צל"ח סדר מועד נה

דצירוף הוה פ"ר כרב דהכא מיירי במתני' דחבריה והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכמוש"ל והי' סבור המקשה שעיקר קולא דר"ש בלא ניחא ליה היינו משום משאצ"ל וא"כ מכלל דשמואל סבר כר"ש אף במשאצ"ל ושפיר הקשה אפילו של עץ והתרצן דמשני בדבר שא"מ סבר כר"ש ובמשאצ"ל סבר כר"י ולכאורה מאי דאמר בדבר שא"מ סבר כר"ש הוא מיותר שכבר אמר בדברי המחשה ולא הוה לי' לשנות רק במשאצ"ל סבר כר"י ואי משום שרצה לומר שאף בזה סובר כר"ש אפ"ה בזה סובר כר"י ולאפוקי מדעת המקשה א"כ הוה לי' למימר בלשון הזה נהי דסובר כר"ש בדבר שאינו מתכוין אפ"ה במשאצ"ל סובר כר"י ולדידי ניחא בחד מתרי טעמי או שהחילוק בין המקשה להתרצן דלדעת המקשה הוה מצרף פסיק רישיה והי' סבור עיקר ההיתר בלא ניחא לי' הוא משום משאצ"ל והתרצן השיב לו דמצרף לא חשיב פ"ר וא"כ כך הם דברי התרצן לא כשעלה על דעתך דגם בפ"ר סובר כר"ש לא כן הוא בדבר שאינו מתכוין הוא דסבר כר"ש אבל לא בפ"ר וממילא במלאכה שאצ"ל פוסק כר"י. אי נמי שגם לדעת התרצן הוה מצרף פ"ר אלא שלדעת המקשה עיקר היתר לא ניחא לי' הוא משום דהוה משאצ"ל וניחא לי' הוה צריכא לגופא והתרצן סובר ההפרש בין ניחא ללא ניחא לי' הוא שלא ניחא מיקרי אינו מתכוין משא"כ ניחא לי' מיקרי מתכוין והכי משני לי' בדבר שאינו מתכוין דהיינו בלא ניחא לי' סבר כר"ש ולא כשעלה על דעתך שהטעם בזה הוא משום מלאכה שאצ"ל אלא הטעם בזה דמיקרי אינו מתכוין. ועל פי סברת הנ"ל עמדתי על עומק דברי הרא"ש שכל חקרי לב נלאו ולא מצאו ידיהם לעמוד על דבריו בפרק שמונה שרצים סימן ט' שכתב שם לענין לשתות משקין לרפואה והוא משקה המסרס וכתב הרא"ש ולא שייך דברי בעל הערוך דאומר לא אסר ר"ש פ"ר אלא בניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא לי' מדפריך הש"ס בפרק כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים והא קמכבה אע"ג דלא ניחא לי' כיבוי והקשה מהר"ל מפראג והלא מסיק שם בזבחים דלר"ש באמת שרי ועיין בבה"ז שהביא דבריו וכל שינויי דידיה דחוקים ועיין במג"א סימן ש"כ ס"ק כ'

ולדידי דברי הרא"ש כראי מוצקים והנה זה פשוט שאין כוונת הרא"ש שבעל הערוך עצמו לא התיר רק בשבת ולא בשאר איסורים שבעל הערוך הביא כמה ראיות משאר איסורים ומסוגיא זו עצמה דזבחים הביא הערוך ראיה והרא"ש העתיק דברי הערוך בפרק הבונה. אבל כוונת הרא"ש לפי שהרא"ש דחה כל ראיות הערוך שם גם מה שהביא מדיני שבת ועכשיו קאמר הרא"ש כאן שאפילו אם נרצה לסמוך על דברי הערוך בדיני שבת אבל עכ"פ בשאר איסורים אי אפשר לסמוך על דבריו שהם נגד סוגיית הגמ' בפרק כל התדיר ומביא ראיה מהמקשה שהקשה