צל"ח סדר מועד לא

יהי' התחלת הגמר בשבת. והרווחנו בזה דגם במצודות אין אנו צריכים לדברי התוס' [ד"ה אלא] דמיירי שלא יוכל ללכוד רק א' או ב'.] ומעתה לרב יוסף נשאר קושית הירושלמי בצמר ליורה מה מתהני וגם תירוץ הראשון של הירושלמי דלא קפדי שייך רק אי הטעם משום גזירה ובמה דלא קפדי אינו בהול עליו ולא גזרינן אבל לרב יוסף אטו בשביל דלא קפדי לא שייך בו צביעה כל מה שהצבע תופס בו יותר בתמי' וצריך לומר דלר"י גם צמר ליורה משום דלא עביד מעשה. [ולאוקימתא שני' דרב יוסף לקמן בגמ' יבואר שם בסוגיין וע"ש]

תוס' ד"ה אין פורסין אע"ג דבשבת נמי אם פירש וכו' שאינו יודע אם יצוד וכו'. הקשה בני מוה' ישראל והרי בדבור שאח"ז כתבו התוס' דמיירי בפירש בחורשין דמצויים שם ויודע שתבוא שם וא"כ ממילא בשבת בכה"ג חייב. ונראה שקושית התוס' דב"ש קאמרי אין פורסין אלא כדי שיצודו דמשמע מיניה דאם אינו יודע אסור ועל זה הקשו דאדרבא כשאינו יודע יותר מותר ודוחק

אי נמי נ"ל שאם הטעם משום גזירה לא גזרו אלא היכא בשעה שעושה בע"ש יודע בודאי שלא יוגמר עד שבת א"כ יבא לעשות התחלה בשבת. אבל אם בשעה שעושה בע"ש יש שהות שיוכל הדבר להגמר מבעו"י אף שיש אפשרות שלא יוגמר מבעו"י ע"י איזה עיכוב מ"מ לא גזרו בזה. וא"כ במצודה אם אפשר שיצודו מבעו"י שוב לא גזרו אף אם באמת לא באה החיה עד שחשיכה ועיקר קושית התוס' בד"ה אלא בכדי שיצודו הוא לרב יוסף שהטעם הוא משום שביתת כלים שאז אם ניצוד בשבת יש איסור תורה והוצרכו להעמיד בפורש בחורשין. ועיקר קושית התוס' בד"ה אין פורשין הוא רק לרבה ולא לרב יוסף כדאיתא בחידושי הרשב"א ולרבה דמוקי משום גזירה לא מוקמינן לה בחורשין וכמו"ש לקמן בתוס' ד"ה ונימא מר וכו' ע"ש ושפיר הקשו הרי גם בעביד בשבת ליכא חיוב חטאת ומתורץ קושית בני שי'

ונלע"ד דאם במצודות מיירי באוזלי ואוהרי אז לא שייך משום גזירה שהרי אף אם עביד משתחשך אין כאן חיוב חטאת שהרי אין המלאכ' נעשי' על ידו לבדו שהרי הכלי גומר המלאכ' ואפילו בבהמתו כשהוא מניח על בהמתו כשעקרה תו ליכא חיוב חטאת דאיהו עביד עקירה והבהמה הנחה כדלקמן (דף קנ"ג ע"ב) ואפי' מותר לכתחלה אבל בלחי וקוקרי נעשה הכל על ידו לבד וא"כ באוזלי ואוהרי שייך רק שביתת כלים ובלחי וקוקרי שייך גזירה

ובהכי מדוייק מ"ש התוס' דפעמים אתו לידי חיוב חטאת שבשעת וכו' דהשתא דבשיטת רבה קיימינן ולדידיה איירי מתני' בלחי וקוקרי וכמו"ש התוס' לקמן ד"ה ונימא וכו' וע"ש בדבריהם) שאין הכלי עושה שום מעשה ובדידי' איכא חיוב חטאת על האדם אם ילכוד בשעת פריסתו. וגזרינן דלמא יבוא לידי חיוב חטאת אם יעשה כן בשבת דלרב יוסף דמשום ש"כ הוא דאסור והיינו באוזלי ואוהרי ליכא חיוב חטאת אם יעשה כן בשבת]

