צל"ח סדר מועד לו

והנה יש לנו לדקדק עוד בדברי הירושלמי דקאמר שהיתה עומדת עם חשיכה למאי הלכתא קאמר עם חשיכה. וסתם הוה ליה למימר מהו להדליק בשמן שריפה על ידי תערובות של חול כל שהוא ולכן נלענ"ד שדברי התלמיד הנ"ל נכונים שטעם שמא יטה הוא בשביל האדם עצמו וכשנותן לתוכו שמן חול א"כ אין דעתו שיכלה מהר ולא יטה. אבל מה שאמרתי אני להסיר בזה חשש לתא דקדשים. שהרואה שזה נותן לתוכו שמן חול ידע שכוונתו להנאת אורו. ואטו הרוא' יראה שעירב לתוכו שמן חול ולכן נלע"ד שהירושלמי חשש לשני הסברות, לחשש לתא דקדשים ולחשש שמא יטה וכשמדליק ע"ש עם חשיכה ואין שם נר אחר. וכבר הוא עם חשיכה ששוב לא יוכל להדליק נר אחר שכבר בודאי ניכר שמדליקו לאורו שהרי נר של שבת חובה ויצאנו מחשש שריפת קדשים וע"י עירוב שמן חול יצאנו מחשש הטיה ולכן התיר וזהו דעת הירושלמי אבל בבבלי לא נזכר היתר זה וגם כל הפוסקים לא הזכירו. ומעתה אומר אני שדבר זה רמזה משנתינו לרב חסדא ושנה פסול שמן שריפה ביו"ט שחל בע"ש ואז אף שבודאי מדליקו להנאתו שהרי נר שבת חובה ואפי' הכי אין מדליקין ושלא תימא דמיירי שיש עוד נר אחר וא"כ לכך אסור שאינו ניכר שהודלק להנאתו לפי שכבר יש לו נר אחר. להכי שנאו בין שאר שמנים ואלו השמנים ודאי מיירי שאין לו נר אחר דאל"כ היה מותר כדברי רמ"א ודומיא דהכי מיירי שמן שריפה ואפילו הכי אסור

דף כ"ד ע"א גמ'. תניא כוותי' דר"ח וכו' לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. לכאורה הוה לי' לסיים ודלא כרבה. דלדידי' אינו אלא משום גזירה. ונראה דאין מכאן תיובתא לרבה. דנוכל לומר דגם רבה סובר דאין שריפת קדשים ביו"ט והא דהוצרך לומר גזירה יו"ט אטו שבת משום דמסתמא משנה דלקמן אין מדליקין בש"ש ביו"ט מיירי גם מבעו"י דומיא דבמה מדליקין דרישא בשבת דמיירי מבעו"י. אלא דאכתי קשה כיון דגם מבעו"י אסור משום גזירה יו"ט אטו שבת למה הוצרך בברייתא טעם שאין שורפין קדשים ביו"ט הרי בלא"ה אסור משום גזירה. אמנם לפי מ"ש לעיל דלהכי לא גזרו בשאר שמנים יו"ט אטו שבת דבשאר שמנים אי אפשר לגזור דסתם הדלקת נר ביו"ט הוא בליל יו"ט ולא שייך למיגזר אטו הדלקת ע"ש דלא גזרו אלא בדדמי אבל בש"ש דאין נדלקין אלא מבעו"י משום דאין שורפין קדשים בלילה להכי גזרו אטו שבת ומעתה נוכל לומר שזה ג"כ כוונת הברייתא כל שמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין ביו"ט משום דלא שייך לגזור בליל יו"ט אטו שבת. ולכך גם מבעו"י לא גזרו חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ולא שייך הדלקתו בלילה רק מבעו"י ושפיר גזרו וא"כ ליכא תיובתא לרבה. אמנם קאמר תניא כוותי' דרב חסדא משום דבדברי רבה לא נזכר שאין שורפין קדשים בי"ט. ובדברי ר"ח נזכר וקאמר דת"כ דר"ח שאסרו שריפת תרומה משום שריפת קדשים

ואמנם לפי מ"ש לעיל לחלק דבאיסור לאו שאין בו מלקות לא עבדו הרחקה בלא"ה ניחא דליכא תיובתא לרבה דכבר כתבתי דלא שייך לגזור בתרומה אא"כ איכא בקדשים מלקות והנה כל זה אם הבערה לחלק יצאה אבל אם הבערה ללאו יצאה וכתבו התוס' בפסחים (דף ה' ע"ב) בד"ה לחלק שאם ללאו יצאה לא מיקרי מלאכה ולא נאסרה ביו"ט. ואמנם אפ"ה שריפת קדשים אסור ביו"ט מקרא דעד בקר או מקרא דעולת שבת אבל לא שייך למימר אהדריה לאיסורא קמא שהרי מעולם לא היה בכלל מלאכה

ועכ"פ יצא לנו מזה דלמ"ד הבערה ללאו יצאה לא שייך למיגזר תרומה אטו קדשים וא"כ איכא למימר דרבה סובר כמ"ד הבערה ללאו יצאה לכך הוצרך לפרש מטעם דגזרי' יו"ט אטו שבת ומעתה לא שייך תיובתא לרבה מהך ברייתא דאיכא למימר ברייתא אתי כמ"ד הבערה לחלק יצאה

ע"כ גמ'. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט מנה"מ וכו'. הנה הך סוגיא בשיטת ר"ח אזלא דסיפא פירושא דרישא היא. וא"כ כבר פי' זה לעיל בדברי ר"ח ובברייתא דתניא כוותיה ועוד שאם זה מ"ט בלשון קושיא הוה ליה מתחלה להרשים אין מדליקין בשמן שריפה מ"ט. עוד יש לדקדק מה דמקשה מנה"מ ופירש רש"י דאי לא מיעטי' קרא אית לן למימר דאתי עשה ודחי ל"ת. ומאי קושיא הרי סתם הדלקת הנר ביו"ט הוא בליל יו"ט דשרגא בטיהרא לא מהני ואז גזרינן תרומה אטו קדשים וכשישרוף קדשים בליל יום טוב ודאי שעובר על לאו דיום טוב ועשה דשריפת קדשים לא שייך בלילה שהרי אין שורפין קדשים בלילה והנה רציתי להוכיח מכאן שגם הש"ס דילן סובר כהירושלמי שהבאתי לעיל דתרומה שנטמאת הרי היא כעבר זמנה ונשרף גם בלילה ושפיר איכא עשה

אמנם אין להוכיח מכאן שש"ס דילן סובר כהירושלמי והא דקאמר מ"ט לפי וכו' הוא הוא הוצעת קושית מנה"מ וכך היא סוגיית הגמ' שלכאורה לא היה יכול להקשות מנה"מ דהוה אמינא דמיירי בליל יום טוב וליכא עשה בשריפת קדשים בלילה וממילא אסור משום ל"ת מלאכה ולכך קאמר מ"ט פי' משנה זו היא נתינת טעם על משנה דלעיל כדמוקי רב חסדא מה טעם קאמר וא"כ על משנה דלעיל קאי דמיירי ביו"ט שחל בע"ש וביום קאי ושפיר איכא עשה והקשה מנה"מ

