צל"ח סדר מועד נב

היינו כל גופו משום דמיירי בקרקע: אלא שזה אינו שהרי קולא של קרקע שבטלו מתורת חמין כמו שפי' רש"י וא"כ גם לשתיה כיון שכבר הם בקרקע בטלו מתורת חמים אף שאח"כ נוטל בכלי ושותה: אלא דקשיא לי בלא שום ראיה אם אוסרין בשבת יתר על ע"ש א"כ אין הטעם משום איסור רחיצה אלא מטעם על שחימם באיסור. ואם כן ממילא אין חילוק בין פיו"ר לכל גופו. בשלמא מה שהוחם בע"ש עיקר האיסור משום בלנין שיחמו בשבת ויאמרו בע"ש הוחמו א"כ שפיר יש לחלק דבשביל פיו"ר לחוד שהוא דבר מועט לא ישקרו אבל מה שנתחמם באמת מע"ש מהי תיתי לחלק

בשלמא ביו"ט שפיר יש לחלק דזה שוה לכל נפש וכל גופו אינו שוה לכל נפש: [עוד ליקוט] אמר רב איקא בר חנניא. אי גרסינן אמר רב איק' אמר רב א"כ קשה רב למה מוקי כר"ש לוקי בכל גופו אבר אבר וכשמעתין ולוקי אפי' לר' יהודה וצ"ל דרב גופי' לא התיר אבר אבר אלא לר"ש אבל לר' יהודה אסור דכל גופו אבר אבר חמיר יותר משיטוף כל גופו בבת אחת וכן משמע סידור לשון הטור בסי' שכ"ו: וא"כ למה אוקי רב בתיובתא ונימא הך ברייתא כר"י ואנא דאמרי כר"ש: ואם נימא שהתיובתא הוא משום דרב חסדא אמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור מ"מ אכתי קשה מאי מתמה הש"ס פשיטא דלא עבד דהא איתותב ואטו רבה מחוייב לקבל דברי רב חסדא ודלמא ס"ל לרבה לרב דבכלי פליגי או דבין בכלי ובין בקרקע פליגי

בתוס' ד"ה אלא פיו"ר וכו' מיהו קשה לרשב"א. ברש"א הקשה לשיטת הרשב"א דרחיצת פיו"ר גרע משתי' אמאי תני בסיפא ביו"ט וכו' ומותרים בשתי' לימא דמותרים ברחיצת פיו"ר דהוי רבותא יותר אלא ע"כ דלא כב"ה וכו'. ולעד"נ שאין זה ראיה דתני מותרים בשתי' להורות דמיירי בראויין לשתיה ואפ"ה אסורים ברחיצה ולעולם ברחיצת כל גופו איירי

בא"ד כל שכן פיו"ר דאסיר. ואני אומר להרשב"א ולטעמיך דרחיצה היינו פיו"ר אכתי למה לי איסור רחיצה והרי ק"ו הוא וצ"ל דקתני לדיוקא דמע"ש מותר א"כ נסתר קושיתו לגמרי צריך לומר דכוונת הרשב"א דרחיצה מיותר ועל כרחין לא תניא אלא לגלויי אסיפא דמיירי דומיא דרישא דבר המותר מע"ש ועל כרחין לאו היינו כל גופו ואפ"ה אסור ביו"ט. ומשני דאתי לגלויי אסיפא על שטיפה ומתורץ מה שנתקשו כל מפרשי הש"ס בקושית תוס' [עד כאן ליקוט]

