צל"ח סדר מועד לז

בשיטת הירושלמי] ולכך לעיל במשנה אם הטעם כדרבה שמא יטה אין הכרח כלל לומר שגזרו תרומה אטו קדשים אבל כאן שפי' הטעם משום שאין שורפין קדשים הקשה מ"ט. אלא דלפי זה אין הקושיא על גוף משנתנו דעל משנתנו איכא לפרושי כדפירש רבה לעיל שגזרו יו"ט אטו שבת רק הקושיא על מימרא דגמ' שפירש הטעם משום דאין שורפין ולפי זה הוה יכול להקשות בסוגיא דלעיל לרב חסדא שפירש הטעם משום דאין שורפין קדשים ביו"ט הוה ליה להקשות הא בחול ש"ד מ"ט שקושיא זו מ"ט קאי דוקא אדסמיך לעיל על רב אשי אבל לאידך אמוראי לא קשיא כלל שעל תירוץ רב אשי דיו"ט עשה ול"ת היה קשה לו א"כ ליכא מלקות ואפ"ה גזרינן תרומה אטו קדשים ומוכח שאף בלאו שאין בו מלקות ג"כ גזרינן א"כ הקשה הא בחול ש"ד מ"ט פי' הוה לי' למיגזר הנאת תרומה טמאה משום הנאת קדשים. ועל זה משני לי' שני תירוצים. הא' כשם שמצוה וכו' כך מצוה לשרוף תרומה טמאה המציא לו סברת ריב"א שמן התורה אסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט לפי שהמצוה הוא עיקר ובטל הנאת אורה לגבי המצוה ומשום המצוה אינו דוחה יו"ט דהוה ליה יו"ט עשה ול"ת. ותו משני לי' גם לו יהיבנא לך סברת ר"י שגזרו שריפת תרומה אטו שריפת קדשים אבל לגזור הנאת תרומה אטו הנאת קדשים זה אי אפשר שאמרה תורה בשעת ביעורה תיתהני מיני' וכבר כתב הט"ז לתרץ קושית הר"ן שהקשה כי היכי דגזרי' בלולב והזאה ושופר בשבת דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר מדוע לא גזרו במילה בשבת דלמא אתי לאתויי האיזמל או התינוק ד' אמות ותי' הט"ז דמילה כתבו התורה בפירוש ביום ואפילו בשבת ומה שהתירה התורה בפירוש אי אפשר לחכמים לאסור משום גזירה והכא נמי כיון שאמרה התורה בפי' תיתהני מיניה אי אפשר לחכמים לגזור. ואם תאמר דאכתי על שריפת תרומה בלילה היה לגזור כיון שגזרו לרב אשי אף על איסור שאין בו מלקות יש לומר דרב אשי סבר כתירוץ הירושלמי דכיון שנטמא עבר זמנו

ובמה שכתבנו לעיל מתורץ מה שהברטנורא סתר פירושו כאן מפ"ז דפסחים משנה יו"ד שכאן פי' מקרא דבי חזקיה ליתן בוקר שני. ובפרק ז' דפסחים פי' משום דהוה ליה יו"ט עשה ול"ת. ולדידי ניחא דשם בפסחים פי' לענין קדשים ממש קאי ודי בתירוץ דהוה ליה עשה ול"ת ואף שלפי תירוץ זה לא הוה בי' מלקות מ"מ הרי לא נזכר שם רק עיקר איסור השריפה ביו"ט דתנן ישרפו בששה עשר ולא בחמשה עשר שאינו דוחה יום טוב אבל לא נזכר שם שיש בו מלקות. משא"כ כאן ששנינו איסור שריפת תרומה וזה משום גזירת קדשים ומכלל דבקדשים איכא מלקות לא היה מספיק לו הטעם של עשה ול"ת והוצרך להביא מקרא דבוקר שני

דף כ"ו ע"ה רש"י ד"ה אין בו וכו' לקבל טומאה וכו' יוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן. הא דשינה רש"י והרשים בתחלה שלש על שלש וכו' ואח"כ הרשים יוצא מן העץ כגון וכו' והרי בדברי רשב"א נזכר מתחלה יוצא מן העץ ואח"כ שלש על שלש וכו'. אמנם כוונת רש"י משום דיש לדקדק כיון דרשב"א שלש אצבעות נקט משמע דדוקא קאמר וא"כ קשה לאביי דס"ל דאפי' שלשה לא מטמא הוה לי' למימר שלשה כקושית התוס' בד"ה אין בו וכו' ולכך לתרץ זה בא רש"י לפרש יוצא מן העץ כגון קנבוס וצ"ג ובודאי לא גרע הנך משאר בגדים דכולהו שיעורייהו למדרס שלשה על שלשה א"כ אין מסככין בהם אם יחדו למדרס. ולהכי לא מצי למינקט רשב"א שלשה משום דלא פסיקא לי' דמסככין בו דשלשה מטמא מדרס כשיחדו

תוס' ד"ה אין בו משום וכו' קשה לריב"א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין ובסוכה אמרינן וכו' הנה קושית תוס' אין לה מקום רק לדברי אביי דלרבא אין מכאן הוכחה דפחות משלש מסככין והא דנקט שלש על שלש לרבותא דשאר בגדים דאפי' שלש על שלש אינו מקבל טומאה ומסככין אם הוא יוצא מן העץ אבל לאביי קשה דהוה ליה למימר רבותא יותר דבשאר בגדים אפי' משום שלשה על שלשה לית בי' וצריך למימר דנקט שלש על שלש משום רבותא דצו"פ כמו"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה רשב"א. וא"כ מוכח דפחות משלש על שלש אפילו בצו"פ ליתא ושפיר מקשים מסוכה

בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשאין בדעתו לארוג יותר כ' מוהר"ם מלובלין דהשתא אין אנו צריכים לתירוצא דלעיל ואפילו בא מבגד גדול דוקא כשיש בו ג' על ג' אינו טמא וכו' וכו' והנה כל הדוחק שדחקתו למוהר"ם בזה דהוה קשיא ליה שינוי הסדר בקושית התוס' שקושיא הראשונה הוא חוץ למכילתין דמקשה מסוכה וקושיא שניה הוא ממכילתין ממ"ש לקמן דף ס"ג והוה להתוס' להקדים הקושיא שניה לכן ניחא ליה דע"פ תירוץ הקושיא שניה נדחה ממילא קושיא הראשונה. וא"כ הביאו התוס' קושיא ראשונה ותירצו ואח"כ כתבו הקושיא השניה ועל כרחין צריך לחלק בין דעתו לארוג יותר וכו' וממילא אין אנו צריכים לתי' ראשון. כל זה דחקתו למוהר"ם ובאמת פליאה נשגבה על גדול כמוהו שטעה בתרתי. כי מ"ש ואפילו בא מבגד גדול אינו טמא כשאין בו ג' על ג' בזה גילה דעתו שהוא סובר דלתירוץ הראשון של התוס' אפילו בפחות משלש על שלש טמא בבא מבגד גדול ודבר זה לא עלה על דעת התוס' כי במס' סוכה לא אמרו כלל שהוא טמא רק אמרו שאין מסככין בו ואדרבא משמע שם להדיא שאינו מקבל טומאה ואפ"ה אין מסככין כיון שכבר הי' ראוי לקבל טומאה. ודברי התוס' כאן בתירוץ הראשון הוא לענין סיכוך וגם קושיא ראשונה של התוס' היתה לענין סיכוך. ועוד טעה במה שכתב דלפי תירוץ השני אין אנו צריכים לתירוץ ראשון וכוונתו דבסוכה איירי דלא היה בדעתו לארוג ביותר וזה טעות שהרי מטלניות אמרו וכן בלאי בגדים אמנם בעיקר קושית מוהר"ם דלמה הביאו התוס' להקשות בראשונ' מסוכה שהוא חוץ למכילתין נראה לי לפי שיש סברא לומר דבא מבגד גדול גרוע טפי ומחשב כשברי כלי ולכך לא היו יכולים להקשות מלקמן דהוה אמינא להיפך דכאן מיירי בבא מבגד גדול ולכך בעינן דוקא שלש על שלש ולקמן מיירי שעדיין לא נארג בו אלא כ"ש ולכך טמא ולכן הקדימו הקושיא הראשונה ועל ידי זה הוכרחו לומר דכאן לא מיירי בבא מבגדי גדול ושפיר הקשו מלקמן והוכרחו לחדש דיש חילוק בין דעתו לארוג יותר או לא

