צל"ח סדר מועד כו

ולפי זה היה קשה תינח לר"א אבל ר"י לא יליף מנבלת עוף כמבואר בחולין ואעפ"כ סובר שני עושה שני והיינו משום דאזיל בתר טעמא דזימנין דאכיל אוכלים כו' אבל ראשון לא הוצרך לעשותו ראשון דכבר נפק מחשש משקים דתרומה במה שנעשה שני א"כ בכלים דשפיר איכא למיזל בתר חששא גזירה משום משקה דזב והי' להמשקים לעשות הכלים ראשון. וראשון יעשה ראשון כשם ששני עושה שני. וא"כ איך אתי מתני' דאלו פוסלין כר' יהושע ולכן הוכרח רש"י לפרש כאן דבשחיטת חולין מפרש טעמא דמצינו שני עושה שני וא"כ בראשון דלא מצינו כיוצא בזה אין ראשון עושה ראשון ולא משגחינן בחששא דמשקה דזב

תוס' בד"ה ר"י אומר וכו' בפ"ב דחולין וכו' וא"ת מאי צריך התם להאי טעמא וכו' ושתי משקין דתרומה וכו' והנה לכאורה דבריהם תמוהים שבחולין (דף ל"ד ע"א) בתוס' ד"ה שני שני למה הקשו התוס' ואע"ג דאיכא למיגזר דבהדי דאכיל אוכלים טמאים שדי לפיו משקין דמעשר וכו' הרי שהוכרחו להקשות ממעשר ולא מתרומה וא"כ איך הקשו כאן במס' שבת מתרומה. ונראה דהנה כבר כתבתי לעיל בכונת הרש"א בחולין שכ' דלהכי נקטו התוס' בד"ה שני וכו' משום דשקיל אוכלין דמעשר דלר"י קיימינן שם דאיירי דוקא בחולין שנעשו עט"ת דג' דידי' נמי נפסל מלאכול בתרומה וכו' וכונתו דר"א הקשה לר"י ממה שלא חילק בין חולין גרידא לחולין שנעשו עט"ת דבנעשו עט"ת היה די למיעבדי' שלישי וג"כ שוב לא שקיל משקין דתרומה לפומי'. ומעתה ניחא דבחולין רשמו על הקושיא. דהיינו קושית ר"א שהקשה לר"י שני שני למה פי' דבחולין שנעשו עט"ת היה די למיעבדי' שלישי ולמה לך לעשותו שני ולכן הוכרחו התוס' להקשות ממעשר. אבל כאן בשבת הקשו על המסקנא על תשובת ר"י שמצינו שני עושה שני ע"י משקין. על זה הקשו מאי צריך להאי טעמא פי' להביא ראיה דשני עושה שני ע"י משקין אשר בזה באמת דחה ר"א דהאי חומרא דמשקין היא וכמו"ש התוס' בחולין והרי תיפוק ליה דלהכי שני עושה שני כדמפרש בסמוך דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה וכו' ובחולין גרידא על כרחין צריך למיעבדי' שני משום תרומה [והסברת רש"א הנ"ל] וא"כ שוב מצינו שני עושה שני אפי' באוכלין. ולהכי גם בחולין שנעשו עט"ת שני עושה שני ולא הוצרכו התוס' להקדים משום מעשר. וע"ז תירצו דדמי לחוכא וא"כ אפי' בחולין גרידא לא שייך למיעבדי' שני אי לאו דילפי' ממשקין

אמנם לפי מ"ש לעיל בריש סוגיין דכי היכי דשמירת תרומה לר"י טומאה היא אצל הקודש הכי נמי שמירת חולין גרידא טומאה אצל תרומה א"כ נסתר סברא זו. דממה דשני דחולין גרידא עושה את האוכל שני אין ראי' דשני עושה שני דלגבי תרומה חשבי' לשני שהוא ראשון וראשון עושה שני. אבל שנקח מזו ראיה לחולין עט"ת ששני עושה שני ליכא ראיה ולכך הוצרך להביא ראיה ששני עושה שני ע"י משקין אפילו בחולין עצמם

ונלע"ד דהתוס' לא ס"ל כפי' רש"י כאן דחיישינן לשלישי שהוא ראשון. ולפי זה ק"ו דחיישינן בשני שמא ראשון. אבל התוס' ס"ל כפירש"י בחולין דחיישינן שמא שני הוא וס"ל דנגיעת שרץ לא שכיח וחיישינן רק שמא שני וא"כ השני שעושה שני אין הטעם דחיישינן שמא ראשון הוא דראשון לא שכיח

ובזה נלע"ד ג"כ לתרץ כוונת רש"י שפי' דמוזהר על שמירת התרומה מדכתיב משמרת תרומותי. משום דרש"י פירש כאן דחיישינן לשלישי שמא ראשון ובאמת היה די לפרש דחיישינן שמא שני הוא אמנם כוונת רש"י לתרץ קושיית התוס' דלמה לו לר"י דמצינו שני עושה שני ע"י משקין הא בלא"ה עושה שני כדמפרש דלמא שדי משקין דתרומה וכו' וצ"ל דזה לא מיחשב שני עושה שני משום דחיישינן לשני דחולין גרידא שמא ראשון וא"כ אכתי למה בחולין עט"ת שני עושה שני. ומשום חשש דשדי משקין דמעשר לא חשש רש"י לפי שחשש זה אינו נוהג רק בירושלים דבגבולין בלא"ה לא שדי מעשר לפומיה אלא דקשה אכתי באוכל שני דמעשר מוכרח לעשותו שני משום דלמא שדי משקין דתרומה ובשני דמעשר לא שייך למימר שמירתו טומאה היא אצל התרומה. דלמה יזהר בשמירת תרומה משמירת מעשר שגם במעשר אם יטמא ויאכלנו לקי יחמיר אפי' יותר מתרומה לכך פירש"י דבתרומה זהיר יותר משום משמרת תרומותי

אלא דלפ"ז ס"ל לרש"י דהיכא דאיכא טעם למיעבדי' שני לא הוי חוכא ולא צריכין למשכח ממקום אחר שני עושה שני דאי לא תימא הכי א"כ בלא"ה הוצרך ר"י להביא ראיה ממשקין דאל"כ אפי' שני דחולין עצמו לא שייך למיעבדי' שני אי לאו דאשכחן במשקין וכתירוץ התוס'. ולפ"ז קשה דברי רש"י שפירש בדברי ר' יהושע והתם מפרש טעמא ששני עושה שני ע"י משקין וכו'. וכבר כתבתי לעיל דכונתו בזה ליישב דהא לר"י דלא יליף מנבלת עוף כמבואר בחולין ואעפ"כ סובר שני עושה שני. והיינו משום דאזיל בתר טעמא דזימנין דאכל אוכלים וכו' אבל ראשון לא הוצרך לעשות ראשון דכבר נפיק מחשש משקים, דתרומה במה שנעשה שני א"כ בכלים שנטמאו במשקין דשפיר איכא למיזל בתר חששא משום משקה דזב כמפורש בסוף שמעתין והיה להמשקים לעשות הכלים ראשון וראשון יעשה ראשון כשם ששני עושה שני וא"כ איך אתי מתני' דאלו פוסלין כר"י. ולכן הוכרח רש"י לפרש כאן דבשחיטת חולין מפרש טעמא דמצינו שני עושה שני וא"כ בראשון דלא מצינו כיוצא בזה אין ראשון עושה ראשון ולא משגחינן בחששא דמשקה דזב

אמנם לפי מ"ש כאן דלרש"י לא משגחינן בחוכא היכא דאיכא טעמא א"כ היא גופא קשה כלים שנטמאו במשקין אמאי מיפסל פסלי טמויי לא מטמא. וע' לעיל בריש סוגיין מש"ש

ע"ב גמ' טב"י דאורייתא וכו' סמי מכאן טב"י. הנה מה דקאמר סמי וכו' היינו מי"ח דבר אבל לא מהמשנה וכמבואר בתוס' בד"ה סמי וכו' וא"כ ק' דלמה נקטה המשנה ט"י באמצע הני דהם דרבנן וטב"י דאורייתא. וממ"נ או שהיה לו להתחיל בט"י או לסיים בה אבל לערב טב"י באמצע הני שהם מח"י דבר הוא תמוה. ואמרתי דעל טב"י ודאי שורפין שהרי הוא דאורייתא ונתחכם התנא וקבע מקום לטבול יום לומר עד כאן שורפין לאפוקי כלים שנטמאו במשקים דקבע לו מקום אחר טבו"י שעל זה אין שורפין. והוא כדעת התוס' בפסחים (דף ט"ו ע"א) ד"ה ולד טומאה דרבנן דעל כל פסולי תרומה שבח"י דבר שורפין ע"ש ואף שגם אוכלין שנטמאו במשקין הוא אחר טבו"י ועל זה לדעת התוס' שורפין. יש לומר שלא היה יכול להפריד בין אוכלים לכלים דכחדא חשיב להו בסוף הסוגיא לר"מ. ואולי מזה מוכח שסתם כר"מ ולכך פסק הרמב"ם בצנור כר"מ ומתורץ קושית הכ"מ בפ"ב מה' מקואות עיין שם

ודעת רש"י לקמן דף ט"ז ע"א בד"ה עבדו רבנן היכירא וכו' דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן בר מן ששה. ספיקות ע"כ. הרי רש"י כללא כייל דבשום טומאה דרבנן אין שורפין. ואף דלכאורה דברי רש"י תמוהים שהרי ידים ודאי שורפין ואיך כתב רש"י כלל ונקט חוץ מששה ספיקות ולא נקט ידים. נראה דרש"י נשמר בלשונו ובכללא דכייל דלא שרפי משום טומאה אבל ידים לאו משום סרך טומאה גזרו אלא משום מקום טינופת. ועכ"פ לרש"י באוכל אוכלים טמאים ושתה משקים טמאים וכדומה אין שורפין. א"כ יפלא למה קבע טבו"י באמצע הח"י דבר שהמה מדרבנן והטבו"י דאורייתא. ואמרתי שזה כוונת רש"י במה דאמרינן סמי מכאן ט"י ופירש"י סמי מכאן הסר מכאן. ועפ"י פשוטן של דברים כונת רש"י דלא תימא סמי מחוק. ובאמת אין אנו צריכים למחוק טבו"י מהמשנה דהמשנה אלו פוסלין קתני וגם טבו"י פסיל. ולכן פירש"י סמי הסר כלומר הסר מן המנין שלא יבא במנין הח"י דבר. ואמנם אכתי מלת מכאן הוא מיותר ברש"י והיה לרש"י רק לרשום סמי הסר. אבל על פי מ"ש ניחא שקושית הגמ' הוא גם על המשנה טבול יום דאורייתא ולמה קבע באמצע פסולי דרבנן ומשני סמי מכאן ומכאן דייקא והוא עצמו פירש"י סמי מכאן הסר מכאן טבול יום כלומר מכאן ממקום זה ובאמת מקומו או בתחלת המשנה או בתוכה

תוס' ד"ה שמאי והלל וכו' לא בעי לשנויי וכו' בידים הבאים מחמת ספר ולא בסתם ידים וכו'. ויש להקשות דמה ירויחו בזה שהרי אם שמאי והלל גזרו בידים הבאים מחמת ספר ממילא גזרו גם על ספר כמבואר [לעיל ע"א] בתוס' ד"ה אף הידים דלא שייך למיגזר בידים הבאות מחמת ספר אם לא גזרו עדיין על ספר עצמו. אם כן דשמאי והלל גזרו על ספר תשוב קושית הגמ' על ספר