דף מ"א ע"א מתני' המיחם שפינהו וכו' בשביל שיחמו. מלשון בשביל משמע שכוונת נתינת הצונן לתוכו הוא על כוונה זו שיוחמו והוה לי' מתכוין לבשל. וממילא שמעינן מדיוקא שאם אינו מתכוין לבשל שיוחמו אפילו נותן מים מועטים שהם כדי שיוחמו אפ"ה מותר מטעם דבר שאינו מתכוין ור"ש היא. ואמנם אם יש לאסור בזה משום פסיק רישי' נלע"ד לחלק בין הפרקים] והוא עפ"י מ"ש הכסף משנה בפרק כ"ב מהלכות שבת דדוקא פינו ממנו חמין ונשאר המיחם כמות שהוא הוא דיש לחלק בין מרובים למועטים אבל פינוהו ויש בו מים כלי ראשון ממש הוא ואפילו מים מרובים אסור צונן לתוך החמין ואני אומר טעם לדבריו מלבד טעם הפשוט שיש לדבריו דבכלי לא אמרינן תתאה גבר משא"כ מים חמים שבכלי ראשון לעולם תתאה גבר. עוד אומר טעם אחר עפ"י מה שהקשה הפני יהושע איך מותר מים מרובים והלא אי אפשר לצמצם ומתחילה בהתחלת הנתינה קודם שיתרבו הצוננים תיכף מתבשל. והנה זה ידוע מסברא שבמזיגת הצונן לתוך החמין שהוא דבר המתערב אין שיעור לדבר ומתבשל תיכף המועט שמתערב בחמין המרובים משא"כ בנתינת צונן לתוך מיחם חם שאין בו חמים אף שנחושתו חם מ"מ אינו מבשל הצונן הניתן בו תיכף דלא עדיף מאש ממש אטו בנתינת צונן אצל האש מתבשל ברגע. ולפי זה אם נותן צונן הרבה כדי להפשירן מותר שאין לומר בתחילת היציקה קודם שנתרבו מתבשלים שהרי עד שיספיק חום הכלי להחם הצונן כבר נתרבו אבל בנותן מים לתוך מים חמין שפיר שייך קושית הפני יהושע ולכך אפילו מרובים אסורים ומעתה חילוק זה עצמו אני אומר לענין פסיק רישיה שאם נותן מים מועטים שהם כדי שיוחמו לתוך חמיןאף שאין כוונתו בשביל שיוחמו הוה לי' פסיק רישיה אבל אם נותן לתוך מיחם שאין בו חמין אף שנותן מים מועטים שהם מצד עצמם כדי שיוחמו מ"מ אם אין כוונתו לזה הוה לי' דבר שאינו מתכוין ולא הוה פסיק רישיה שהרי בידו להרבות עליהם טרם שיתבשלו או להוריקם מהמיחם טרם יתבשלו. וא"כ אף שנשארו בו הוה לי' דבר שאינו מתכוין

שם אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן הנה מדיוקא דרישא דאוסר בשביל שיחמו מוכח הא כדי להפשירן מותר ולמה לי סיפא. ועלה בדעתי לומר דסיפא חידש דין כוס שהוא כלי שני והנה נחלקו בפירושא דסיפא הר"ן והרע"ב דהרע"ב מפרש דגם כוס אינו מותר רק כדי להפשירן וסובר האי תנא דכלי שני מבשל ודלא כתנא דסיפא דנותן לתוך הקערה והר"ן [בסוף סוגיין] מפרש דכוס מותר בכל גווני דכוס תמיד אין בו רק כדי להפשירן אף אם נותן מים מועטים. וכל זה לשיטת כל א' לא משתמע כוס מרישא לא להיתר ולא לאיסור דאף דתנן ברישא מיחם אין לדייק הא כוס אפילו בשביל שיחמו מותר דאיכא למימר גם כוס אסור ותני מיחם לומר שאפילו מיחם דוקא בשביל שיחמו אסור הא להפשירן מותר וק"ו דלא משתמע כוס לאיסור מהרישא ולהכי תנא סיפא לחדש דין כוס לכל מר כדאית ליה. ואומר אני דהא ליתא. דלדעת הר"ן פשיטא קשה לישתוק מכוס דהרי דין כוס להתירא שמעינן ממתני' דלקמן דקערה ותמחוי ולהרע"ב ג"כ קשה ניתני רישא המיחם שפינהו לא יתן לתוכו או לתוך הכוס צונן בשביל שיחמו באופן שהסיפא שיותר לכל הפירושים [ולקמן בגמ' כתבתי יישוב ע"ז]