ודע דהא דהקשו התוס' בקושיתם השניה דאפי' אם לא נארג בו מעולם שלש על שלש מקבל טומאה כדאמר בפ' במה אשה ארוג כ"ש טמא מאו בגד וכו' קושיא זו אינה אלא לרבא אבל לאביי לא קשה מידי דהנה לקמן ע"ב אמרי' דלהכי איצטריך והבגד לרבות שלש ולא יליף בק"ו משתי וערב כדילפינן לשלשה על שלשה דכיון דשלש לא חזי לעניים ולעשירים לא אתי בק"ו והנה לקמן בדברינו יבואר דמה דאמרי' דלא אתי בק"ו כיון דלא חזי לעשירים לא שהסברא החיצונה היא דלא אתי בק"ו אלא מהא גופה שמענו דטעמי' דכתבי' קרא דוהבגד בזה גלי לן דלא נלמוד בק"ו אלא דזה גופי' קשיא לא נכתוב והבגד וממילא תשאר הסברא החיצונה דנלמדנו בק"ו וכתבתי שם דא"כ ממילא יהי' בכלל בגד גם בשרצים. וכמו"ש התוס' בד"ה אתי וכו' דהק"ו אצטריך לגלות דבכל מקום דכתיב בגד היינו שלשה ה"נ הוה אמרי' דבכל מקום דכתיב בגד יהי' ג"כ שלשה בכלל. ונטעה לרבא לרבויי שאר בגדים גם לשלש על שלש ולאביי לא נוכל לומר או לשלש בצו"פ שהרי הוא בכלל בגד ועל כרחין נוקי לשאר בגדים ולהכי איצטריך והבגד לרבות בהדיא לשלש. אבל היכא דכתיב סתם בגד לא הוי בכלל. ולפי זה לאביי לאידך תנא דבי ר"י דס"ל דאו בגד מרבה שאר בגדים בשרצים אפילו לשלש על שלש וכמו"ש התוס' בד"ה רשב"א. א"כ היא גופה קשיא למה לן והבגד הא גם אי כתיב בגד הוה שלש על שלש בכלל מק"ו מאי אמרת דה"א דבכל מקום שלש על שלש הוי בכלל בגד והרי לאידך תנא דבי ר"י באמת הדין כן בשרצים בשאר בגדים [ולקמן יתבאר בזה כוונת רש"י ד"ה דכ"ע וכו'] וא"כ איכא למימר דלאידך תנא דבי ר"י באמת והבגד לאו לשלש על שלש איצטריך רק לארוג כ"ש. דזה לא אתי מק"ו דש"ו דש"ו בודאי בעינן שלש על שלש כמפורש במשנה בפי"א מנגעים ומינה דהה"ד או בגד דשרצים דקאי בשאר בגדים ג"כ לאריגת כ"ש דלאביי אליבא דאידך תנא דבי ר"י שאר בגדים צריך שיהיה בהם טומאה כמו בצו"פ ובצו"פ עצמו ילפי' לאידך תנא דבי ר"י שרצים מנגעים (וע' לקמן בתוס' בד"ה נפקא לי' ודוק) וא"כ איכא למימר דסוגיא