והא קמכבה. והנה בודאי שקושית מהר"ל מפראג באמת קשה שהרי מסיק דלר"ש שרי אבל עיקר כוונת הרא"ש לפי דעתי דבר שכבר כתבתי שאם נימא הקולא בלא ניחא משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ממילא שייכא סברא זו רק לר"ש אבל לר"י לא שייכא קולא זו דלר"י אין חילוק אפי' בשבת בין צריך לגופי' או לא ומינה דגם לר"ש לא שייכא קולא זו רק בשבת אבל לא בשאר איסורים דבשאר איסורים גם לר"ש אין חילוק בין צריך לגופי' או לא. אבל אי נימא הקולא של לא ניחא ליה משום דזה הוה אינו מתכוין גמור משא"כ בניחא ליה זה מתכוין גמור דאנן סהדי דנהנה ומתכוין א"כ גם בשאר איסורים שייך חילוק זה לר"ש בפסיק רישיה ומינה דאף לר' יהודה אין לנו ראי' שאוסר אינו מתכוין באינו פסיק רישי' אף בלא ניחא ליה שהרי לא שמענו מר"י איסור אינו מתכוין מפורש רק ממה שאוסר גרירה דמטה וכסא וכיוצא והרי בידינו לומר דמיירי בארעא דידי' וא"כ המקשה שהקשה על שמואל והא קמכבה אף דלא סליק אדעתא דשמואל כר"ש והוה סבר דשמואל ס"ל כר' יהודה אכתי היא גופא מנ"ל דאוסר ר' יהודה דבר שאינו מתכוין אף בלא ניחא לי' דמכבה ודאי דלא ניחא ליה לכבות אלא ודאי דסובר המקשה דלר"י אין שום סברה לחלק בין ניחא וכו' כיון שאוסר מלאכה שאין צריך לגופה ומינה דגם לר"ש בשאר איסורים אין חילוק ואף דמתיר זילוף דשמואל שם לר"ש היינו משום דלא מיחשב פסיק רישיה כמו"ש רש"י ובמה דאינו פ"ר ודאי דמותר לר"ש אף בניחא ליה אבל בפ"ר דאוסר ר"ש אין שום חילוק בשאר איסורים בין ניחא ללא ניחא

ואמנם לסברת הפוסקים דזילוף ע"ג גחלים מיקרי פ"ר ואפ"ה מתיר שמואל לר"ש וצריך לומר באמת הטעם משום דהוה פ"ר דלא ניחא ליה וזה אחת מראיות הערוך שהביא מדהתיר זילוף ע"ג גחלים וצריך לומר שגם בשאר איסורים הדין כן ולפ"ז נוכל לומר דגם ר"י אינו אוסר דבר שא"מ (בניחא) [צ"ל בלא ניחא] ליה א"כ קשה בשמעתין דקאמר לימא דשמואל כר"ש ס"ל והרי גם לר"י מותר וצריך לומר דצירוף מיקרי פ"ר לדברי המקשה ופ"ר ודאי דאסור לר"י אפי' בלא ניחא ליה ולכך מוכח דסובר כר"ש. ולפי זה רב דאמר שיעור לצרף אסור ולפרושי מתניתין קאתי ולא כמו"ש לעיל בתחילת הסוגיא דרב שמעתא באנפי נפשי' קאמר ועכשיו אני אומר דשטחית הלשון לא שנו משמע דלפרושי מתני' קאתי וקשה למה לא אחז לישנא דאביי ל"ש אלא פינוהו שהוא לשון יותר מורווח לפירוש המשנה דמזה מוכח שהמשנה אוסרת הצירוף וכמו"ש התוס' וצריך לומר כמו"ש לעיל דרב דפוסק כר' יהודה אין צריך שום הוכחה דפשיטא דמוקמינן מתני' כר"י כהלכה. אלא דקשה היא גופה מנ"ל דמשנתינו במאני' דידיה ודלמא מיירי במאני' דחברי' והוה לא ניחא ליה ואף לר"י מותר אם הצירוף