גמ' מאי קאמר ופירש"י מאי פינוהו ומאי לא יתן והדר קאמר אבל נותן הנה דחיק רש"י לפרש דכל זה בכלל מאי קאמר משום דאי על פינוהו לחוד שואל הוה לי' למימר מאי פינוהו אלא דגם על הגמ' קשה והלא המשנה מפורשת שפיר דבשביל שיוחמו לא יתן ובשביל להפשיר נותן וא"כ אין כאן שום ספק במשנה רק בפירוש פינוהו אי כרב אדא אי כאביי והוה לי' למימר מאי פינוהו. והפני יהושע רגיש בזה: ונראה דכפל הבבות קשה לי' וכמו שדקדקתי לעיל. דמדקאמר שלא יתן בשביל שיוחמו שוב מדיוקא שמעי' הא להפשיר מותר ולמה כפל בסיפא וזה לי זמן רב מה שאמרתי שקושיא זו כיוונו רב אדא ואביי לתרץ כל א' לפי סברתו. רב אדא חידש פירוש הצירוף אם אינו מכוין לצירוף וממילא איצטריך סיפא דאל"כ הוה אמינא רישא לרבותא תנן בשביל שיוחמו ולא מיבעי' קאמר לא מיבעי' מים מרובים שהם כדי לצרף ודאי אסורים אלא אפילו מים מועטים שאין בהם לצרף אלא כדי שיוחמו ג"כ אסורים שאף שאין במועטים חשש צירוף יש בהם איסור בישול שגם אחר שפינה ממנו חמים והעבירו מן האור אפ"ה דופני הכלי מבשלים כל זמן שהוא חם וק"ו מים מרובים שאסורים משום מצרף לכך למיתני סיפא בהדיא היתר המרובים. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והלא מצרף שהקשו ודלמא מיירי בלא הגיע לצירוף ולדידי ניחא דא"כ סיפא מיותר לגמרי. ואביי מתרץ לשיטתו דבא לדייק דפינוהו דוקא מותר אבל פינה ממנו מים אפילו מרובים אסורים. ולכן עכשיו שמפורש היתר המרובים במשנה שייך הדיוק על הסיפא אבל אם לא היה מפורש במשנה היתר המרובים אז לא הוה מוקמינן דיוקא דדוקא פינוהו על ההיתר שהרי ההיתר אינו מפורש כלל במשנה והוה מוקמינן דדוקא פינוהו על איסור המועטין המפורש במשנה וכך הוה דייקינן דוקא פינוהו ויש בו עדיין מים חמין הוא דאסור ליתן מים מועטים כדי שיוחמו אבל פינה ממנו מים ונשאר רק הכלי ריקם אפילו מים מועטים מותר שדופני הכלי לחוד אין בהם כח לבשל כלל ופוק חזי שהכסף משנה מחלק במים מרובים בין פינה ממנו מים לפינורו והמים בתוכו [וכמוש"ל[ הרי שלענין בישול חמיר יותר היכא שהמים בתוכו והכסף משנה כתב זה לאוקימתא דרב אדא וא"כ גם לאביי אי לאו סיפא הוה דייקינן דוקא פינוהו על הרישא ולמימר דגם מים מועטים אינם אסורים כי אם בפינוהו אבל פינה ממנו מים אפילו מועטים מותרים דיותר יש לנו לדייק דיוקא דוקא על דבר המפורש במשנה ולא על דבר שהוא גופי' לא אתי אלא מדיוקא להכי פירש המשנה בסיפא אבל נותן לתוכו כדי להפשירן וגם זה מפורש במשנה ודייקינן דיוקא דפינוהו דוקא על היתר המרובים