צל"ח סדר מועד מז

ראשונה של הרי"ף לכן פי' דחילוק של רב להך לישנא דלהחזיר תנן קאי על אינו גרוף דהרי"ף הביא ראיה דלשהות תנן מדאמר מהו לסמוך תוכה וגבה הוא דאסור ומדאמר תוכה וגבה הוא דאסור משמע דלשהו תנן ונושאי כלי הרי"ף פירשו דבריו דמדהשוה תוכה וגבה ואי להחזיר שנינו א"כ איך אמר תוכה וגבה הוא דאסור מאי איריא איסור תוכה באינו גרוף והרי אפי' בגרוף אסור ובאמת ראי' זו שייכא לפירוש התוס' דאא"ב להחזיר שנינו היינו דשני בין תוכה וכו' קאי על היתר החזרה לגרוף אבל לפירש"י דאי להחזיר תנן אז קאי חילוק שבין תוכה לגבה על היתר השהי' באינו גרוף אבל בגרוף גם בחזרה אין חילוק בין תוכה לגבה א"כ נדחה גם ראיות הרי"ף דגם אי להחזיר תנן שפיר קאמר תוכה וגבה הוא דאסור ושניהם שוים. דדוקא באינו גרוף אסור ובגרוף מותר וא"כ נתחכם רש"י להקדים להחזיק הפסק דין שלו במסקנא ולדחות ראיות הרי"ף

ולא עוד אלא שאני תמה על הרי"ף איך הביא ראיה זו והלא יש לפנינו לפרש כפירוש רש"י דאי להחזיר תנן קאי חילוק של רב רק על השהיי' באינו גרוף וצריך לומר שהרי"ף סובר כסברת קושית התוס' בשם הר"ח דאי אפשר לפרש חילוקו של רב על השהי' באינו גרוף משום דאי מותר לשהות היינו כחנניא וחנניא מתיר גם חררה ע"ג גחלים ולפ"ז קשה קושית הרז"ה על הרי"ף שהוא סותר דברי עצמו דבפ"ק על משנ' דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעו"י הביא הרי"ף מימרא דגמ' וכמ' כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי והיינו כחנניא וא"כ איך פסק כאן דלא כחנניא. והרמב"ן במלחמות הליץ בעד הרי"ף ואמר שאין משם ראיה דעד כאן לא נחלקו רבנן על חנניא אלא בקדרה שהקדרה מפסקת ואף שיחתה לא מחרך. אבל בצלי ופת וחררה שהוא כך בלא קדרה לית ביה גזירת חיתוי שהוא חס שלא יתחרך. ועתה ממ"נ יש לנו סתירה בדברי הרי"ף אם הראי' שלו סתירה אם דבריו סותרים זה את זה שאם כדברי הרמב"ן שאין מצלי ופת וחררה אם כן קם לי' פי' רש"י ודברי רב שמחלק בין תוכה לגבה היינו דוקא בשהיי' באינו גרוף אבל בחזרה שהוא בגרוף אין לנו הכרח לחלק בין תוכה לגבה אם להחזיר תנן ואם כן בטל הראי' שהביא הרי"ף לדבריו מדאמר תוכה וגבה הוא דאסור ואם סובר הרי"ף כדברי התוס' דלא מצי רב לחלק במשהין באינה גרוף משום דחנניא מתיר חררה ע"ג גחלים וא"כ הוא מדמה חררה ע"ג גחלים לשהי' דמשנתנו א"כ הדרא קושית הרז"ה דדברי הרי"ף שבפ"ק סותרין פסקין שבסוגיא זו

ונראה דהא ודאי אף דרב לא ס"ל כשום תנא לא כחנניא ולא כרבנן כמבואר בדברי התוס' בד"ה אא"ב מ"מ רב לא יפרש דבר דלא ם ס"ל והך מלתא דמפרש ודאי ס"ל והרי"ף לשיטתו דאיהו סובר דיותר דיש לאסור בלא נתבשל כ"צ ממה שיש לאסור במצטמק ויפה לו כמבואר בדבריו בכירה גרופה שכתב שמותר בלא נתבשל כ"צ וכל שכן מצטמק ויפה לו הרי שזה הוא כ"ש. ולפי זה רב דאוסר באינו גרופה מצטמק ויפה לו ק"ו דאוסר לא נתבשל כל צרכו וא"כ איך אפשר שרב יאמר על היתר השהיי' באינו גרופה לא שנו וכו' והרי איהו אוסר אינה גרופה לגמרי וא"כ על כרחין בין אי משנתנו לשהות ובין אי להחזיר הך לא שנו דרב על היתר החזרה בגרוף קאי וא"כ שפיר מביא ראי' דלשהות תנן ממה דאמר תוכה וגבה הוא דאסור. אבל הרז"ה לשיטתו דאיהו קאי בשיטת התוס' במשנתנו בסוף ד"ה חמין וכו' דיותר יש לאסור מצטמק ויפה ממה שיש לאסור לא נתבשל כ"צ. וא"כ אף דרב אוסר מצטמק ויפה לו מ"מ מתיר בנתבשל כמאב"ד כחנניא וא"כ שפיר מצי רב קאי על היתרא היי' באינו גרוף אבל בגרוף אף במחזירין אין חילוק בין תוכה לגבה ולכך דחה ראיות הרי"ף

עוד נראה לתרץ כוונת רש"י שלא פירש כפשטי' דאי להחזיר תנן שפיר יש לחלק לענין חזרה כדמסיק. ונדקדק שבדברי רב שהביא הת"ש אמר ל"ש אלא על גבה אבל לתוכה אסור ובמסקנא דמוקי לה אסיפא אמר אבל תוכה אסור. וגם נדקדק עוד דרש"י לא פירש כאן מהו גבה ולקמן גבי מהו לסמוך תוכה וגבה הוא דאסור פירש רש"י גבה עובי שפתה או כיסוי שעל חללה ונראה דאם מיירי בכיסוי של ברזל כמבואר בפוסקים א"כ אין האיסור משום מטמין ברמץ ממש אבל האיסור נלע"ד בזה משום אהל וכקושיית התוס' בסוד"ה וב"ה ואז אפילו אינו מעמיק לתוכה ממש אלא למעלה נגד חללה ג"כ יש איסור זה אבל לא שייך זה אלא בחזרה שבשבת עצמו. אבל בחזרה שמבעוד יום דאז ג"כ יש חזרה כמבואר בתוס' ד"ה וב"ה אז אין לאסור משום אוהל אבל אם מעמיד לתוכה ממש בקרקעית חללה אין איסור שהרי אין חלל תחתיו שיהי' אסור משום אוהל. אבל אם האיסור משום בישול ששם יש חום גדול אז בקרקעיתה יש לאסור יותר. ואולי אם נתנו קצת בגובה אין איסור ובפרט לדברי רש"י שהאיסור משום מטמין ברמץ ממש שאין האיסור אלא למטה ממש ואז יש לפרש היתר גבה בכל ענין בין עובי שפתה ובין נותן כיסוי על חללה. אבל אם איסור תוכה משום אהל א"כ גם על גבה שכנגד חללה ונותן שם כיסוי אסור ואין להתיר גבה אלא על עובי שפתה

והנה כבר כתבתי לעיל בשם בני מוה' יעקבקא דגם רש"י ס"ל סברת התוס' שבמשנתנו נזכרה שני מיני החזרות אחד בע"ש ואחד בשבת והא דדחיק רש"י לפרש לקמן אפי' בשבת היינו ביום המחרת דאי בליל שבת לא הוה צריך להביא ראיה מדר"א דממשנתנו מוכח מדקאמר נוטלין וכמו"ש התוס'. ומעתה דברי רש"י נכונים שהא ודאי שאי אפשר לפרש דברי הת"ש שהביא ראי' מר' חלבו שפירש בדברי רב על סיפא דא"כ דקארי לה מה קארי והרי גם אי לשהות תנן יש לפרש כן וכדמסיק אלא ודאי שבדעת הפשטן היה נראה דוחק לפרש דברי רב על הסיפא. ואם היה מפרש על החזרה ועל הרישא א"כ היה מפרש על החזרה דע"ש שהרי אמר עד שיגרוף וכאשר הוכיחו באמת התוס' מזה דמיירי מבעו"י וא"כ למה יאסור אף בחזרה תוכה יותר מעל גבה והרי אין שם איסור אוהל. אלא ודאי דהאיסור משום מטמין ברמץ ועל שהיי' דאינו גרוף. ולכך אמר לתוכה דהיינו למטה בקרקעיתה וכמשמעות הלמ"ד בצירוף הה' שבסופה כמו ישובו רשעים לשאולה לדיוטא התחתונה שבשאול] והתרצן המציא לו דקאי אסיפא דהיינו חזרה שבשבת ואז האיסור משום אוהל. ולכך אמר תוכה ולא אמר לתוכה דלתוכה למטה אדרבא באמת מותר דשם אינו אוהל

עוד נראה לתרץ קושיית התוס' ובכוונה לא פירש רש"י בס"ד של הת"ש דקאי אחזרה. דהנה כבר כתבתי לעיל דלשיטת רש"י שאין דין החזרה בערב שבת [אם לא נימא כפי' של בני בדברי רש"י הנ"ל] ע"כ הא דקאמר עד שיגרוף היינו שיגרוף בכיון דבר זה דהא לרש"י צריך היכר וכמוש"ל וא"כ צריך להיות הגריפה בשביל השהיי' אבל אם גרף בלא"ה לא מהני. והנה יש לפנינו שרש"י סובר ג"כ שאין כאן הטמנה וכוונת רש"י במשנה כשם שגזרינן בהטמנה שמא יחתה כמו כן גזרינן בשהי' באינו גרוף והיינו על גבה אבל תוכה הטמנה ממש היא אלא שאם גרף יש לו היכר ואינו אסור משום הטמנה והיינו אם גרף בכיון ורישא אי להחזיר תנן מיירי בגרף בכיון מדתנן עד שיגרוף כנזכר לעיל אבל אם לשהות תנן א"כ שייך שפיר עד שיגרוף ולא מיירי שגרף בכיון. וסובר רש"י דהא דבהחזרה שייך לחלק בין תוכה לעל גבה היינו משום דתוכה הוא הטמנה ומשחשיכה אסור אפילו אינו מוסיף הבל. וכל זה לפי מאי דמסיק מי סברת וכו' וא"כ לשהות תנן ושייך עד שיגרוף ולא מיירי בהיכירא ולכך אסור החזרה בתוכה אבל לפי הס"ד של הת"ש א"כ מיירי להחזיר ועד שיגרוף היינו להכירא א"כ גם בהחזרה אין לחלק ולכך פירש"י דקאי על שהי' באינו גרוף

ע"ב ורב ששת נמי דיוקא דמתני' קמ"ל ופירש"י משום דשם במשנה דאין נותנין אינו מפורש הדיוק דאם קרמו פניה שרי ובתוספות פירשו דיוקא דמתני חסורי מחסרא והנה בין לרש"י ובין לתוס' קשה אכתי לא היה לרב ששת משמיה דר' יוחנן לומר אלא היתר השהייה אבל איסור החזרה ודאי שמעינן ממשנתינו אמנם לפמ"ש לעיל דאי משנתינו לשהות תנן ולרב אדא דלא מצינו לו היתר הסמיכה, בתנור ובכירה שפיר איכא לאוקמי משנתינו כר"מ וממילא לר"מ כיון דאשכחן לב"ה הפרש בין חמין ותבשיל לענין לסמוך לה שוב ממילא איכא למימר גם בחזרה בגרוף לחלק בין חמין לתבשיל ולא התיר ב"ה חזרה בגרוף בתבשיל ומעתה ניחא דלענין חזרה אף דבלשון איסור נקט לה רב ששת מ"מ גם היתר שמעינן דבגרוף מותר להחזיר שהרי כך סיים רב ששת עקר לא יחזיר עד שיגרוף וכו' דמשמע הא גרוף שרי אלא דגם היתר החזרה בגרוף מפורש במשנה ובה"א מחזירין. אמנה אי משנתינו להחזיר תנן כבר מפורש היתר החזרה אפילו בתבשיל