אינו פ"ר וא"כ הוה לי' לרב למימר לישנא דאביי ל"ש אלא פינוהו ומזה הוה מוכח דמיירי במאני' דידיה אלא ודאי דרב סובר דלר' יהודה אין שום סברא לחלק בין מאני' דידיה או לא שהרי הוא אוסר מלאכה שאין צריך לגופה ומינה דלרב אוסר לזלף ע"ג גחלים משום מכבה אפילו לר"ש אם זילוף הוא פ"ר דבשאר איסור ר"ש במלאכה שאין צריך לגופה שוה כמו לר"י ובזה עמדתי על דברי הרמב"ם בפרק י"ו מה' מעה"ק הלכה י"ו שכתב וכיצד עושין ביין הבא בפ"ע נותן עליו מלח ומנסכו כולו ע"ג השיתין ככל הנסכים והנה תמהו עליו איך פסק דלא כשמואל שאמר בפרק כל התדיר דף צ"א ע"ג המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים והנה בכל הדברים שכתב מפרשי דבריו לא מצאתי דבר ברור דאיך יוכל הרמב"ם לדחות דברי שמואל מהלכה במקום שאין אמורא חולק עליו אבל לפמ"ג נראה דהרמב"ם סובר דזילוף מיקרי פסיק רישי' שודאי מכבה ושמואל סובר כדברי הערוך דאפילו בשאר איסורים מתיר ר"ש פ"ר דלא ניחא ליה ולפ"ז גם לר"י יש לומר כן במה שאינו פסיק רישיה וכמו שכתבתי וא"כ בצירוף במאני' דלאו דיליה מותר לר"י אף בשיעור לצרף ומי הכריחו לרב לאוקמי משנתינו במאני' דיליה לאסור בשיעור לצרף. ואם היה הוכחה מדאמר פינוהו וכדברי אביי הי' לו לומר בלשון שאמר אביי אלא ודאי דרב סובר שאין סברא לחלק לר"י בין ניחא ללא ניחא שהרי ר' יהודה מחייב במלאכה שאין צריך לגופה וכנ"ל וא"כ ממילא גם לר"ש בשאר איסורים אין לחלק ודלא כשמואל ולכן דחה הרמב"ם דברי שמואל בזילוף והמקשה שהקשה למימרא דשמואל כר"ש אף דלשמואל יש לומר דקאי גם לר"י ובמאני' דלאו דיליה מ"מ המקשה היה סובר דצירוף הוה פ"ר וא"כ ודאי דשמואל כר"ש והתרצן דחה לחלק בין דבר שאין מתכוין למלאכה שאין צריך לגופה,. עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם והוא כאשר נדקדק בסוגיא דזבחים דמסיק לא קשיא הא לר"י והא לר"ש ומעולם לא מצינו בש"ס על לשון אמורא שיאמר לשון זה הא כפלוני וכך הוה לי' למימר לא קשיא הא ר"י ושמואל דאמר כר"ש. ועוד כיון דמשני ברייתות הקשה הוה לי' למימר הני ר' יהודה לא למימר הא ר"י ועכ"פ הא ר"ש ודאי תמוה אם הי' הכוונה על דברי שמואל ולכן נלע"ד שכל זה מדברי המקשה שהמקשה ידע שיש בידו לדחות דהך ר' יהודה ושמואל סבר כר"ש ולכן הביא שני ברייתות. ברייתא חדא סתם ופסקינן כדברי ר"ע לספלים ולא הזכיר שום הוכחה לזה וברייתא שני' דתני ג"כ לספלים ומביא לזה הוכחה דאי לאישים הא כתיב לא יכבה וא"כ קשיין אהדדי דלמא ברייתא חדא אמרה הוכחה זו וברייתא אידך לא אמרה הוכחה ועל כרחין צריך לומר דלא קשיא הא ר"י ולר"י שפיר איכא והא ר"ש ולר"ש ליכא הוכחה ואעפ"כ עכ"פ לדינא