צל"ח סדר מועד לב

ובמוגמר וגפרית יש ג"כ מה שהכלים העליונים מתגמרין ומתגפרין. ויש ג"כ מה שהאש בוערת בשבת בכלים התחתונים. והנה מה שמגמר כלים אפי' יעשהו בשבת אין כאן רק שבות של מוליד ריח אבל מה שהכלים מתגפרים אם הוא כפי' רש"י שהוא ציור בכלי כסף אם עושהו בשבת בכלים לאיזה צורך יש בו חיוב חטאת כי הצר צורה חייב משום כותב אבל אם נפרש שרוצה להביא בכלים ריח גפרית לאיזה צורך פשיטא שאפי' עושהו בשבת לית בי' חיוב חטאת ורש"י שפי' שעושה בכלי כסף המצוירים. היינו לרבה דמוקי כב"ה דלא גזרו אבל אם נוקי כב"ש באמת לא נפרש על כלי כסף המצויירים [והנה בזמננו מביאים ריח גפרית לחביות שרוצים להכניס בהם יין לקיום ובזה ודאי ליכא גם בשבת חיוב חטאת]. ואמנם מה שבוערים גחלים כל השבת או הבשמים על הגחלים בזה יש בו משום מבעיר ולפי זה איכא למימר דב"ש סברי כר' יוסי דהבערה ללאו יצאה ובדבר שאסור בע"ש רק משום גזירה שזה הוא הרחקה איכא למימר לאיסור כרת חששו ועבדו הרחקה ולאיסור לאו לא עבדו הרחקה וכן ברש"י במס' יבמות (דף קי"ט ע"א) בד"ה מה לי איסור לאו. וא"כ דברי המג"א נכונים

אלא דיש לדקדק לפי זה מנ"ל להגמ' באוקימתא שני' דלב"ש גם בלא עביד מעשה שייך שביתת כלים ומתוך כך צריך לדחוק בנר וגיגית וכו' דמפקיר ולאוקמי מוגמר וגפרית דמנחי אארעא. וכל הדוחק הזה נדחקו משום דמוקי ברייתא כב"ש. וא"כ ע"כ לית להו לב"ש גזירה מדשרי מוגמר וגפרית וא"כ מ"ט דב"ש בכל הנך דמתני' וצריך לומר דגם בלא עביד מעשה שייך שביתת כלים עיין ברש"א. אבל לדידי דפותקין מים ומוגמר וגפרית לא שייך בהו גזירה א"כ מנ"ל להגמ' דלב"ש גם בלא עביד מעשה ודלמא טעמי' דב"ש במשנתינו משום גזירה

ונראה משום דר' אושעי' קאמר מאן תנא שביתת כלים ב"ש וקשה היכי רמיזא בדברי ב"ה דלית ליה שביתת כלים ולמה נוקי ברייתא דאתמר סתמא ובכל אשר אמרתי וכו' כב"ש. בשלמא התוס' בסוף ד"ה ונימא מר דרבה מוקי שביתת כלים כב"ש ובעביד מעשה ושם ג"כ קשה מנ"ל לרבה דב"ה לית ליה שביתת כלים בעביד מעשה ובפרט לפי מ"ש התוס' שם דגם רבה מוקי מצודות דמתני' בלחי וקוקרי וא"כ היכן אשכחן לב"ה דמתיר בעביד מעשה. אמנם אמרתי רבה לשיטתו דאיהו ס"ל דהשמעת קול סברא גדולה היא א"כ הא גופא קשיא למה נקטה ברייתא רחיים לאיסורא והוה ליה להתנא דברייתא למימר מצודות דאוזלי ואוהרי לאיסורא דהא ברחיים איכא למיטעי משום השמעת קול ולא נדע מצודה ואי הוה נקט מצודה שוב ממילא הוה ידעינן רחיים בק"ו אלא ודאי שהאמת דדוקא רחיים אסירי משום השמעת קול ומצודות בכל מיני מצודות מותרים אפי' אוזלי ואוהרי א"כ, שפיר מוכח דלב"ה לית להו שביתת כלים אבל רב יוסף באוקימתא שניה דמוקי ברייתא כב"ש וא"כ על כרחין אינו מדקדק מדוע נקט רחיים ולא מצודות א"כ מנ"ל לרב אושעי' דב"ה לית ליה שביתת כלים אלא על כרחין דסבר ר"א שאין שום סברא לחלק בשביתת כלים בין עביד מעשה או לא וא"כ על כרחין לית להו לב"ה שביתת כלים וממילא שפיר קאמר דב"ש בין דקא עביד מעשה או לא הכל אסור

