צל"ח סדר מועד לד

ובבא מציעתא הוא דבר תורה והיה לו להתחיל במצודות ואח"כ דיו ואח"כ אונין ואח"כ מוכרין לעכומ"ז ואח"כ עורות דאז היה מסדר כל הני שהם דרבנן יחד ולכן כתבו התוס' דרבה מוקי מצודות דמתני' בלחי וקוקרי שהם ג"כ רק דרבנן משום גזירה

דף י"ט ע"א. תוס' ד"ה ר' ישמעאל וכו' פי' וכו'. וקשה לר"י היכי מוכח וכו' ודלמא סברי כב"ה. ונלע"ד לקיים פירש"י דריב"ח סבר דשביתת כלים לב"ה דאורייתא היכא דעבד מעשה וקורות בית הבד ועיגולי הגת מיקרי עביד מעשה שהם מכבידים למטה וסוחטים את הזיתים והענבים וא"כ אפי' לב"ה אסור משום שביתת כלים ואי לאו דמה דאתי ממילא שפיר דמי ואפילו אדם עצמו רשאי לעשותו מן התורה וק"ו הכלי אף שבאדם אסור מדרבנן בכלים לא גזור

ור"ע סבר דבאדם איכא חיוב חטאת. ואסור גם בכלים מן התורה ושניהם כב"ה

והא דלא משני כדמקשה ור"א מ"ט לא אמר כריב"ח היינו משום דלית ליה שביתת כלים דקשה דלר' יוחנן דמחוסרין דיכה לכ"א אסור א"כ בין לר"ע ובין לר"י אית להו שביתת כלים וקשי' משנתינו ושוים והרי אפי' לב"ה ראוי לאסור משום שביתת כלים: ועוד שאם משנתינו מיירי אפילו במחוסרין דיכה מנ"ל לר' יוחנן דר' ישמעאל אינו סובר כמשנתינו

ונראה דהכל מתורץ בחדא מחתא דעדיפא משני מר"א. הוכיח לסתור דברי ריב"ח לגמרי דהא ר' יוחנן אמר במחוסרין דיכה דכ"ע ל"פ והני כמחוסרין דיכה ואיך התיר במשנתינו אלא ודאי דיגמור ולא יגמור דר"ע ודר"י אין הפירוש שיניחנו אלא כשאר פירושים והיינו בשבת כפי' התוס' וא"כ במחוסר דיכה] אין ראיה מדברי ר' ישמעאל דדוקא אתי ממילא ורש"י שפי' יגמור היינו לריב"ח. [ליקוט[

סליק פרק ראשון

פרק שני במה מדליקין

דף כ"א ע"א גמ'. אמר ר"ה פתילות ושמנים שאמרו חכמים וכו' אין מדליקין בהם בחנוכה הא דקדייק לומר שאמרו חכמים ולא קאמר סתם שאין מדליקין נראה דלעיל קאמר רב ברונא חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו אדם נותן וכו' אבל אינו מהותך לא דגזרי' אפי' נתן לתוכו שמן ול"ק הא הוי גזירה לגזירה מהותך אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך שמא יטה די"ל דגזירה פשוטה היא כמו"ש תוס' בדף כ"ג ע"ב ד"ה גזירה יו"ט ותוס' ישינים כאן ולהכי אתי לאשמועי' לענין חנוכה דדוקא אותן שאמרו חכמים ותו לא. דלענין שבת גזרינן קרבי דגים שנימוחו אטו לא נימוחו ולא נימוחו אטו שמא יטה אבל לענין חנוכה מותר דאין אסור אלא מה שאמרו חכמים אבל חלב שלא מהותך וקרבי דגים שלא נימוחו ונתן לתוכו שמן כל שהוא הוי גזרה לגזירה דשמא יפשע ולא ידליק לא הוי פשוטה כ"כ. וא"ל הא קתני במתני' ולא בחלב מבושל הא כבר פי' הר"ן דמבושל לאו היינו מהותך דמהותך היינו כשלוקח הטבח החלב מבטן הבהמה

שם פתילות ושמנים וכו' אין מדליקין בהם במקדש צ"ע הא דנקט ושמנים דפסול למקדש דהא לא כשר במקדש אלא שמן זית בלבד

דף כ"ג ע"ב גמ'. ובשבת מ"ט לא מתוך שמצוה עליו לשרפו גזרה שמא יטה. וברש"י ד"ה שמצוה עליו לבערו דלמא אתי לידי תקלה דאכילה. ולקמן (דף כ"ה ע"א) פירש"י שמצוה לבערו משום דדמיא לקודש ועוד משום תקלה. הרי שפי' רש"י תרי טעמי וכאן החליט רש"י וכתב משום תקלה. ונראה דסובר רש"י ששריפת קדשים שנטמאו הוא ג"כ דוקא ביום כמו נותר וכן הוא בספרי ולא כדמשמע מדברי הרמב"ם בסוף הל' פסולי המוקדשין פי"ט ה' ה' דדוקא נותר ופיגול הוא דנשרפין ביום ומעתה אי מצות שריפת התרומה הוא משום דדמי לקודש א"כ בלילה ליכא מצוה בשריפתה. אלא שאם מדליקה ביום לא איכפת לן במה שדולקת בלילה וממילא דולקת אבל שיטה בלילה כדי למהר שריפתה אפי' ישכח שהוא שבת מ"מ כיון שהוא לילה לא יטה למהר שריפתה שזה המהירות הוי כמו ששורף בלילה ואין שריפת קדשים בלילה ולכן פירש"י כאן שמצות שריפת תרומה לא משום לתא דקודש אלא משום תקלה [וע' עוד לקמן]

