צל"ח סדר מועד נד

לא אמר בגמ' הטעם דאין שבות במקדש והוה ניחא יותר דאביי בא לתרץ דברי ר' יהודה עצמו לכן נלע"ד הא דצירוף הוא דרבנן הוא מטעם דהוי מלאכה שאצ"ל אבל לר' יהודה עצמו ודאי דצירוף דאורייתא דהרי ר' יהודה מחייב מלאכה שאצ"ל וא"כ ניחא סוגיא דהכא וסוגיא דיומא ובהכי ניחא מה שהיה קשה לפי' רש"י דצירוף הוא דרבנן א"כ קשה בסוף שמעתין דקאמר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל. ולכאורה תמוה והלא לעיל בפרק במה מדליקין [דף כ"ב) מפורש פלוגתא דרב ושמואל וקאמר שמואל בהדיא הלכה כר"ש בגרירה ושם ה"ל להקשות למימרא דשמואל כר"ש ס"ל ואי משום דשם הוה אמינא דוקא בגרירה שהוא חורש כלאחר יד והוה רק, דרבנן פוסק כוותי' ולא בדאורייתא א"כ קשה הלא גם צירוף הוא לשיטת רש"י דרבנן. אבל לפמ"ש ניחא דהא דצירוף הוא דרבנן הוא רק מטעם משאצ"ל א"כ פשיטא דקשה למה אוסר שמואל בגחלת של עץ: בא"ד ורב אדא לא חש לקושית אביי ומוקי לה כהלכתא וכו' אמנם לפי מ"ש לעיל דרב אדא דייק מלישנא דמתני' דע"כ כר"ש. אתי אין אנו אחראין לומר דמשום דרוצה לאוקמי משנתינו אליבא דהלכתא מוקי לה כר"ש אלא יכול להיות דרב אדא פוסק כר' יהודה בגרירה ואעפ"כ דחיק לאוקמי אליבא דר"ש משום דדייקא רישא כר"ש. ולפ"ז שפיר גרסינן אמר רב אדא אמר רב ואף דפסק רב כר"י מ"מ מוקי משנתנו כר"ש משום דדייקא משנתנו כר' שמעון מדתני רישא בשביל שיוחמו ומה דמסיק בסוף הסוגיא דרב אמר ל"ש וכו' אבל שיעור לצרף אסור לאו לפרש המשנה אמר רב דבר זה דמשנתנו ודאי כר"ש וכנ"ל אלא רב לעצמו אמר דבר זה להלכה למעשה לשיטתו דפוסק כר"י אינו מותר אלא שיעור להפשיר: ובזה מתורץ מה שיש לדקדק לסברתי דדייקא משנתנו כר"ש א"כ מאי פריך בסוף הסוגיא למימרא דשמואל כר"ש ס"ל ולדידי יפלא מנ"ל דשמואל כר"ש ס"ל דלמא כר"י ס"ל ומשנתנו מפרש אליבא דר"ש משום דדייקא רישא כר"ש. אבל לפי מ"ש דגרסינן בריש סוגיא אמר רב אדא אמר רב א"כ רב גופי' מוקי משנתנו כר"ש ומה דאמר רב שיעור לצרף אסור לא לפרש המשנה אמר זה אלא להל' א"כ שמואל דפליג ג"כ להלכה אמר א"כ שפיר מקשה למימרא דשמואל כר"ש ס"ל

תוס' ד"ה ל"ש אלא וכו' ושמואל אמר וכו' משמע אפילו במתכוין ולהכי פריך וכו' כתב מהרש"א וצ"ע למאי דאוקמי בשיעור לצרף אמאי לא משמע לי' נמי אפי' במתכוין כדהוה משמע ליה מעיקרא. ולענ"ד לא קשה מידי דבשלמא מתחלה א"כ הוה מוקי רב כאוקימתא דאביי ממש א"כ קשה למה לא אמר כלישנא דאביי ממש דעדיף טפי שמלשון זה מוכחא מתני' כר"י והוה ליה לרב למימר ל"ש אלא פינוהו כדאמר אביי ממש אלא ודאי משום דרצה לומר לשמואל לישנא דאפי' לצרף לרבותא דלצרף לכתחילה שרי ולכך נקט גם לרב לשון זה אבל לצרף אסור וא"כ מוכח דשמואל מתיר לצרף לכתחילה ולכך מקשה ולצרף