דף י"ח ע"א גמ'. והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא מוגמר וגפרית מ"ט שרי. לכאורה יפלא למה הוצרך להקדים דגם לב"ה שביתת כלים וכו' ה"נ להקשות בברייתא רישא אסיפא דרחיים אוסר משום שביתת כלים א"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ונלע"ד דבאמת בשביל קושית מוגמר עפרית לא היה צריך להקדים דלב"ה אית להו שביתת כלים דאף אי מוקמת זה כב"ש קשיא רישא אסיפא. אבל לפי שרצונו להקשות אח"כ ממשנתנו אונין וכו' וכן ממצודה וכל אלו לב"ה הוא דשרי ולכן הוצרך להקדים והשתא דאמרת לב"ה וכו' ואומר דרק בשביל מצודות הוצרך להקדים דהנה מה שהקשה מאונין של פשתן על כרחין אין כוונתו להקשות מאונין רק מצמר ליורה אבל שהתחיל באחרון שהוא רישא דהך בבא וכונתו על צמר הנזכר אחריו דמאונין ליכא לאותובי ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו דלא שייך שביתת כלים בתנור אלא בתנור המטלטל אבל במחובר לקרקע כקרקע דמי אינו מצווה על שביתת קרקע ולרב יוסף דמפרש טעם משנתנו משום שביתת כלים בתנור המטלטל מיירי עיין שם. ולפ' זה כי היכי דלא יקשה מדיו לפי שלא הוזכר כלי [וכמו"ש בתוס' בסוף ד"ה אונין וכו' ע"ש] א"כ איך מקרה מתנור והלא לא הוזכר המטלטל ודלמא בתנור המחובר איירי. אלא ודאי עיקר קושייתו יא ליורה וזה שכתבו התוס' דבאונין הוזכר תנור וכן מה שכתבו שהתנור עושה מעשה כשמחממו כל סברות הללו שייכי ג"כ בצמר ליורה שהוזכר כלי. וג"כ להכי כלי ראשון מבשל יותר מכלי שני לפי שחום הדפנות מחזיק החום ביותר. ועכ"פ עיקר הקושיא מצמר ליורה

והנה לפי מ"ש לעיל במתני' דלרב יוסף הא דמותר לב"ש צמר ליורה כדי שיקלוט העין ע"כ צריך לומר דמשום דלא עביד מעשה הוא. דאל"כ נשאר קושיית הירושלמי מה מתהני דלתי' הראשון של הירושלמי משום דלא קפדי שייך רק אי הטעם משום גזירה ובמה דלא קפדי אינו בהול עליו ולא גזרינן אבל לרב יוסף אטו בשביל דלא קפדי לא שייך בו צביעה כל מה שהצבע תופס בה יותר בתמי'. וכן לתי' השני של הירושלמי [לפי מה שהגהתי לעיל דאילו עשה כן בשבת שמא אינו מתחייב לא יתורץ אלא אי הטעם משום גזירה וכמוש"ל אבל לרב יוסף קשה. וע"כ צ"ל דמשום דלא עביד מעשה הוא. וא"כ עיקר ההצעה של הגמ' דב"ה אית להו שביתת כלים היינו משום מצודות ולפי זה משמע דלב"ש הוה ניחא אף באוזלי ואוהרי וא"כ מצודו' הוא דאורייתא [דהא באוזלי ואוהרי ליכא משום גזירה אלא ש"כ וכמוש"ל במתני'] וצמר ודאי אינו משום שביתה דא"כ אינו מועיל יקלוט העין. וא"כ אינו רק מדרבנן ורש"י דפי' לב"ש מה שמונח בתוכו היינו מעש' פי' מדרבנן חשבוהו מעשה. וכיון דהוא מדרבנן שפיר הקילו בקליטת עין דשוב לא קפדי. וא"כ קשה דאין הקדים שריית דיו וצמר לאונין שהם דרבנן כמו מוכרין לעכו"ם ועורות לעבדן ונקט מצודות שהיא דאוריית' באמצע הבבות

