צל"ח סדר מועד לג

אימתי יצודו אלא ודאי דלית להו לב"ש שביתת כלים בלא עביד מעשה ואין האיסור רק משום גזירה וכיון שיש שהות שיצודו אבע"י לא שייך גזירה אלא דלפי זה קשה הא אכתי צריך לאוקמי בחורשין דאל"כ תינח בלחי וקוקרי שרי בכדי שיצודו מבע"י אבל באוזלי ואוהרי דודאי שייך לב"ש שביתת כלים [וכמו"ש לעיל במתני' מה מועיל בכדי שיצודו אם לא מיירי בחורשין ולכן סיימו דרבה באמת מוקי למצודות דמתני' בלחי וקוקרי ואין הכוונה משום ב"ה דהרי לב"ה כל גווני מצודות מותרים דלב"ה לית להו שביתת כלים אפילו בעביד מעשה אבל הכוונה דבאוזלי ואוהרי לא מועיל לב"ש כדי שיצודו

עוד נלע"ד כוונת התוס' במה שכתבו דמוקי בלחי וקוקרי עפ"י מ"ש לעיל במתני' [לחלק בין אוזלי ואוהרי ובין לחי וקוקרי) דאם במצודות מיירי באוזלי ואוהרי לא שייך משום גזירה דהרי אף אם עביד משתחשך אין כאן חיוב חטאת שהרי אין המלאכה נעשית על ידו לבדו שהרי הכלי גומר המלאכה אבל בלחי וקוקרי נעשה הכל על ידו לבד וא"כ באוזלי ואוהרי שייך רק שביתת כלים ובלחי וקוקרי שייך גזירה

ומעתה אם איתא דלרבה מצודות מיירי בכל גווני א"כ על כרחין אית להו לב"ש שביתת כלים מדאסרי אוזלי ואוהרי ולמה לי' לרב יוסף להביא הברייתא ואי משום דממשנתינו אין ראי' רק בעביד מעשה א"כ גם בברייתא איכא לשנויי דמיירי בעביד מעשה

ועוד נלע"ד דעכשיו יש לנו חומר בלחי וקוקרי מאוזלי ואוהרי דבלחי וקוקרי הטעם משום גזירה א"כ אפי' מפקיר להמצודה אסור אבל באוזלי ואוהרי שאין שייך גזירה והאיסור רק משום שביתת כלים א"כ במפקיר להמצודות שרי גם לב"ש ואיך יכלול במשנה אין שורין וכו' ואונין דלרבה ודאי הטעם משום גזירה שהרי בלא עביד מעשה ליכא גם לב"ש שביתת כלים וכיון שהטעם משום גזירה לא מהני הפקר וא"כ איך נקט כולהו בחדא מחתא אלא ודאי דלרבה מצודות מיירי בלחי וקוקרי

ובזה עמדתי על דברי רש"י בד"ה לא קא עביד וכו' ולב"ש כיון דמונחין בגוויה היינו מעשה די י' וכבר כתבתי לעיל דכבר נדחק בזה הרש"א דמי דחקו לרש"י בזה דהרי ללישנא קמא דרב יוסף הך ברייתא כב"ה וא"כ איכא למימר דב"ש אית להו גזירה ובאמת גם במוגמר וגפרית אסרי ב"ש וגם טעם אונין לב"ש משום גזירה ולדידי ניחא דא"כ קשה המקשה שהקשה ממצודות א"כ הי' סבור דמיירי באוזלי ואוהרי ואפ"ה לא הוי קשה לי' אלא עפ"י הקדמתו שהקדים והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא דמשמע אי ב"ה לית להו שביתת כלים הוה ניחא והרי אעפ"כ הי' קשה לב"ש דבאוזלי ואוהרי ליכא איסור במפקיר ובאונין איכא איסור אפי' במפקיר אלא על כרחין שהי' סבור דלרב יוסף לית לי' גזירה כלל לב"ש וגם אונין ליכא איסור במפקיר וא"כ למה באינו מפקיר אסור לב"ש אלא ודאי דלב"ש כיון דמנחי היינו מעשה דילי'

ובמה שכתבתי ניחא לי מה שכ' המג"א בסי' רנ"ב ס"ק כ' שהבאתי לעיל להוכיח מדברי התוס' דברחיים אפי' עביד בשבת ליכא חיוב חטאת דאל"כ למה לי' לרבה למימר השמעת קול נוקי משום גזירה שהרי רבה ס"ל טעמי' דב"ש משום גזירה ונדחק המג"א עצמו מדברי התוס' במשנתינו בד"ה אין פורסין שכתבו דבמצודה איכא חיוב חטאת אף דאתי ממילא עיין שם. ולדידי ניחא דמידי דאתי ממילא שאין הכלי עושה שום מעשה הוא דאיכא חיוב חטאת ובמצודה שכתבו התוס' דאתי לידי חיוב חטאת מיירי דוקא בלחי וקוקרי אבל ברחיים שהכלי עצמו עושה מעשה [אדרבה] ליכא חיוב חטאת על האדם

