צל"ח סדר מועד נז

בב' קצוות את אשר אסר ר' חייא התיר רב יוסף ואת אשר אסר רב יוסף התיר ר' חייא דלרב יוסף ספל כאמבטי א"כ רשב"מ ארישא קאי ויצא לנו לרב יוסף חומרא בכוס דאסור צונן לתוך חמין לרשב"מ דהילכתא כוותיה אבל באמבטי נשאר קולא דמותר חמין לתוך צונן דבאמבטי לא פליג רשב"מ כלל. ולרשב"מ שוים אמבטי וכוס ולר' חייא ספל אינו כאמבטי ור' שמעון בן מנסיא אסיפא קאי ויש לנו קולא בספל וכוס להתיר אפי' צונן לתוך חמין מה שאסר רב יוסף ונגד זה יש לנו חומרא לאסור אמבטי לגמרי אפילו חמין לתוך צונן מה שמתיר רב יוסף. ואי הוה אמר ר' חייא רק ספל הוא ככוס או הוה אמר רק מימרא שניה דנותן אדם קיתון וכו' אף דשפיר הוה ידעינן הקולא להתיר ספל וכוס אפילו צונן לתוך חמין אבל אכתי הוה אמינא דרשב"מ ארישא קאי ור' חייא דאמר נותן וכו' אי ספל הוא ככוס בא לפסוק הלכה כת"ק ודלא כרשב"מ וכאשר באמת כן הוא לרי"ף ולכן אמר ר' חייא מתחלה ספל אינו כאמבטי ושוב הראה שאין די לו בזה לחוד דאכתי איכא למימר דספל אינו כאמבטי דרשב"מ לאסור אפילו חמין לתוך צונן אבל חמין לתוך צונן אסור ולכך תני ברייתא שניה נותן אדם וכו' להתיר גם זה וממילא מוכח דרשב"מ ארישא קאי א"כ אין לנו באמבטי שום איסור לשום תנא רק צונן לתוך חמין ובאמרו ספל אינו כאמבטי על כרחין להתיר צונן לתוך חמין אתא א"כ מימרא שני' דנותן אדם קיתון וכו' מיותר אלא ש"מ דר' שמעון ב"מ אסיפא קאי. והרי"ף שפסק דרשב"מ ארישא קאי אולי סובר כתי' השני של התוס' דההיא דלעיל היינו הך דהכא שבזה מתורצים שני הקושיות של התוס' ודו"ק

ע"ב גמ' אין נותנין כלי וכו' הנה בגמ' נאמר על זה ב' טעמים לרבה ולרב יוסף ולרב יצחק לכל מר כדאית ליה ובאמת היה לנו טעם אחר והוא מטעם המבואר לעיל דף כ"ט לא יקוב אדם שפופרת וכו' שהוא שמא יסתפק ממנו ואף שאין שייך כלל בשמן הנוטף כבוי מ"מ אסור הסיפוק משום מוקצה וגזרי' נתינת הכלי אטו סיפוק ואין לומר שהיא גזירה לגזירה כיון שמוקצה דרבנן שהרי הרמב"ם בפ"י מה' שבת ה' י"ב כ' טעם איסור נתינת כלי מנוקב על הנר ג"כ שמא יסתפק מן המוקצה. ואף שבאמת יש לתמוה על הרמב"ם ומה חסר לו באיסור הכיבוי ונקט איסור המוקצה נלע"ד דלדעת הערוך שהביאו התוס' בדף ק"ג ע"א בד"ה ל"צ וכו' שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לגמרי לר"ש ואפילו לכתחילה א"כ מטעם כיבוי ליכא שום איסור שהרי אינו מכוין לכבות ואף שהוא פ"ר מ"מ לא ניחא ליה בכיבוי זה: ונלע"ד שהרמב"ם במתק לשונו המתיק שלא שייך בסוגיא זו דנתינת כלי תחת הנר גזירה שמא יסתפק שהרמב"ם כתב שם גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר עכ"ל. וא"כ כאן בסוגיא שמן זה המטפטף מן הנר להכלי כבר הי' בנר ונמאס ואין לגזור בו שמא יסתפק. ותדע שזה כוונת הרמב"ם שא"ל שכוונת הרמב"ם דא"כ איך הותר כלל הדלקת נר שמן בכלי בשבת ונגזור שמא יסתפק מן השמן שבנר עצמו ולכן הוצרך הרמב"ם לחדש ששמן שבנר מאיס זה אינו דמשמן שבנר ודאי בלא"ה אינו טועה להסתפק. ותדע שהרי אם חיבר הכלי שיש בו השמן אל הנר בסיד או בחרסית מותר והרי אין חיבור זה גורם שיומאס השמן שבכלי המנוקב הזה שהרי אף שהכלי מחובר אל הנר מ"מ השמן אינו בנר אלא ודאי שכיון שהוא מחובר כבר אינו טועה וא"כ למה הוצרך הרמב"ם לחדש סברת המיאוס אלא ודאי שהרמב"ם בא לתרץ סוגיא דשמעתין וכנ"ל

