מבעוד יום לכתחלה. וטעם האיסור הוא משום דלמא יסתפק ממנו וע"ד שכתבתי לעיל. אמנם אי משנתנו שאמרה אין ניאותין ממנו הוא דוקא לר"י דאית ליה מוקצה א"כ לדידיה איך אפשר לאסור שמא יסתפק והרי ר"י מתיר לעיל במשנה דלא יקוב שפופרת שמותר ואיך יאסור כאן נתינת כלי שמא יסתפק. ולמימר דתנא דמתני' סבר כוותי' בחדא במוקצה ופליג עלי' בחדא בהך דלא חייש שמא יסתפק זהו דוחק. והא חזינן לקמן בשמעתין בברייתא דפורסין מחצלת דמקשה אי ר"ש לית לי' מוקצה אי ר"י כי לא מכוין מאי הוי ולא ניחא ליה למימר דסבר כוותי' במוקצה ופליג עליה באינו מתכוין הרי שלא אמרו כן לפעמים בש"ס אלא מדוחק וא"כ נוכל לומר דהני תרי דבורי תוס' דהיינו ד"ה ואם נתנוהו וד"ה ואין ניאותין בדבור א' נאמרו וזה כוונת התוס' ואם נתנוהו וכו' הלשון דחוק וכו' ועל זה באו כמתרץ בדבור שלאחריו ואין ניאותין איכא למימר כר"ש וא"כ דאתי' כר"ש שפיר קאמר לשון דיעבד דלכך אסור שמא יסתפק ממנו: אלא דלפי זה קשה מאי חסר לאוקמי משנתנו כר"מ דאית ליה מוקצה מחמת איסור לקמן (דף מ"ד ע"א). והנה כבר הבאתי לעיל מ"ש הרש"א בכוונת התוס' דרצו לאוקמי כר"ש משום דתנן במשנתנו אין ניאותין ממנו הא טלטול שרי ולכך מוקי לה כר"ש, ולדידיה אפי' בשעה שדולק מותר לטלטל שמן הנוטף דלענין טלטול לא שייך הוקצה למצותו וע' לקמן בדברי התוס' מה שיש להקשות בדברי': רש"י ד"ה כלי תחת הנר וכו' א"נ וכו' ע' מ"ש לקמן בדף מ"ב בגמ'

גמ' אמר ר"ח אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת וכו' ויש לדקדק כיון דהא לא שמעינן לי' אלא מדיוקא דמתני' כמ"ש רש"י למה שביק שמן דתנן במשנה ונקט ביצה וכאשר דקדקו התוס'. ואי משום דבעי למימר אבל כופה וכו' וכתי' התוס' קשה גם בשמן הוה מצי למימר כן אעפ"י שאמרו אין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן אבל כופה על הנר קערה שלא תאחוז בקורה. ואי משום דבזה לא קמ"ל מידי דמשנתנו היא כופין קערה על הנר קשה גם ביצה תנינן בבריית' אבל כופה עליה כלי. אלא ודאי דאי מברייתא הוה מוקמינן בצריך למקומו כדמוקי רב יצחק וקמ"ל רב חסדא אפי' בא"צ למקומו א"כ גם בכופין קערה ע"ג הנר נמי ישמיענו רבותא דאי ממשנתנו הוה אמינא בצריך למקומו וקמ"ל רב חסדא גם בא"צ למקומו: בשלמא לשיטת התוס' דגם לדבר הניטל קמ"ל רב חסדא דאסור הצלה שאינה מצייה אם כן יש לומר דלכך אחז ביצה ובכל מיני תרנגולת מיירי בין תרנגולת העומדת לאכילה ובין העומדת לגדל ביצים ותרנגולת העומדת לאכילה הביצה אינה מוקצה ביום טוב למאן דס"ל בביצה [דף ג'] טעם ביצה משום מוקצה ואפי' בשבת לדעת הרבה פוסקים דס"ל דחלב בהמה העומדת לאכילה אפי' בשבת לא מיקרי מוקצה וקמ"ל דאפ"ה אין נותנין כלי תחת התרנגולת אבל כופה עלי' אפי' עומדת לגדל ביצים דהצלה מצוי' מותרת אפי' לדבר שאינו ניטל: אבל לשיטת רש"י דלרבה ג"כ רב חסדא אינו אוסר כי אם בדבר שאינו ניטל קשה למה שביק שמן ואחז ביצה: ובזה תירצתי מה שיש לדקדק לדברי התוספות בברייתא דחבית שנשברה בראש גגו. לא גרסינן טבל הן אמת דמזה מוכח שיטתייהו של התוס' דאף לדבר הניטל אוסר הצלה שא"מ א"כ הוא מוכרח מקושיתו של אביי דאל"כ לא הקשה אביי כלום כיון דלא שנינו טבל. אבל לאביי גופי' קשה מנ"ל לפרש דברי רבה כפי' התוס' ודלמא כפירוש רש"י ואין כאן קושיא. ולפי מ"ש הוכיח אביי מדברי רב חסדא מדשביק שמן ונקיט ביצה: אבל לשיטת רב יוסף משום ביטול כלי קשה למה שביק שמן ונקט ביצה

ולכן נלע"ד דרב חסדא לאו אמשנתנו קאי ומשנתנו נוכל באמת לפרש משום שמא יסתפק אבל רב חסדא אברייתא ששנינו אבל כופה עליה מכלל דנתינה תחתיה אסור משום הצלה שא"מ וקמ"ל כפיית כלי מותר אפילו באין צריך למקומו וכיון דקאי אברייתא לכך נקט ביצה

ועפ"י מ"ש נראה ליישב מה שהקשה הרב מו"ה ליב קרוי"ש במה שכתבו התוס' לקמן דף מ"ג ד"ה ושני ליה ליישב אליבא דרב יצחק למה תני האיסור בשמן וההיתר בנצוצות משום דר' יצחק אית ליה ביטול כלי נשאר א"כ קושיית מהרש"א [לקמן] אביי שהקשה בין לרבה בין לרב יוסף א"כ איך היה הוא מפרש טעם משנתנו. ותקשה לו משנתנו. ומה שתי' הרש"א שהי' מפרש הטעם משום אין כלי ניטל והי' ניחא ליה לאוקמי האיסור באין צריך למקומו וההיתר בצריך למקומו קשה דאכתי יקשה קושית התוס' לפי ההוה אמינא של אביי למה תלי ההיתר בשמן והאיסור בניצוצות ע"כ קושית הרב הנ"ל. ואני אומר דקושיא זו היא רק על תירוץ השני של התוס' שיישבו דר' יצחק אית ליה דרב יוסף אבל לתי' הראשון לא קשה כמובן. וא"כ י"ל דרש"א סבר כתי' הראשון של התוס'. ועל התוס' לא קשה די"ל דאביי היה סבור טעם המשנה משום הצלה, שא"מ כדברי רבה אלא שהיה סובר כסברת רש"י דוקא לדבר שאינו ניטל ולכך לא היה יכול להקשות מחבית שנשברה דלא גרסינן טבל לגי' התוס' וא"ת אכתי היה לו להקשות מברייתא שני' שהקשה לרב יוסף דשם הגי' טבל י"ל דהי' סבור דטבל מיקרי מוכן לשבת להקרא דבר הניטל וכמו שסליק אדעתא דהתוס' בביצה דף ל"ו. ומה שהקשה אח"ז לרב יוסף היינו משום שהיה סובר כשם שטבל מוכן הואיל ואם עבר ותיקנו כן ביצה שבכלי לא מיקרי ביטול כלי הואיל ואם עבר והשליכו מותר וכמו שהקשו התוס' באמת בד"ה טבל מוכן וכו' והתרצן השיב לו כתי' התוס' טבל מוכן הוא כמות שהוא כמו שחילקו התוס' וניצוצות איכא למימר שזה אינו הצלה לדבר שאינו ניטל שאין כונתו להציל הנצוצות אדרבא כונתו שלא ישרפו הנצוצות את השולחן והרי זה הצלה לדבר הניטל אבל רב חסדא דשביק שמן ונקיט ביצה אלא ודאי כונתו משום דאיירי אף בביצה שאינה מוקצה וכנ"ל הקשה שפיר

ואף שהתוס' כתבו יישוב אחר למה ששביק שמן ונקיט ביצה יש ליישב כוונת התוס'. שהרי כבר שדיתי נרגא ביישוב של התוס' דגם בשמן יכול לומר דבר והפוכו. ונראה דלרב יוסף צריך לסיים אבל כופין על הביצה שהוא רבותא יותר מכופין על הנר דהא יש בידינו סברא לומר כשם שתירצו בעה"מ וסייעתיה על מה שנקרא נתינת כלי תחת השמן ביטול כלי אף שבידו לנער משום שאין רצונו לנער שלא יפסיד השמן הכי נמי יש לומר שכפיית כלי על הביצה מיקרי ביטול כלי אף שיכול ליטלו משם כיון שאין רצונו ליטלו כדי שלא תשבר הביצה. אלא שאנחנו רואים שרב יוסף מתיר וס"ל כיון שאינו מונח תוך הכלי לא מיקרי ביטול כלי ועכ"פ רבותא גדולה היא משא"כ כפיית כלי על הנר לא מיקרי ביטול כלי שהרי אינו עושה רק שלא תאחוז בקורה ולאחר שתכבה יקחנו משם ואין כאן ביטול כלל. זה כונת התוס' שכתבו משום דבעי למימר כופין עליה כלי נקט ביצה והיינו לרבותא כנ"ל וכל זה לרב יוסף שהטעם משום ביטול כלי אבל לרבה משום הצלה שא"מ מה לי כפיית כלי על הביצה ומה לי כפיית כלי על הנר זה שכיח ביצה באשפה וזה שכיח דליקה בבתי גחיני ולכך לרבה לא שייך תי' התוס' וצריך לחי שני' להורות שאף לדבר הניטל אוסר הצלה שא"מ ושפיר הקשה אביי

ועל פי סברא הנ"ל שכתבתי שגם בכפיית כלי יש מקום לומר