וכו' מי שרי אבל כדמסיק ל"ש אלא שיעור לצרף ולפירוש רש"י מוקי רב משנתנו כרב אדא ובפינה ממנו מים מחלק בין לצרף ובין להפשיר ולא מצי לאחוז לישנא דאביי וקושיא מעיקרא ליתא א"כ שוב מהי תיתי לפרש לשמואל דלצרף לכתחלה ג"כ שרי: ולא עוד אלא שאני תמה על הרש"א שהרי סברא זו לדקדק בדברי רב שלא אמר ל"ש אלא פינוהו מוכרח מדבריהם שכתבו לקמן בשיטת ר"י דרב מוקי כאביי לגמרי דפינוהו עם המים וכו' וכי קאמר אביי אבל המיחם שפינה ממנו מים הה"ד דמצי למימר בד"א בשיעור להפשיר וכו' אלא ניחא ליה למינקט פינוהו משום דמלשון זה דייק דאתי' כר"י ע"ש וא"כ קשה להיפוך על רב למה לא נקט לישנא דאביי ל"ש אלא פינוהו וכו' כיון דמפרש לגמרי כאביי. וצריך לומר דרב יותר ניחא להשמיענו חידוש דאפילו בפינוהו יש לפעמים איסור צירוף דהיינו במלאוהו כולו ואביי ניחא לי' למינקט ל"ש אלא פינוהו שמזה דייק דלא כרב אדא וכל זה לשיטת התוס'. אבל לשיטת רש"י בריש מימרי' דרב ל"ש אלא להפשיר אבל לצרף אסור ופירש"י לצרף שפינה ממנו מים וא"כ רב מוקי כאביי ממש בלי שום חידוש דין והוה לי' לרב למינקט לישנא דאביי ממש שהרי מלשון זה מוכחא משנתינו כר' יהודה אע"כ כמ"ש דמשום דרצה לומר לשמואל דאפי' לכתחלה שרי להכי גם לרב נקט לשון זה: ומה שעלה על דעת הרש"א בזה נלע"ד דס"ל שאין זה דקדוק כלל למימר דהוה לי' לרב לאחוז לישנא דאביי. דבשלמא אביי דפוסק כר"ש להלכה וכמו"ש התוס' בד"ה מיחם וכו' ומ"מ מוקי משנתינו כר' יהודה משום הך דיוקא דמידי מיחם שפינה ממנו מים קתני ולכך אחז לשון ל"ש אלא פינוהו דבשביל לשון זה נדחק לאוקמי משנתינו דלא כהלכה. אבל רב דפוסק הלכתא כר' יהודה א"כ אין צריך שום הוכחה וטעם למה מוקי משנתינו כר' יהודה ולכך לא הוצרך למימר הך לישנא כלל: אמנם לפמ"ש לעיל דפלוגתא דרב ושמואל לאו אמשנתינו קאי והא דמוקי רב אדא משמיה דרב משנתינו כר"ש משום דדייקא משנתינו כר"ש בלא"ה ניחא דבשלמא אביי דקאי לפרש המשנה נקט לישנא שיהיה מוכח מהמשנה אבל רב אדרבא משנתינו מוקי כר"ש דרב אדא בריש שמעתין משמי' דרב קאמר ועכשיו רב קאי להלכה ולא לפרש המשנה ולכך לא אחז לישנא דאביי דמלשון זה הוה משמע שמוקי משנתינו כר' יהודה והא ודאי ליתא

*דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה מיחם וכו' אבל בדבר שהוא מדרבנן לא וכו' ומיהו בלא"ה ק' לפי וכו' גם מהא דאמרי' לעיל דאמבטאות של כפרים אסור לטייל בהם מפני שמזיע יש להוכיח ג"כ דלא כרש"י דהא ע"כ באינו מתכוין איירי דאי במתכוין אפי' דכרכים נמי אסור ואפ"ה דכפרים אסור אף דאינו מתכוין משום דהוי פסיק רישי' אע"ג דזיעה אינו אלא מדרבנן

דף מ"ב ע"א גמ' למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והאמר שמואל וכו' כבר הקשו התוס' בד"ה אפילו של עץ. נמי וכו' דמה ס"ד דמקשה דמשום דסבר שמואל כר"ש בדבר שאינו מתכוין יסבור כמותו במשאצ"ל. ונלע"ד דהא כבר כתבתי לעיל דלשיטת הערוך דבפ"ר דלא ניחא לי' מותר לכתחילה נוכל לומר דצירוף שפיר הוה פ"ר ודלא כסברת התוס' לעיל ד"ה מיחם וכו'] והא דמשני ר"ש ואף דמודה בפ"ר מ"מ מיירי במאני דחבריה וכדברי הערוך אבל לר"י בפ"ר אף דלא ניחא ליה ודאי חייב אפילו חטאת כדמוכח מכיבה עליונות והובערו תחתונות שהביאו התוס' לעיל. והנה בהחילוק שיש בפסיק רישיה בין ניחא ללא ניחא כתבו התוס' לקמן דף ק"ג ד"ה בארעא דחבריה הטעם דהוי מלאכה שאצ"ל. וכן מורה לשונם בשמעתין בסוף ד"ה מיחם וכו' אבל ביומא פסחו על שתי סעיפים ומשמע שם בדבריהם שכתבו שם באמצע הדיבור (דף ל"ה ע"א) ולא דמי לחותה גחלים להתחמם וכו' ופטור לר"ש כיון שאינו נהנה כלל וכו' וא"כ בבירור לא נתכוין להבעיר אבל בההיא דהבונה כיון שהוא נהנה אנן סהדי שהוא מתכוין וכו' עיין שם בדבריהם ומשמע דלענין כוונה עצמה אף שעושה בלא מתכוין מ"מ במה דנהנה אנן סהדי שמתכוין אלא שהתוס' כתבו כל זה לר"ש בפסיק רישי' אבל במה דלא הוה פ"ר בכל גווני מותר לר"ש דהא דומיא דמודה בפ"ר פליג באינו פסיק רישיה ובפ"ר דמודה היינו בניחא ליה ממילא מאי דפליג ומתיר באינו פ"ר היינו אפי' בניחא ליה: ולפי זה יש לפנינו לומר לר"י דאוסר אינו מתכוין ובשום מקום לא מצינו שיאמר ר' יהודה בפירוש אינו מתכוין אסור אלא דמתוך דבריו אנו לומדים שאוסר בגרירה וכיוצא בו וא"כ יש לפנינו לומר דר"י פליג אדברי ר"ש דלדידי' שוה אינו פסיק רישיה לפסיק רישיה וכמו שהדין בפ"ר לדברי ר"ש כמו כן לר"י באינו פסיק רישיה ועד כאן לא אסר ר' יהודה אלא בניחא ליה ואף שאינו מתכוין להדיא מ"מ כיון דניחא ליה אנן סהדי שמתכוין אבל במידי דלא ניחא ליה מודה ר"י שמותר ובגרירה מיירי בארעא דידיה וניחא ליה דודאי שהחריץ שעושה הוא תיקון דאי הוה מקלקל לא הוה צריך הגמ' לומר דהוה חורש כלאחר יד ומעתה אם נאמר סברא זו להלכה דר' יהודה אינו אוסר דבר שאינו מתכוין אלא בארעא דידיה א"כ גם בצירוף יש לחלק לר"י בין מאני' דידיה ובין מאניה דחברי' וכל זה אי נימא שהקולא לא ניחא ליה הוא משום דניחא ליה מיקרי יותר מתכוין משום דאנן סהדי וא"כ גם לר"י י"ל סברא זו באינו פסיק רישי' אבל אם נימא עיקר החלוק בין ניחא ליה וכו' הוא משום מלאכה שאצ"ל א"כ תינח לר"ש אבל לר"י אין שום חילוק כלל ומינה דגם לר"ש אין לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה אלא באיסורי שבת אבל בכל התורה כולה דלא שייך משאצ"ל גם לר"ש אין חילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה: ומעתה נבין כוונת דברי הגמ' למימרא דשמואל כר"ש ס"ל וכו' דהא כיון דמוקמינן למתני' כר"ש ואף