אבל אין לומר דלהכי אי אפשר לפרש טעם משנתנו משום גזירה שמא יסתפק משום דמשנתנו כר"י מדקתני ואין ניאותין ואף שהתוס' בד"ה ואין ניאותין כתבו דשפיר איכא לאוקמי כר"ש דגם לר"ש שמן הנוטף אסור בשעה שהנר דולק והוכיחו זה מדאמר לקמן אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק. וע"כ שמן הנוטף קאמר דאי שבנר עצמו למה לי טעם מוקצה והא בלא"ה אסור משום כיבוי אומר אני זהו התוס' לשיטתם בדף ק"ג שחולקים על הערוך וס"ל דפסיק רישיה אף דלא ניחא ליה איסורא מיהו איכא לר"ש אבל לשיטת הערוך אי משום כיבוי היה מותר לר"ש להסתפק אפי' שמן שבנר בעודו דולק דאינו מכוין לכיבוי וגם לא ניחא ליה בכיבוי והוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה לכך הוצרך לטעם מוקצה דמצותו אבל שמן הנוטף שכבר בטל ממצותו ליכא ביה איסורא לר"ש ומשנתנו כר"י ולר"י ליכא לפרש משום שמא יסתפק דהרי ר"י מתיר לעיל ליתן עפ"י הנר ולא חייש לשמא יסתפק:

זה אינו דהרי אמרינן לעיל טעמא דר' יהודה משום חומרא דשבת בדיל מיניה וא"כ בשלמא לר"י שודאי חייב משום מכבה דלר"י אפילו בפסיק רישיה דלא ניחא לי' אפילו חיוב חטאת איכא וכמו שהוכיחו התוס' לעיל (דף מ"א ע"ב) בד"ה מיחם שפינה מהך דמתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות ע"ש וא"כ שפיר לא חייש לר"י שיסתפק דמשום חומר חיוב סקילה בדיל מיניה אבל שמן זה הנוטף שאין בו רק איסור מוקצה שהוא קל גם ר"י מודה דגזרינן שמא יסתפק אמנם אומר אני דשפיר יש לתרץ דלהכי לא מפרש הטעם משום שמא יסתפק משום דלר"י לא גזרינן ואין לומר דהיכא דליכא איסור כיבוי רק איסור מוקצה גם ר"י מודה דגזרינן דא"כ היא גופא קשיא איך מתיר לעיל בשפופרת של ביצה ובקערה אף דליכא למימר לדידיה שמא יסתפק בעודו דולק מ"מ ניחוש שמא יסתפק לאחר שכבה ואסור רק משום מוקצה. אלא ודאי דבשום איסור שבת לא גזרינן שמא יסתפק ממנו לר' יהודה]:

ולשיטת התוס' דמשנתנו כר"ש הא דלא מפרשינן הטעם משום שמא יסתפק אולי ס"ל כיון דהסיפוק עצמו לר"ש לית ביה משום מכבה דדבר שאינו מתכוין אף שהוא פ"ר מ"מ גם לשיטת התוס' החולקים על הערוך וס"ל דאסור מ"מ מודו דחיובא ליכא רק איסור דרבנן כדמוכח שם בדף ק"ג בגמ' דמוקי בארעא דחבריה וא"כ כיון שנגזור שמא יסתפק הוה גזירה לגזירה ולעיל דגזרינן בשפופרת של ביצה אולי לאו ר"ש הוא ת"ק דר"י רק ר"מ:

אלא דקשיא אכתי גם לשיטת הערוך נוקי משנתנו שמא יסתפק ממנו ונוקי כר"מ דאית ליה מוקצה מחמת איסור לקמן דף מ"ד בשלמא לשיטת התוספות דמוקי משנתנו כר"ש והסביר הרש"א טעמא דידהו דדחקי לאוקמי כר"ש משום דמסיים ואין ניאותין הימנו דמשמע הא טלטול שרי וא"כ ממילא ליכא לאוקמי כר"מ דר"מ אוסר במוקצה מחמת איסור גם הטלטול אבל מאן דלא מוקי משנתנו כר"ש שפיר קשה לוקי כר"מ ומשום שמא יסתפק. ונראה משום דמשנתנו ודאי בשבת מיירי ואף שלדברי רש"י במשנתנו משמע שגם מבעו"י אסור ועיין בתוי"ט מ"מ נראה עיקר האיסור הוא בשבת דוקא דכל הני ג' טעמי שבגמ' אי משום הצלה שאינה מצויה או משום ביטול כלי מהיכנו או משום אין כלי ניטל כל הני טעמי לא שייכי רק בשבת ומה שאסרום מבעו"י הוא משום חשד שיראה בלילה הכלי תחת הנר יחשוד שנתנו בלילה ומסידור המשניות מוכח דמשנתנו מיירי בשבת שתחלת הפרק מיירי בדינים הנוהגים בע"ש ואח"כ ממשנה דמוליאר הגרוף שוב כל המשניות בשבת עצמו מיירי ואי ס"ד דמשנתנו בע"ש מיירי הוה ליה לסדר משנה זו אחר משנת כופח וא"כ דמשנתנו בשבת מיירי ואיסור ע"ש הוא רק משום חשד על כרחין אין הטעם משום שמא יסתפק דא"כ עפ"י הדין אסור בע"ש כמו בשבת ומזה הוכיחו בגמ' שאין הטעם משום שמא יסתפק ונחלקו בו אמוראי בטעם המשנה כל חד כדאית לי' וזה כוונת רש"י בתחילת המשנ' אין נותנין כלי בשבת

שם ואם נתנוהו מבעוד יום מותר. בדין נתינת כלי תחת הנר לקבל שמן מבעו"י אם מותר לכתחילה או לא מלשון רש"י שפירש במשנתנו מותר להניחה שם משמע מיהו דלכתחילה אסור ליתנו אפי' מבעוד יום ובתוס' כאן משמע בהדיא דמבעו"י מותר לכתחילה ועיין תוי"ט. והנה לכל הני תלתא טעמי דמתפרשי בגמ' לטעם משנתנו דלרבה הטעם משום הצלה שאינה מצויה ולרב יוסף משום ביטול כלי מהיכנו ולר"י משום אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל לכל הני טעמי אין טעם לאסור מבעו"י

אמנם לכאורה הוה אמינא בה טעם משום כשם שאמרו בפרק שני לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' שהטעם שמא יסתפק ממנו א"כ גם במשנתנו יש לאסור אפי' מבעו"י שמא יסתפק בשבת והשמן הנוטף מוקצה הוא ואסור להסתפק ממנו ואני תמה באמת לדעת התוס' למה יהיה מותר לכתחילה ולמה נתינת שפופרת אסור ואין לומר דשם בשפופרת יש איסור תורה משום מכבה ולהכי חששו שמא יסתפק וכן כ' הרמב"ם בפי' המשנה בהך דלא יקוב שפופרת שאם יסתפק הרי זה מכבה אבל כאן בשמן הנוטף שאין בו איסור מכבה לכך לא גזרו שמא יסתפק שהרי אפי' יסתפק אין כאן אלא איסור מוקצה שהוא דרבנן אמנם הרמב"ם בחיבורו פרק ה' מה' שבת ה' י"ב כתב הטעם בשפופרת שאם יסתפק מן השמן מסתפק מאיסור מוקצה. ובאמצע כתבי עיינתי בפני יהושע שהרגיש בכל