צל"ח סדר מועד ל

דאורייתא ורבנן אינם שוים דעל דאורייתא שורפין תרו"ק ועל דרבנן אין שורפין. והנה לדעת התוס' על כלי זכוכית מה שהיא מתורת כלי חרס שורפין ומה שהיא מתורת כלי מתכות אין שורפין אם כן הכל ניחא דלתירוץ הראשון של הגמ' טומאת גב דכלי זכוכית אין שורפין ובכלי עור ועצם דשורפין. ולכך לא תנן טומאתן שום אבל לעולם דגם כלי זכוכית אינו מטמא מאוירו כמו כלי עצם ועור. אבל לרב אשי דגם טומאת הגב היא מתורת כלי חרס ואם כן גם בכלי זכוכית שורפין על כל טומאותיו א"כ קשה למה לא תנן כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית טומאתן שוה. וצריך לומר דלרב אשי כלי זכוכית מטמא גם מאוירו וכלי עץ וכלי עצם ודאי דאינן מטמאין מאויר ולכך לא תנן טומאתן שוים. אבל הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו דהרמב"ם בפ"א מכלים ה' ה' פסק כרב אשי דכל טומאת כלי זכוכית היא מתורת כלי חרס ואפ"ה פסק דאין שורפין תרומה וקדשים והראב"ד שלא השיגו מסכים עמו. וא"כ גם לרב אשי הא דלא תנן טומאתן שוה הוא משום דעל כלי עץ ועצם ועור שורפין ועל כלי זכוכית אין שורפין אבל לעולם דגם כלי זכוכית אינו מטמא מאויר כמו כלי עץ ועצם ועור ולכך פסקו דאינו מטמא: תוס' ד"ה עבדו רבנן היכירא כו'. במאי דאין חוזרין לטומאה ישינה וכו' ולולא דברי התוס' נלענ"ד דבימי יוסי ויוסי שגזרו על כלי זכוכית אכתי גם כלי מתכות לא חזרו לטומאה ישינה דטומאה ישינה שמעון בן שטח גזר. ויוסי ויוסי קדמו בזמן ועבדו אז היכירא בפשוטיהן. ושוב בימי שמעון בן שטח שגזרו על טומאה ישינה בכלי מתכות ובכלי זכוכית לא אחיתו טומאה דרבנן ואז היה אפשר להם לגזור טומאה על פשוטי כלי זכוכית מ"מ כיון שכבר לא נגזר לא רצו לחדש גזירה חדשה בכלי זכוכית

והנה אי לאו שנדחקו התוס' לעיל בד"ה אתו אינהו וכו' לתרץ בכלי זכוכית כמה תירוצים. והיו נשארים בתירוץ שלי שכתבתי לעיל דיוסי ויוסי גזרו טומאת גבן משום כלי מתכות ושמעון בן שטח קדים בזמן להלל הזקן וק"ו לרבנן דפ' שנים וא"כ בימי רבנן דפ' שנים כבר גזרו במתכות טומאה ישינה וא"כ שפיר הוצרכו התוס' לתרץ כאן מה שלא סמכו על היכירא דטומאה ישינה אבל לפי מה שתירצו לעיל תירוצים אחרים א"כ לא הוצרכו כאן לידחק כצ"ל דדברי התוס' כאן הוא לגירסא דאתו אינהו ולא קבלו מינייהו וא"כ עיקר הגזירה היתה בימי רבנן דפ' שנים ואז כבר היה היכר ע"י טומאה ישינה. אלא דהרי לגי' דאתו אינהו ולא קבלו מינייהו לסברת רש"א דגזרו משמע שריפה א"כ על כלי זכוכית תסוב קושיית אילפא וצ"ל דגם לתירוץ זה במסקנא נשאר תירוץ אינהו גזור לתלות וכמו"ש בקונטרס אחר. ועיקר הייתור שיהיה גם בתחלת הסוגיא תירץ על כלי זכוכית. וא"כ שוב איכא למימר דבימי יוסי הניחו פשוטיהן ושוב לא גזרו