ומה שכתבתי דכוונת חו"י דמה שמונחים בתוכו מיחשב מעשה היינו מדרבנן על כרחין כן הוא. דאל"כ אלא דזה לב"ש מדאורייתא א"כ מדוע לא הקשה גם ללישנא קמא לב"ש מגיגית ושפוד ונר וקדרה. אלא ודאי שהוא רק מדרבנן. וגיגית ונר וקדרה הוא דבר שאי אפשר ולא גזרו ביה רבנן ושפוד אין שבות במקדש

ולפי זה באוקימתא שני' דאמר לב"ש בין עביד מעשה ובין לא עביד מעשה אסור. היינו מן התורה מדהקשה משפוד שהיא במקדש ואולי כיון דצליית הפסח הוא בירושלים אינו כמקדש וגזרו משום שבות ותדע שהרי עיקר ההיתר משום בני חבורה זריזים הם הא לא"ה היו גוזרין שמא יחתה. אבל עכ"פ מדלא הקשה כן לפירש"י והקשה ללישנא בתרא. מכלל דללישנא בתרא גם בלא עביד מעשה הוא מן התורה א"כ לפי הגירסא שהגהתי בירושלמי הנ"ל קשה צמר ליורה מה יועיל שיקלוט העין. וצריך לומר דמשנתינו ג"כ באפקורי אפקר לה ובכל דבר מועיל הפקר. וא"כ למה אסרי ב"ש וצ"ל משום גזירה וגם ב"ש אית להו גזירה גם ללישנא בתרא ולפי זה קשה מוגמר וגפרית מ"ט שרי ותי' הגמ' דמנחי בארעא ומועיל לענין שביתת כלים. אבל לענין גזירה לא מהני

ונעמוד ג"כ על דברי המג"א בסי' רנ"ב ס"ק כ' שרצה להוכיח דברחיים ליכא חיוב חטאת דאל"כ למה מוקי רבה משום השמעת קול הרי אף דסבר דטעמא דב"ש במשנה לאו משום שביתת כלים רק משום גזירה אכתי נימא דטעמא דרחיים ג"כ משום גזירה ועל זה תפסו עליו כל האחרונים אבן עוזר אלי' רבה פני יהושע תוספת שבת וגם אני זה שנים רבות כתבתי על מג"א שלי שדבריו נפלאו דאם יפרש ריחיים משום גזירה א"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ואמנם עתה נתתי לבי ליישב דבריו. והנה בודאי כמו דקשיא ממוגמר וגפרית כמו כן קשה לכאורה מפותקין מים לגינה דמאן דס"ל גזירה גם בהא נגזור ואומר אני לא כן הוא דהנה בפותקין מים יש כאן ב' מלאכות האחד גוף עשיית החריץ שיש בו משום בונה. והשני השקאת הגינה שהוא משום זורע. ומעתה על עשיית החריץ לא שייך גזירה דעד כאן לא גזרו אלא במלאכה הממחלת בע"ש ונגמרת בשבת שיאמר כשם שמותר הגמר בשבת כך מותר ההתחלה וכאן הרי החריץ נגמר כולו מע"ש ואין כאן גמר קנין בשבת כלל אמנם על השקאת הגינה יש לדון שהוא מתמלא כל השבת ואמנם אף אם יפתח מים לגינה בשבת עצמה אם אין המים באים בכח ראשון אין בו חיוב חטאת שכבר פסק כחו וכמבואר בחולין דף ע"י ע"א) ולפי זה נוכל לומר דפותקין מים היינו רחוק מהנהר ואפי' בשבת ליכא חיוב חטאת ולכך לא גזרינן מע"ז: