צל"ח סדר מועד נג

המפורש ג"כ במשנה. ואמנם לפי מ"ש במתני' דתני רישא בשביל שיחמו דאפילו מועטים אינם אסורים אלא בשביל שיחמו ודייקינן מיני' הא אם אינו מתכוין בשביל שיחמו מותר ולעולם דמרובים לעולם אסור בשביל צירוף ודיוק ההיתר הוא דוקא על מועטים דלא שייך בהו צירוף. שהם נשארים חמים ואינו מצרפם. ואף דדייקא משנתינו כר"ש. שאם אינו בשביל שיחמו מותר ואיך נאסור במרובים משום צירוף. יש לומר דצירוף הוה אמינא דהוה פסיק רישיה ולכך קמ"ל סיפא גם היתר המרובים: ובזה ניחא מה דיש לדקדק דמי הכריחו לרב אדא לאוקמי משנתינו דהיינו פינה ממנו מים למה לא מפרש במשנתינו בין פינה ממנו מים ובין פינוהו מן האור. דבשלמא לאביי אוסר פינה ממנו מים משום צירוף אבל לרב אדא מה חסר לאוקמי בכל אופני פינה [ולדעת הכ"מ נכון דבלא פינה מים אף המרובים אסורים] ולדידי ניחא משום דאיהו דייק רישא דוקא בשביל וכנ"ל ובפינוהו ויש בו מים ודאי שהמועטים שהם כדי שיוחמו אף אם אינו נותן בשביל שיחמו אסורים דהוה פסיק רישיה לענין בישול: ומה דתני סיפא דמתני' אבל נותן לתוכו וכו' כדי להפשירן ולא תני רבותא יותר וכך הוה לי' למיתני אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס בשביל להפשירן והוה קמ"ל רבותא יותר דאפילו יש בהם כדי שיוחמו מ"מ מותר כיון שאין כונתו לכך. יש לומר דאדרבה מרובים יש בהו רבותא יותר לומר שלא אסרינן משום צירוף: ואביי דמוקי משנתינו כר"י דדייק פינוהו כדאמרי' בגמ' א"כ קשה למה נקט רישא בשביל שיוחמו. יש לומר משום דכבר כתבתי דדיוקא דמשנתינו דדוקא פינוהו אבל לא פינה ממנו מים יש לפנינו ב' דנרים אם דקאי על האיסור השנוי ברישא דאפילו מועטים דוקא כולהו אסור אבל פינה ממנו מים מותר או דקאי על היתר המרובים דסיפא וכמימרא דאביי דדוקא פינוהו אבל פינה ממנו מים אפילו מרובים אסורים ומי יכריע אם הדיוקא להיתר או לאיסור אלא דהחילוק לענין מועטים בין פינה ממנו מים לפינוהו. כבר הסברתי דפינוהו הוה פסיק רישיה אבל פינה ממנו מים לא הוה פסיק רישיה. וכל זה יש לחלק באינו מתכוין בשביל שיוחמו אבל אם מתכוין בפירוש בשביל שיוחמו בודאי שגם בפינה ממנו מים אסור ודלא כמו שכתבתי לעיל לומר דדופני הכלי אין בהם כח לבשל אפילו מים מועטים. ומעתה לפי הנחה זו להכי תנן ברישא בשביל שיוחמו וא"כ ליכא למידק דוקא פינוהו אבל פינה ממנו מים אפילו בשביל שיוחמו מותרים דאטו אם מתכוין לבשל יהי' ה"א להתיר וא"כ הא ודאי ליתא וא"כ על כרחין פינוהו היינו משום סיפא דפינה ממנו מים אפילו מרובים אסורים אבל אי תנן ברישא כדי שיוחמו שפיר הוה אמינא דדיוקא דפינוהו הוא על הרישא דבפינה ממנו מים אפילו כדי שיוחמו מותר אם אינו מתכוין משום דלא הוה פס"ר שהלא יוכל להערותן מהכלי קודם שיוחמו

ע"כ גמ' והא מצרף ר"ש היא. לכאורה ה"ל לומר הא מני ר"ש ולפי מש"ל דמלישנא דמתני' דייק רב אדא דכר"ש אתיא ניחא דמתרץ ר"ש היא בלא הך קושיא ג"כ על כרחין ר"ש היא מדקתני בשביל שיחמו