אמנם דעת התוס' נלע"ד דס"ל דכיון דאתו רבנן דפ' שנים וחידשו גזירת השריפה היה להם לחדש גם פשוטיהן. ועל כרחין שצריך לומר כן לדעת התוס' דאל"כ מעיקרא מאי קשיא להו אתו אינהו וכו' דאכלי זכוכית לא שורפין דלמא בימי יוסי הניחו פשוטיהן להיכירא אלא ודאי דקשיא להו שהיה לרבנן דפ' שנים לחדש גזירת פשוטיהן שהרי הם [נמחקו איזה תיבות]. אלא דאכתי למה נדחקו דלמא באמת כן הוא וטהרת פשוטיהן נשנית קודם רבנן דפ' שנים

ולפי מ"ש ניחא ג"כ דאיחר להקשות פשוטיהן מיהא לטמא שהוא דבר מפורש שהוא טהור בכלי זכוכית והקשה מטומאה ישינה שהוא רק דיוקא מכאן ולהבא אין וכו' וגם פשוטיהן קדים במשנה. ונראה שהיה יודע דעבדי היכירא ולכך הקשה מטומאה ישינה שכבר יש היכר ע"י פשוטיהן אבל להיפוך שיהיה ההיכר ע"י טומאה ישינה היה סבור שכבר הניחו היכר פשוטיהן בימי יוסי יוסי ויוסי קודם גזירת טומאה ישינה

ועכשיו דמשני דרבנן לא אחיתו הקשה מפשוטיהן ובאמת לא הקשה מתורת קושיא ברורה שהרי בלשון מיהא אמר פשוטיהן מיהו לטמא דהיינו אם בימי רבנן דשמונים שנה גזר בהו טומאת גבן ואז כבר היה היכר ע"י טומאה ישינה א"כ מיהו לטמא אבל אם בימי יוסי גזר באמת אין כאן קשיא

דף י"ז ע"ב מתני' אין שורין דיו וסממנים וכרשינין. הנם איסור שריית דיו היא או משום לש כפשטיה דסוגיא ראינו כאן או משום צובע כפי' של הרב המגיד בפ"ט מה' שבת ה' י"ד: ולדבריו פירוש הסוגיא שאם היה בדיו גיבול אז לא היה חייב בדיו משום צובע עד שיגבל. אמנם שריית סממנין הוא דומה לדיו על מר כדאית לי'. לרש"י משום לש ולהרב המגיד משום צובע אבל כרשינין לא שייך בהו לישה וצביעה לפי מאי דמוכח בזבחים דף צ"ד **הגה"ת נכד המחבר ודעח הרמב"ם שגם בזרע שומשמין שייך לישה כמבואר בדבריו סוף פ"ח ואולי הוא דומה ממש לזרע פשתן והגמ' לא מיעט אלא מין דגן:** דלא שייך לישה רק בזרע פשתן ולא בחיטי ושערי ומאי שנא כרשינין מחיטי ושערי. והרי הרמב"ם בפי' המשנה פירש כרשינין כוסמת וצ"ל שהחיוב הוא משום זורע כמו שפסק הרמב"ם בשורה חיטין ושעורין עיין בדבריו פ"ח מה"ש ה' ב'. ואף שהמג"א בסי' של"ו נתקשה בדבריו מ"מ עיין בספר תוס' שבת יישוב לדבריו ולדעתי ממשנ' זו שבכאן לקח הרמב"ם דבריו ולפי זה מאי למשנתנו כר' היינו משום דיו אבל משום כרשינין בודאי חייב לכ"ע משום זורע. ובזה אתיא לי שפיר דברי התוס' בגמ' בד"ה אונין של פשתן שהקשו אמאי נקט אונין טפי מדיו וכו' ולכאורה בחנם נדחקו בזה דמדיו הוה מצי למידחי דבפיו הטעם דב"ה שסוברים כר' יוסי שאינו חייב עד שיגבל וא"כ אין כאן בשרי' מלאכה כלל שיהא שייך בו שביתת כלים ואף שעדיין יש להקשות א"כ רבי דאמר כב"ש אך י"ל דרבי יאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אבל לפמ"ש שפיר הקשו דע"כ לא נחלקו רבי ור"י אלא בדיו אבל לא בכרשינין

ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין. בירושלמי בשמעתין אמרי' כדי שיקלוט העין מה מתהני אמר ר' אבוה כגון אילין קראי דלא מקפידין רבי יהודה בשם שמואל והוא שתהא יורה עקורה וכו' ר' שמואל בשם ר' אבוה ב"ה ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה עשה כן מבעו"י מותר. וע' פירוש הדברים בספר קרבן העדה. ולדידי יפלא טעמייהו דב"ה היה לו לפרש לעיל על משנת דאין שורין ובאמת כבר פירש שם טעמי' דב"ש וטעמי' דב"ה כל א' ממקרא מיוחד ובין אם הקרא הוא אסמכתא או לא אלא דרשה ממש מ"מ שם בפיסקא ההיא דעסיק בטעמייהו דכל א' היה לו לפרש טעם זה. ולכן נלע"ד דטעות נפל בדפוס וכך צריך להיות ר"ש בשם ר"א ב"ש ילפי מלאכת היתר וכו' ולתרץ הקושיא דלעיל שהקשה מה מתהני. פי' ועדיין גמר הצבע נגמר משחשיכה והרי המלאכה נעשית משחשיכה ובא לתרץ דילפי מלאכת היתר וכיון שאם עשה כן בשבת היה חייב ממילא גם בע"ש כבר נעשית המלאכה ולא איכפת לן מה שגם משחשיכה מוסיף צבע אף שגם בזה יש חיוב [והטעם יבא] ולפי זה קשיא לן מדברי הירושלמי הזה על דברי רב יוסף בתלמודא דידן דמוקי משנתנו כר' דסובר נתינת מים היא שרייתו. א"כ תי כשנתן המים בשבת חייב וממילא היה להתיר מבעו"י רק שיתן המים מבעו"י וכדברי ב"ה ולמה בעי ב"ש כדי שישורו מבעו"י ואמנם נלע"ד שרב יוסף לשיטתו לקמן שאין הטעם משום גזירה רק איסור דאורייתא משום שביתת כלים. וא"כ מה בכך שכבר נעשה מלאכה מבעו"י כיון שגם אח"כ שורה ובלש לא אמרינן אין לש אחר לש. וכל מה שניתוסף לשרות מיחשב לישה מחדש ותדע דאטו לרבי דאמר האחרון חייב אם בא אדם אח"ז וגיבל ממש אטו אין האחרון שוב חייב משום מגבל הא ודאי ליתא. ואם כן גם הכלי עושה מלאכת. הלישה ואמנם מה ששכיח רב יוסף דאתיא כר' היינו משום דלר' יוסי אין כאן לש כלל לא בתחלה ולא בסוף דסוף סוף אין כאן רק שריה ולא גיבול והירושלמי קאי בשיטת רבה דסובר משום גזירה ועיקר הגזירה משום שאם יראה שאנו מתירין להתחיל בע"ש והגמר הוא בשבת יסבור שבגמרו לא יחשב מעשיו דממילא נגמר וההתחלה לחוד בודאי לאו כלום הוא ויתחיל בשבת. אבל כשיראה שאין אנו מתירין להתחיל בע"ש רק דבר שכבר נגמר בו מלאכה אם כן ההתחלה לחוד לא יעשה בשבת שהרי גם בע"ש אסרינן עליו וק"ו בשבת. ודבר שיש בגמרו מלאכה אף שנתוסף אח"כ מלאכה יותר מ"מ לא יעשנו בשבת שכבר יש במעשיו מלאכה בתחלה והתחלת הגמר יודע שנקרא מעשיו מדאסרנו להתחילו בע"ש אם