אלא שדברי המג"א לכאורה עדיין חסרי הבנה. מלבד הקושיא שנתקשו בדבריו כל האחרונים האלי' רבא ואה"ע ופ"י ותוס' שבת כאשר הבאתי לעיל. ועיי"ש מה שתי' שם דבהנך דברייתא ליכא בהו גזירה אבל עדיין ק"ל דאפי' יהיבנא סברתו דתיתי ברייתא כב"ש אף דאית לי' גזירה מ"מ כיון שהוא מקשה על רבה דנוקי ברייתא זו כב"ש א"כ לא הועיל כלום בסברתו דברחיים ליכא גזירה מ"מ שביתת כלים ודאי דאיכא ברחיים שהכלי ודאי עושה מלאכה גמורה שטוחן החיטים וא"כ מה הועילו התוס' שכתבו בסוף הדבור דרבה מוקי שביתת כלים כב"ש ובעביד מעשה והרי אכתי קשה נוקי משום שביתת כלים וכב"ש שהרחיים עושים מעשה. ונראה כוונתו דודאי על רבה ליכא קושיא דנוקי כב"ש כיון דלדידי' ס"ל השמעת קול סברא נכונה א"כ יותר טוב דנוקי כב"ה אלא דברי המג"א הם כך דלרב יוסף דמוכח דהשמעת קול סברא גרועה היא ויותר טוב לאוקמי כב"ש קשה למה הביא הברייתא ומה חסר לו להביא מהמשנה דאסרי ב"ש ואין לדחות דמשנתינו משום גזירה דתיתי מהי תיתי אכתי נימא דאסרי ב"ש רחיים כשם שאסרו אונין ומצודה ודיו

אלא כיון שעיקר דברי המג"א לרב יוסף א"כ מה הוקשה לו מדברי התוס' במצודה והרי דברי התוס' במצודה עיקר הקושיא לרבה אבל לרב יוסף דמוקי משום שביתת כלים אין אנו מוכרחים כלל לומר שיש במצודה חיוב חטאת וכמו"ש לעיל במשנתנו בתוס' שם] וא"כ לרב יוסף שפיר ליכא ברחיים חיוב חטאת. אמנם לפי מ"ש ניחא דאכתי לא היה צריך רב יוסף להקדים הברייתא רק להוכיח ממשנתינו דלב"ש רחיים אסור דממ"נ אי ס"ל לב"ש שביתת כלים א"כ יש איסור ברחיים ומשום שביתת כלים ואי ס"ל לב"ש במשנתינו משום גזירה א"כ על כרחך יש במצודה חיוב חטאת וממילא דגם ברחיים איכא חיוב חטאת

ע"כ תוס' ד"ה ולב"ש אע"ג דלא קא עביד מעשה וכו' השתא דטעמא דב"ש משום שביתת כלים הנך ג' בבות קמייתא וכו' ולכאורה דבריהם תמוהים. דהרי גם אי הטעם משום גזירה דהיינו לרבה גם כן חלוקים ג' בבות קמייתא דבהם הטעם משום גזירה משני בבות אחרונות דבהו לא שייך גזירה דהרי אפי' בשבת אין כאן רק שבות וכמו"ש התוס' במשנתינו אלא הטעם משום דמיחזי כשלוחו. ואפשר לומר דכוונת התוס' לא מיבעי' לרבה ודאי חלוקים ג' בבות ראשונות בטעמם משני בבות בתרייתא אבל לרב יוסף שהטעם משום שביתת כלים א"כ אפשר דאינן חלוקים דאולי מה שהעורות מתעבדין ג"כ יש בו משום שביתת כלים ואי הוה אמרי' כן קשה ממוגמר וגפרית דמה מועיל מה דמנחי בארעא וכמו"ש התוס' לכן כתבו דגם לרב יוסף חלוקים ג' בבות ראשונות משני בבות אחרונות

ועוד נ"ל כוונתם דלרבה דמוקי משום גזירה אף דחלוקים בטעמם אבל שווים הם במדרגה דכולהו הני חמש בבות דאסרי ב"ש היא רק מדרבנן אבל לרב יוסף חלוקים אפי' במדרגה דג' בבות ראשונות אסרי ב"ש דבר תורה אבל ב' בבות אחרונות הוא רק דרבנן

ובמ"ש נלע"ד ליישב נמי מה דכ' התוס' לעיל ע"א סוד"ה ונימא וכו' דרבה מוקי מצודות דמתני' בלחי וקוקרי וכבר כתבתי לעיל דמי הכריחם לזה והלא לרבה נוכל לומר דמצודות דמתני' בכל מיני מצודות איירי ע"ש. ונראה דהנה כבר כתבתי לעיל בריש סוגיין דלרבה דהטעם הוא משום גזירה הא דהתירו ב"ש בצמר ליורה כדי שיקלוט העין משום דכאן ליכא גזירה שמא יעשה כן בשבת וכמו"ש לעיל בשם הירושלמי אלו עשה כן בשבת וכו' ולשיטת רב יוסף שהטעם היא משום ש"כ ע"כ צמר ליורה אינו משום ש"כ דא"כ אינו מועיל יקלוט העין ועל כרחין צריך לאוקמי גם לב"ש צמר ליורה משום דלא עביד מעשה ורש"י דפי' לב"ש מה שמונח בתוכו מחשב מעשה היינו מדרבנן חשבוהו מעשה ולכן הקילו בקליטת עין משום דשוב לא קפדי והא דהקדים הש"ס לומר והשתא דאמרת לב"ה אית להו ש"כ וכו' משום דלא עביד מעשה היינו משום מצודות אבל לב"ש הוה ניחא אף באוזלי ואוהרי וא"כ הוי מצודות דאורייתא וצמר ודאי אינו אלא מדרבנן וכנ"ל

ומעתה אם הי' רבה מפרש מצודות דמשנתינו באוזלי ואוהרי א"כ הרי אסירי מן התורה ודיו ואונין ודאי מדרבנן משום גזירה דהרי לרבה היכא דלא עביד מעשה לא ס"ל לב"ש ש"כ ולפי זה קשה סדר שעירב איסור תורה בין איסור דדבריהם דתרי בבי קמייתא הם מדבריהם וכן תרי בבי בתרייתא