שם תוס' ד"ה מיחם שפינה וכו' וצ"ל דצירוף לא הוה פסיק רישי' דבפ"ר מודה ר"ש. יש להקשות דהא אינו מודה ר"ש אלא בפ"ר דניחא ליה וכדמשני הגמ' בדף ק"ג ע"א לא צריכא דקא עביד בארעא דחברי' וא"כ איכא למימר בצירוף דשפיר הוה פ"ר אלא דאיירי במאני' דחבריה ולדעת הערוך מותר לכתחילה לר"ש וא"כ שפיר משני ר"ש היא ועיין שם בדף ק"ג בדברי התוס' בשם הערוך ואין לומר דהתוס' הוכחו דלא הוי פסיק רישי' דאי ס"ד דהוה פ"ר א"כ אדמפליג בין להחם ובין להפשיר נפלוג בלהפשיר גופי' בין מאני דידי' ובין מאני דחברי'. דא"כ מה הקשו התוס' בד"ה והלא מצרף דנוקי לי' בלא הגיעו לצירוף דא"כ גם עתה קשה אדמפליג בין להחם ובין להפשיר נפלוג בלהפשיר ובין הגיע לצירוף או לא וכדמשני באמת הרשב"א בחידושיו ונלע"ד דהתוס' לשיטתייהו דהם חולקים שם על הערוך וס"ל דבפ"ר דלא ניחא ליה אף שאין חיוב חטאת לר"ש אבל עכ"פ אינו מותר לכתחילה

ועוד נלע"ד לתרץ דברי התוס' אפילו לשיטת הערוך דלא נוכל לומר דרב אדא מוקי משנתנו במאני' דחבריה וא"כ מכלל דבמאניה דידיה מודה רב אדא דאסור אפי' לר"ש משום דהוה פ"ר דניחא ליה דא"כ היא גופא קשיא למה מוקי רב אדא בתינה ממנו מים ולא חייש לקושית אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני ואי משום סברת התוס' דרב אדא לא חש לקושית אביי דרצה לאוקמי אליבא דהלכתא והלכה כר"ש וכמו"ש לקמן. והלא יש בידו לאוקמי כהלכתא כר"ש ואעפ"כ לאוקמי בפינוהו מהאור אבל פינה ממנו מים אסור ובמאני דידיה. וגם על אביי קשה כיון דאביי כר"ש ס"ל כמו שכתבו התוס' א"כ למה אמר ור' יהודה היא ואי משום דיוקא דדייק פינוהו נוקי כר"ש ובמאני' דידיה אלא ודאי דצירוף לא הוה פסיק רישי' כלל:

ובזה ניחא מה שאיחרו התוס' סברא זו דצירוף לא הוה פסיק רישיה ולא כתבו דבר זה תיכף בריש שמעתין באוקימתא דרב אדא דמתרץ ר"ש היא שם ה"ל להתוס' למימר וצ"ל דלא הוי פ"ר דא"כ אף לר"ש אסור ולפי מ"ש ניחא דשם היה מקום לומר דשפיר הוה פ"ר אלא דאוקמי במאני' דחבריה וכסברת בעל הערוך אבל השתא דפריך אביי מידי מיחם שפינה ומוקי כר' יהודה וא"כ היא גופא קשיא למה לא חייש רב אדא לקושיא זו וצ"ל דרצה לאוקמי כהלכתא וגם אביי דחיק לאוקמי דלא כהלכתא וקשה על שניהם הא יש אוקימתא מרווחת אליבא דהלכתא ובפינוהו דוקא ובמאני' דידי' וכנ"ל ולכך הוצרכו התוס' עתה לחדש סברא זו דלא הוה פ"ר:

ודע שקשה על דברי התוס' בריש סוגיין בד"ה והלא מצרף שכתבו וליכא לשנויי בלא הגיע לצירוף כדמשני בפ' אמר להם הממונה וכו' הנה בודאי קושיתם אינו על המקשה שהרי המקשה באמת גם שם ביומא הקשה והלא מצרף ולא אסיק אדעתיה לשנויי בשלא הגיע לצירוף וא"כ עיקר קושיתם רק על התרצן וכן מורה לשונם שכתבו וליכא לשנויי וכו' ולפי מ"ש איך היה יכול לשנויי כשלא הגיע לצירוף וא"כ משמע בהגיע לצירוף באמת אסור א"כ יהיה קשה מידי פינה ממנו מים קתני וכו' והלא בידו לשנויי פינוהו דוקא אבל פינה ממנו מים אסור ולאוקמי בהגיע לצירוף וכנ"ל:

בא"ד ואע"ג דאביי סובר כר"ש דהא אמר לעיל וכו' ולכאורה קשה מי הכריחם דאביי מוקי משנתנו דלא כהילכתא ודלמא הא דעביד רבה כשמואל היינו בגרירה שהוא רק איסור דרבנן דחורש כלאחר יד הוא וכמו שהביאו התוס' עצמם מגמ' דסוף פירקין דף מ"ז] אבל בצירוף שהוא לדעת התוס' מלאכה דאורייתא דלמא סבר אביי כר' יהודה דהרי לקמן בסוף פירקין רצה רב יוסף לחלק אליבא דר"ש עצמו שלא התיר ר"ש אלא בגרירה שהוא דרבנן ולא במכבה שהוא דאורייתא אלא דמותיב רבא ממוכרי כסות ע"ש לקמן. והיינו להוכיח דר"ש עצמו מתיר גם באיסור תורה אבל אכתי אין הכרח שהאמורא שפוסק בגרירה כר"ש שיפסוק ג"כ באיסור תורה כר"ש. ונראה דהתוס' לשיטתייהו אזלי דבסוף ד"ה ל"ש בדברי רב כתבו שגם בפינוהו יש כדי לצרף וא"כ קשה דה"ל לאביי למימר רבותא דאפילו בפינוהו אסור כדי לצרף וכמו דאמר רב אלא ודאי משום דרב דפוסק כר"י לא הוצרך לאחוז לישנא שיהיה מוכח ממשנה כר"י אבל אביי שאינו פוסק כר' יהודה אלא כר"ש הוצרך למימר לישנא דמוכח מיניה למה לא מוקי כר"ש [וכמו"ש לקמן] וא"כ אי הוה ס"ד בצירוף גם אביי פוסק כר"י הוה קשה למה לא אמר אביי רבותא דאמר רב:

והא דקאמר אביי לעיל משמיה דרבה דעביד כר"ש בגרירה ולפי מ"ש להוכיח דגם צירוף פוסק אביי כר"ש א"כ קשה למה נקט גרירה שהוא רק דרבנן ולמה לא נקט צירוף לרבותא דאפילו בדאורייתא סובר כר"ש נראה דאביי קאמר לעיל כל מילי דמר עביד כר"ש וכו' והיינו הלכה למעשה א"כ יש לומר בגרירה ראה מרבה דעביד כר"ש אבל בצירוף לא אירע הלכה למעשה:

ובגוף הדבר דפירש רש"י במס' יומא דצירוף דרבנן ובודאי דקשיין כל קושית התוס' שם וכאן נלע"ד דמעולם לא עלה על דעת רש"י ביומא דקאמר אפילו תימא שהגיע לצירוף למימר דר' יהודה עצמו דאומר עששיות של ברזל כונתו בהגיע לצירוף דאיהו הוא דסובר דבר שאינו מתכוין אסור והיינו אפי' בדרבנן כדמוכח מגרירה ודאי דלא התיר אלא בלא הגיע לצירוף אלא דאביי דידיה אמר אפי' תימא בהגיע לצירוף לדידן דפסקינן כר"ש היה מותר ועל זה מקשה מדמוקי אביי קרא כר' יהודה על כרחין כר"י ס"ל כדפירש רש"י שם ועל זה משני בצירוף דרבנן לא ס"ל כר"י אבל ר"י ודאי דאוסר אפילו בדרבנן כדמוכח מגרירה. אלא דקשיא היא גופה למה מחק רש"י ואין שבות במקדש וא"כ אביי אליבא דנפשיה אמר ולא לתרץ דברי ר"י ולמה באמת