ונחזור לראשונות. למה שכ' לעיל דעיקר הצעת הגמ' דלב"ה אית להו שביתת כלים הוא משום מצודות: ומשמע דלב"ש הוה ניחא ליה מצודות באוזלי ואוהרי א"כ הוי מצודות דאורייתא ואיך הקדים שריית דיו וצמר ואונין שהם דרבנן כמו מוכרין לנכרי ועורות לעבדן ונקט מצודות שהוא דאורייתא ש באמצע הבבות

ומתחלה רציתי לומר שזה כוונת רש"י בד"ה לא קעביד וכו' ולב"ש כיון דמנחי היינו מעשה. וכבר נדחק בזה מהרש"א מי הכריחו לזה והלא ללישנא קמא דרב יוסף נוכל לומר דב"ש אית להו גזירה. ורציתי לומר דרש"י רצה לפרש שיהיה כל ג' בבות דרישא לב"ש באוזלי ואוהרי. אבל לפי מ"ש לעיל להוכיח מן הירושלמי דכוונת רש"י דלב"ש כיון דמנחי מחשב מעשה היינו מדרבנן ליכא למימר הכי] וכוונת רש"י בזה לתרץ ע"פ הצריכותא דעביד הר"ן לכל הני בבי דמשנתנו עיין עליו. ומצודות לב"ה איצטריך להתיר אפי' בעביד מעשה קשה לאוקימתא קמייתא דמוקי בלחי וקוקרי למאן איצטריך ולהכי פירש"י דלב"ש כיון דמנחי מחשב מעשה וא"כ לחי שהוא חכה ואין הדג מונח בתוכו לא הוה ידעינן לב"ש [עד כאן מצאתי]

רש"י ד"ה מוגמר וגפרית וכו' והה"ד לכל הני דמתני' וכו'. לכאורה הם כדברים שאין בהם צורך שהרי אנו רואים מפורש בגמ' שמקשה אחר כך מהני דמתני'. ומאי בעי רש"י בזה ונראה כוונת רש"י בזה על שלשה דרכים הא' שרש"י ראה שאמר והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים ופירש רש"י דע"כ הך מתני' היא כב"ה מדשרי בהנך. ועל זה היה קשה לרש"י כיון דעיקר הוכחתו דהוא כב"ה ממה דשרי מוגמר וגפרית וזה תינח אם לב"ה היה ניחא ליה שריותא דמוגמר וגפרית אבל המקשה הזה שהקשה גם לב"ה מוגמר וגפרית מ"ט שרי א"כ היא גופא מנ"ל דהך ברייתא ב"ה דלמא ב"ש הוא ואי משום שריותא דמוגמר וגפרית הרי גם לב"ה לא ניחא ולכן פירש"י והה"ד לכל הני דמתני' שזה עכ"פ ידע שאין שום מקום לחלק בשביתה בין מוגמר להני דמתניתין וא"כ על כרחין ב"ה הוא: הדרך הב' הוא עפ"י מ"ש התוס' בד"ה אונין וכו' הא דנקט אונין טפי מדיו כו' משום דהתם פשיטא דליכא מעשה אבל באונין וכו' ועוד בהנך לא הזכיר כלים. והנה דברי התוס' יספיקו בקושית אונין אבל בקושי' מוגמר שג"כ הכלי אינו עוש' שום מעש' כמו בדיו וכמו כן לא הוזכר שם כלי וא"כ המקשה הזה לא אסיק אדעתיה סברת של התוס' א"כ למה הקשה ממוגמר ולא הקשה מדיו אלא דהא ל"ק דרוצה מתחלה להקשות מברייתא גופא מרישא לסיפא אבל עכ"פ הי' דעתו להקשות אח"כ מדיו ג"כ אלא כאשר תירץ לו משום דלא עביד מעשה שוב הוה ניחא לי' דיו ודילג רישא דמשנתנו והקשה מאונין. וזה כוונת רש"י מוגמר וגפרית והה"ד לכל הנך דמתני' כל הנך דייקא אף שאח"כ לא הקשה רק מאונין ומצודות ולא הקשה מדיו היינו אחר ששמע התירוץ שעל מוגמר אבל לעת הזאת שהקשה ממוגמר הי' דעתו דקשה מכל הני דמתני' אפילו מדיו: הדרך השלישי ע"פ מה שכ' לעיל בגמ' דבשביל קושית מוגמר וגפרית לא הי' צריך להקדים דלב"ה אית להו שביתת כלים דאף אי מוקמת לה כב"ש קשיא רישא אסיפא וזה הי' ק"ל לרש"י ולכן פירש"י והה"ד לכל הני דמתני' הי' בדעתו להקשות תיכף ובשביל הני דמתני' הקדים דלב"ה אית להו שביתת כלים

תוס' ד"ה ונימא מר וכו' דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים ב"ש והיכא דעביד מעשה אבל וכו' ומצודות דמתני' בלתי וקוקרי. יש להקשות כיון דלרבה לב"ש לחוד הוא דאית להו שביתת כלים וב"ה לית להו וסברי שפלוגתא בין ב"ש וב"ה בשביתת כלים א"כ מי הכריחם לומר דדוקא בעביד מעשה אית לי' לב"ש שביתת כלים דבשלמא רב יוסף ללישנא קמא דמוקי שביתת כלים כב"ה על כרחין מוכרח לחלק בין עביד מעשה או לא דאל"כ מוגמר וגפרית ואונין ומצודות למה שרי לב"ה אבל רבה דמוקי ברייתא דמוגמר וגפרית כב"ה למה לו לחלק לב"ש בשביתת כלים בין עביד מעשה אי לא עביד מעשה ולא עוד אלא שעל ידי זה הוכרחו לחדש לב"ש טעם גזירה ופליגי בתרתי בגזירה מבע"י אטו משתחשך ובשביתת כלים. והלא טוב טוב לומר דב"ש אית להו כל גווני שביתת כלים אפי' בלא עביד מעשה וממילא פליגי רק בשביתת כלים ולא בדבר אחר

גם מה דסיימי התוס' דלרבה מצודות דמתני' בלחי וקוקרי הדבר יפלא דלרבה נוכל לומר דמצודות דמתני' בכל מיני מצודות מיירי דלב"ש בודאי דבכולהו אסור ולב"ה בכולהו מותר שהרי כתבו התוס' דרבה מוקי שביתת כלים כב"ש ובעביד מעשה מכלל דלב"ה אפי' בעביד מעשה לית להו שביתת כלים גם מה ענין לזה במה דכתבו דרבה ס"ל דשביתת כלים ב"ש היא ובעביד מעשה

ונלע"ד עפ"י מה שכתבתי לעיל במתני' דעיקר דברי התוס' דמוקי לה בחורשין היינו לרב יוסף אבל לרבה אין הכרח לאוקמי בחורשין וכפי מה שתירצתי לעיל קושית בני הבחור מ' ישראל. והנה רבה ס"ל דדוחק לאוקמי משנתינו בחורשין וא"כ אי ס"ד דס"ל לב"ש שביתת כלים אפי' בלא עביד מעשה וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא מה מועיל כדי שיצודו וכי יודע