צל"ח סדר מועד כז

דחשיב הי"ש דבר למימרא דתלמידי שמאי והלל גזרו והא שמאי והלל גזור ואמרתי ליישב. דקושית התוס' הוא דעל ספר שפיר יש לתרץ שמאי והלל גזרו לתלות ותלמידייהו גזרו גזרו לשרוף [אלא[ דלפ"ז קשה אם זאת היא כוונתם ואכתי צריך לומר לתלות ולשרוף א"כ לפי קושייתם למימר דסתם ידים היינו הבאות מחמת ספר א"כ היה להם להקשות בסגנון אחר ולמימר דאילפא דאמר ידים תחילתן לשריפה היינו ידים מחמת ספר אבל סתם ידים לא היה תחילת גזירתן לשריפה וגזרו שמאי והלל לתלות ותלמידייהו לשרוף

ונראה עפ"י מ"ש לעיל בריש סוגיין על הא דמקשה הש"ס והשותה משקים טמאים היינו הך. והרי צריך למימרא להורות דדוקא שותה ולאפוקי נוגע במשקים אינו מקבל טומאה דלא נימא דבכלל כלים שנטמאו במשקים נכלל גם אדם דכי היכי דגזרו כלים שנטמאו במשקים משום גזירה דמשקה זב א"כ גם אדם יקבל טומאה ממשקים גזירה משום משקה דזב דמשקה זב מטמא אדם, וכתבתי שם לתרץ דלדעת התוס' בפסחים (דף ט"ו) ד"ה ולד טומאה כו' דרק בכלים שנטמאו במשקים הוא דאין שורפין אבל על שאר פוסלי תרומה שבח"י דבר שורפין שפיר מקשה היינו הך דלדידהו ליכא למימר לאפוקי נוגע דלא שמענו כלל לאפוקי נוגע דלעולם דאדם נכלל בכלים שנטמאו במשקים אלא שעל זה אין שורפין ובשותה משקים טמאים שורפים

והנה לדעת תוס' דעל שארי פוסלי תרומה שבי"ח דבר שורפין וכיון דלא מצינו בהם שנגזרו ב' פעמים רק בי"ח דבר נגזרו א"כ קשה קושית הגמ' בדף ט"ו ע"ב למימרא דתחילת גזירתם לשריפה והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה מידי אחרינ' לא ונלע"ד דלא אמר אילפא אלא בדבר שגזרו מחמת ספק כגון ידים שמא נגעו במקום הטינופת ובאמת אם שמר ידיו אחר הנטילה אינן פוסלים. וא"כ פסול דידהו הוא מחמת ספק. ועל זה אמר ידים הוא דתחלת גזירתן לשריפה וא"כ שם בדף ט"ו ע"ב לענין ארץ העמים דג"כ הוא מחמת ספק שמא קברו שם העכו"ם מקשה שפיר מאילפא אבל שאר ח"י דבר שפוסלי' תרומה מחמת גזירה לא מחמת ספק גזרו תחילת גזירתן לשריפה

ומעתה נשוב לדברי התוס' דידן. דלא היו יכולים התוס' להקשות בסגנון אחר ולמימר דאילפא דאמר ידים תחילתן לשריפה היינו ידים מחמת ספר אבל סתם ידים לא היה תחילת גזירתן לשריפה וגזרו שמאי והלל לתלות ותלמידייהו לשרוף דהא אם אילפא קאי על ידים מחמת ספר וא"כ הני לא מחמת ספק הוא רק מטעם דר' פרנך וא"כ על כל דבר כייל אילפא דמידי אחרינא אין תחלתן לשריפה ואם שותה משקים טמאים היינו לתלות רלשרוף אי אפשר שהרי לא מצינו בהו שני גזירות רק פעם א' בי"ח דבר א"כ קשה מאי מקשה היינו הך דלמא אתי לאפוקי נוגע וכנ"ל ודוק

סוגיא דארץ העכו"ם וכלי"ז

דף ט"ו גמ' אלא אינהו גזרו אגושא לשרוף וכו' עד סוף הסוגיא

הנה בעיקר החילוק בארץ העכו"ם בין גושא לאוירא. הדבר קשה להבין לרבנן דסברי דקברי עכו"ם מטמאים באהל א"כ כיון שחשו למקום קבר מה חילוק בין גושא לאוירא. וכבר נתקשה בזה המ"ל בפי"א מטומאת מת הל' א' ונדחק כיון שטומאת אהל אינה נוהגת בשאר טומאות כי אם בטומאת נפש הקילו בה והוא דוחק גדול

והנלע"ד משום שגושא שייך גם בגוש הבא מח"ל לארץ אבל אוירא לא שייך בגוש הבא לארץ לפי שבחתיכה כזו אין להסתפק לקבר רק לעצם כשעורה וכמבואר במ"ל. ומעתה יש לומר שבגושא חששו א"י שהיא חמורה ביותר וגם חששו לקדשים שיזדמן שיובא גוש לירושלים ואף שכתב הרש"א שזה לא שכיח היינו שבשביל זה לא היו קובעים עיקר הגזירה אבל כיון שכבר גזרו שוב חששו גם לזה והחמירו בגזירתן לשרוף אבל אוירא דלא שייך רק בחו"ל עצמו ושם לא שכיח תרומת א"י וקדשים ליתניהו שם כלל לא החמירו בגזירתן ואמרו תולין

וכל זה אנו מוכרחים בתחילת הסוגיא אבל לבסוף דמסיק דמתחילה גזרו אגושא לתלות ואוירא לא כלום איכא למימר דמתחילה לא רצו לגזור אוירא דעבדו היכרא דלא לשרוף תרו"ק. אלא שאם זה ה"ה טעמם א"כ זה מחשב כמו שגזרו שלא לטמא אוירא כי היכי דלא נישרוף. והרי זה מעין מה שכתב הבעה"מ במנין שמונה עשר דבר דחד מינייהו מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי דזה היתר הוא שהתירו ליתן לנכרי ואיך שייך למיחשב זה לגזירה וכתב הבעה"מ שזה היתר הבא מכלל איסור שגזרו שיהא מותר ליתן כדי שלא יבא לידי איסור שיטלטל בעצמו ד' אמות ברה"ר הכי נמי מה שלא גזרו על אוירא הוא הבא מטעם איסור. וא"כ איך אתו רבנן דפ' שנים וגזרו על אוירא ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם. בשלמא באמצע הסוגיא דמוקי דהם גזרו על גושא לתלות ועל אוירא לא כלום ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו על גושא לשרוף ועל אוירא לתלות שפיר כיון שכבר גזרו אגושא לשרוף ולהחמיר שוב יכולין לגזור על אוירא שהרי בטל טעם הראשון שהרי כעת באמת שורפין אבל למסקנא דגם רבנן דפ' שנים לא גזרו לשרוף א"כ איך גזרו על אוירא ולא חשו דלמא אתי לשרוף כמו שחשו יוסי ויוסי ולכן למסקנא צריך ג"כ לומר שמה שלא גזרו יוסי ויוסי על אוירא הוא מטעם דלא שייך רק בתרומת ח"ל ולא משום שחשו דלמא אתי לשרוף

והנה סברת המשנה למלך שחילק לפי שטומאת אויר אינו נוהג בשאר טומאות לא חשו לו כתבתי שהוא דוחק שהרי במת אויר ונוגע שוים. ואומר אני שגם מדברי התוס' מוכח דלא כסברת המ"ל

דהתוס' בד"ה אתו אינהו וקשה דמכלי זכוכית לא תירץ כלום אפי' לפי המסקנא ולכאורה דבריהם צ"ע דלמה לא ניחא במסקנא שהרי לפי מה דאמרי' לקמן (דף ט"ז ע"א) כיון דכי נשתברו וכו' שוינהו ככלי מתכות וכו' וכ' התוס' שם דלא גרסינן אלא דלא הדר בי' ממאי דאמר שוינהו ככלי חרש דמשום נשברו וכו' אין טעם להוריד להם טומאה בתחלה כו' ע"ש א"כ שני מיני טומאה גזרו בכלי זכוכית טומאת תוכו משום דמיון כלי חרס והוא היותר מסתבר אלא כיון שכבר הורידו טומאה טמאו גם מגבן משום דמיון כלי מתכות וא"כ איכא למימר יוסי ויוסי חששו רק לדמיון כלי חרס וגזרו על תוכו ורבנן דפ' שנים גזרו גם על גבן מטעם דנשברו יש להם תקנה

והנלע"ד בזה עפ"י דברי הרש"א בתוס' בד"ה אלא מעתה וכו' וכי משני דהא דמטמאי מגבן משום שנראה תוכן כברן לא מצי למיפרך וכו' וכתב הרש"א אבל להאי תירוצא כיון שנשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות ודאי דלא מטמאי נמי מאויר ככלי מתכות ומעתה אם יוסי ויוסי לא שוינהו ככלי מתכות ולא טמאו גבן א"כ על כרחין טמאו אוירן ככלי חרס דמהי תיתי לחלק בין תוכו לאוירו וא"כ איך יכלו אח"כ רבנן דפ' שנים לגזור על גבן משום כלי מתכות וע"י זה עקרו טומאת אוירן ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקדום להקל מה שהחמירו הם

אמנם בגוף דברי הרש"א הללו הקשיתי לשאול לפי סברת הרש"א כיון שכבר שוינהו ככלי מתכות הוכרח להשוותן לגמרי אפי' לקולא דהיינו טומאת אויר שלא יקבל טומאה מאוירו. והרי קולא גדולה היא לבטל ממנו טומאת כל' חרס ק"ו לענין טומאת גב גופי' טומאה זו אינה שייכה לו מצד כ"ח רק מצד כלי מתכות פשיטא שאנו צריכין ליתן לו עכ"פ בטומאה זו קולא של כלי מתכות להיות לו טהרה במקוה שהרי אם תחמיר בטומאה זו שלא תטהר במקוה הוה תרתי דסתרי אהדדי. ולפי זה קשה למה הוצרכו התוס' לומר דלא גרסינן אלא הרי שפיר גרס אלא דחזר בו ממאי דמוקי מתני' דאלו חוצצין כר"מ דוקא ומתוקמא גם כרבנן וכגון שנטמא מגבו דאז יש לו טהרה במקוה וזה באמת דעת רש"י דסובר דלחומר שבא לו מצד כלי מתכות עכ"פ מהני לו טבילה כדפירש"י [לקמן דף ט"ז] בד"ה לטומאתן ישינה שפירש להטעינן טבילה דמשמע דעכ"פ טבילה מועלת בהו, ואם אמנם מסופק אני בכוונת רש"י אם כיון לדברי הרש"א שאחרי שדמוהו לכלי מתכות ממילא מועלת בהו