שם רבא אמר א"ק הוא לבדו וכו' דאתיא בק"ו. כבר הקשו התוס' בסוף ד"ה ולא וכו' דמה חסר לו לרבא בתירוצו של רב אשי דלכך אין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דהוה ליה עשה ול"ת כיון דרבא אית ליה דיו"ט עשה ול"ת מדהוצרך לק"ו. ונדחק ר"י לתרץ דבאמת לא קבע רבא דבריו על שריפת קדשים רק הש"ס קבעו כאן. ולדידי נראה משום דכבר הביאו התוס' בחולין (דף קמ"א ע"ב) בשם ריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ כבר ליכא מלקות שהלאו נדחה על ידי העשה ולא נשאר רק העשה. וא"כ לא היה יכול רבא לשנויי תירוצא דרב אשי דא"כ ליכא מלקות בשריפת קדשים וכבר כתבתי לעיל בשם הג"ה של משנה למלך דדוקא באיסור לאו שיש בה מלקות עבדו הרחקה אבל בדבר שאין בה מלקות לא עבדו הרחקה. וכשם שלא גזרו על איסור הנאה בתרומה שנטמאה אטו קדשים כיון דליכא בהנאת קדשים מלקות וכמוש"ל ה"נ אי אפשר לגזור שריפת תרומה ביו"ט אטו קדשים דהא גם בקדשים ליכא מלקות ולכך תירצו דבי חזקי' ואביי ורבא כל א' מקרא מיוחד מפורש לאסור שריפת קדשים וא"כ אהדרי' לאיסורא קמא ונשאר לאו דלא תעשה מלאכה והוה לאו שיש בו. מלקות. משא"כ אי הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת א"כ לית ביה מלקות ואף שיספיק תירוץ זה על שריפת קדשים אבל לא יספיק תירוץ זה על איסור שריפת תרומה ביו"ט

ורב אשי שתירץ כאן משום דהוה ליה עשה ול"ת איהו סובר כסברת ריב"א בתוס' בד"ה לפי וכו' שמדאורייתא אין שריפת תרומה דוחה יו"ט ולא משום גזירת קדשים אלא שתרומה עצמה לפי שיש מצוה בשריפתה גרע משמן חולין והנה כמו נדרים ונדבות שאין קריבין ביו"ט ונחלקו רבא ורב אשי בתירוץ של ריב"א ור"י דרבא קאי בשיטת ר"י ורב אשי קאי בשיטת ריב"א

[ובזה נלע"ד דריב"א לשיטתו דאיהו סובר הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא שהלאו עכ"פ נדחה וליכא מלקות וכמו שהבאתי לעיל בשמו מההיא דחולין וא"כ היה קשה ליה בשנוייא דרב אשי יו"ט עשה ול"ת אכתי אמאי גזרו תרומה אטו קדשים הא ליכא מלקות ולכך נדחק לפרש באמת שאיסור שריפת תרומה אינו משום גזירה רק איסור מן התורה כמו נדרים ונדבות וכו' והתוס' לשיטתייהו שכתבו בקידושין (דף ל"ד) דכל היכא דאיכא עשה אף הלאו אלים ולכך פירש ר"י משום דגזרינן תרומה אטו קדשים דבקדשים גם לרב אשי איכא מלקות

] ובדרך זה יש לפרש קושית הש"ס ביו"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ"ט. ולכאורה למה איחר בקושיא זו עד המשנה הזאת ולעיל במשנתינו ריש פירקין ולא בשמן שריפה הוה לי' להקשות בשבת הוא דאסור הא בחול ש"ד מ"ט. גם מה שתי' לו כשם שמצוה לשרוף את שנטמאת כך וכו' וכבר עמד בזה בחידושי הרשב"א שאין זה ענין לתירוץ הקושיא ודי היה באמרו אמרה תורה בשעת ביעורו תיהני מיניה

והנה בתוס' ד"ה הא בחול וכו' תימא מהי תיתי דתרומה טמאה אסורה בהנאה דבעי מ"ט. ורציתי לומר שבאמת קושית הגמ' שתהא אסורה מן התורה דא"כ לא שייך לומר מ"ט אלא מנה"מ אבל עיקר קושיתו דכי היכי דגזרו שלא לשרוף ביו"ט משום אטו קדשים כסברת ר"י בתוד"ה לפי וכו' הכי נמי הוה להו למיגזר גוף הנאה של תרומה טמאה אטו הנאה של קדשים טמאים [וכמוש"ל