אלא מעתה ביו"ט לשתרי גזרה וכו' ור"ח אמר וכו'. הנה באיסור שמן שריפה ביו"ט דלרבה משום גזרה אטו שבת ולרב חסדא משום דאין שורפין קדשים ביו"ט וסיפא דמתני' פירושא דרישא היא. הנה מלבד החומרא דרבה יותר מרב חסדא בכל שבתות השנה ביו"ט עצמו ג"כ מחמיר רבה טפי דאילו לרב חסדא אין האיסור אלא בליל יו"ט אבל מבעו"י שרי שהוא מבעירו בחול וממיל' דולק ביו"ט ולרב' דאמ' גזר' יו"ט אטו שבת אסו' גם מבעו"י

ולפי זה נוכל לומר דגם רבה סבר אין מדליקין בש"ש ביו"ט והא דמקשה ליה אביי אלא מעתה ביום טוב לשתרי היינו מבעו"י וסיפא דקתני אין מדליקין לרבה דלא פירושא קמפרש א"כ מסתמא דומיא דשמן שריפה דרישא דשבת דאסור היינו מבעו"י ה"נ אין מדליקין דסיפא היינו מבעו"י ואהא הקשה דמבעו"י לשתרי ומשני גזירה יו"ט אטו שבת

ולפי זה לא הקשו התוס' כלום בד"ה גזרה יו"ט אטו שבת מה שהק' הר' אליעזר דהכא מפרש רבה משום גזרה ולקמן מפיק מקרא וכו' וכן בדף כ"ד ע"א ד"ה גזרה יו"ט וכו' שהקשו מהא דתנן וכו' ועל החלה שנטמאת וכו' דהתם לא שייך בה למגזר יו"ט אטו שבת וכו' ג"כ לא הקשו כלום

אמנם על כרחין רבה לית ליה הך דאין שורפין וכו' דאי אית ליה א"כ לא הקשה אביי כלום לרבה דביו"ט לשתרי ועיין בתוס' מ"ש בשם הרשב"א דעיקר הקושיא שע"כ ביו"ט ג"כ הטעם משום שמא יטה דאל"כ לא שייך הכא במס' שבת דיני יום טוב. והנה נוכל לומר דבודאי ביום טוב עצמו שייך אין שורפין ביו"ט אבל להדליק בעיו"ט מבעו"י לא שייך אין שורפין שהוא אינו שורפו ביו"ט אלא מדליקו מעיו"ט וממילא הוא מתבער ביום טוב הן אמת שדעת הירושלמי שגם זה אסור מן, התורה מטעם שאין קדשים מתבערים ביו"ט ורוצה ליתן טעם שאין מדליקין בשמן שריפה בשבת לפי שאף שמדליקו בע"ש מ"מ מתבער הוא בשבת אמנם תלמודא דידן בודאי לא ס"ל טעם זה דאל"כ הרי טעם שמן שריפה פשוט ולא הוצרכו רבה ורב חסדא לטעמים שלהם אבל זה ודאי שהמטה הנר בשבת הרי הוא מדליק בשבת שהרי הוא חייב משום מבעיר וכן לפי זה המטה הנר ביו"ט הרי הוא כמבעיר ביו"ט אלא שביו"ט אין איסור להבעיר הנר אבל כשמדליק שמן שריפה מעיו"ט אנו חוששין מתוך שמצוה עליו לבערו שמא יטה בי"ט ונמצא מבעיר קדשים ביו"ט. וא"כ הרי הטעם דסיפא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הוא ממש הטעם שמא יטה כמו רישא דבמה אין מדליקין ושייך שפיר כאן בפרק זה ונסתר קושיית אביי

ולכן נלע"ד דאביי לא ס"ל כסברת הירושלמי דתרומה כיון שנטמאת הוי כמו שעבר זמנה ויהי' שריפתן בין ביום ובין בלילה אלא ס"ל דלא שייך בתרומה עבר זמנה ואי ס"ד דילפי' תרומה מקדשים א"כ כשם שקדשים אין נשרפין אלא ביום כך תרומה לא תשרף אלא ביום. אלא כיון שהוא מדליקה ביום אף שהיא דולקת כל הלילה לא מיקרי מבעיר בלילה וכמו שפירשתי לעיל בדברי רש"י. ואמנם אי אמרי' שמא יטה א"כ בכל יום יהי' אסור לשרוף שמן שריפה שיומשך דליקתו בלינה שמא