צל"ח סדר מועד כה

ראשון להשוות המדה. אבל באוכל אוכל ראשון שנעשו עט"ת וכן באוכל אוכל שני סגי לעשותו שלישי שהרי ממילא אסור בתרומה עכ"פ באכילה ושתי' ואז באוכל ראשון משוינן לי' שני אף שסגי לעשותו שלישי מ"מ משוינן המדה. וכמו שבאוכל אוכל שני נחית רק חד דרגא ונעשה שלישי הכי נמי באוכל ראשון נחית חד דרגא וא"כ לא היה יכול להקשות מאן תנא דאוכל אוכל ראשון מיפסל פסיל וכו' דאיכא למימר לעולם ר"א ור"א מיירי בחולין גרידא וכאן מיירי בחולין על טהרת תרומה ולזה קאמר מאן תנא דאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני מיפסל פסיל וכו' א"כ ממ"נ דלא כר"א דאי אוכל אוכל ראשון אפי' מטמא או שאוכל שני אפי' מיפסל לא פסיל. שהרי אינו נעשה אלא שלישי ואינו אסור אלא לאכול אבל לא ליגע

וזהו כונת רש"י שפי' לקמן (דף י"ד ע"א) ד"ה ופסיל להו והתורה הזהירה על שמירת התרומה וכו'. וברש"א הקשה דלמה אחז רש"י איסור זה ושביק איסור אכילת תרומה טמאה. ואף שבמה שפי' הרש"א שהוא במיתה טעות הוא שאין עונש מיתה אלא בטומאת הגוף אבל אכילת תרומה טמאה אינו אלא בעשה מ"מ עכ"פ היה יכול למימר איסור האכילה: ולפי מ"ש ניחא דהרי היה קשה לו למה הוצרך למימר מאן תנא אוכל ראשון ושני ודי באמרו אוכל ראשון דבהא הוא דפליגי. וצ"ל לחלק בין חולין שנעשו עט"ת ובין חולין גרידא כסברת מהרש"א דחולין וקשה אף בחולין שנעשו עט"ת לא סגי לעשותו שלישי דתינח לתקן מכשול דתרומ' אבל מכשול דמעשר לא תקנת ומאי אולמא דתרומה ממעשר אדרבא אכילת המעשר בטומאת המעשר חמיר יותר מאכילת תרומה טמאה שבמעשר לוקה ובתרומה אינו לוקה ולכן פירש"י שבתרומה יש עוד איסור דהיינו לטמא התרומה ובתרומה הוא דכתיב משמרת ולא במעשר

דף י"ד ע"א גמ' שלישי שני לקודש ואין שני וכו'. דע דהא דאוכל שלישי של חולין שנעשו עט"ת שני לקודש משום ששמירת' טומאה היא אצל הקודש קשיא לי. למה המציא ר' יהושע חומרא זו באדם האוכלו ולמה לא אמר חומרא זו לענין השלישי עצמו שלענין קודש השלישי הזה מיחשב ראשון ואם נגע שלישי במאכל של קודש עושהו שני מטעם דחיישינן לענין קודש שמא שלישי זה ראשון הוא ועושהו שני וכמבואר באמת במשנה ו' פ"ב דטהרות [ואם נימא] דר"י סבר כר"א במשנה ז' שם דלית לי' הך סברא שמירתה טומאה היא אצל הקודש א"כ למה לענין האדם האוכלו ס"ל דשמירתה טומאה היא אצל הקודש. ואם אמנם דעל ר' יהושע אין התמי' גדולה כ"כ דנוכל לדחות ולומר דבאמת גם לענין האוכל השלישי עצמו ס"ל כן דאם נוגע בקודש מחשבינן ליה כראשון אלא דכאן איירי באוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני לענין האדם נקיט נמי בשלישי לענין האדם

אמנם לרבינו הגדול הרמב"ם בפי"א מאה"ט ה' ט' ראיתי שכתב חולין שנעשו עט"ת השלישי שבהם פסול ואם נגע בקודש אינו עושהו רביעי. וטעמי' של הרמב"ם הוא לפי שאין שלישי עושה רביעי בקודש אלא קודש מקודש בלבד. ובה' י"ג כתב האוכל שלישי שבתרומה עצמה או שבחולין שנעשו על טהרת תרומה אעפ"י שטהור לנגיעת תרומה הרי הוא כשני לענין הקודש שטהרת תרומה טומאה היא אצל הקודש הרי שלענין האדם האוכלו אמרינן שמירת תרומה טומאה היא אצל הקודש ולענין השלישי עצמו לא אמרינן כן. והדבר צריך תלמוד וע' בסוף ספר ברכת הזבח

והשותה משקים טמאים וכו' היינו הך. יש לדקדק דמאי קושיא דלמה לי' למיתניי'. והרי צריך למימרא להורות דדוקא שותה לאפוקי נוגע דלא נימא דבכלל כלים שנטמאו במשקין נכלל גם אדם וכמו שרצינו לומר כן בריש סוגיא קמ"ל השותה משקים טמאים דוקא שותה. ועפ"י זה רציתי להביא ראי' לדעת הרמב"ם [פ"ז מאה"ט ה' ב'] שפסק דמשקה ידים אינם מטמאים כלי. ולדידי' גם השתא דנקט השותה משקים טמאים לא פלטינן מטעות הזה דמשקים מטמאים אדם כדרך שמטמאים כלים ושותה משקים טמאים דנקט מיירי במשקה ידים שאינם מטמאים גם כלים בנגיעה לחוד ומטמאים אדם בשתיה ושפיר מקשה היינו הך

ודעת התוס' לקמן ע"ב בד"ה אלא במשקים הבאים מחמת שרץ שמבואר בהדיא דס"ל שמשקה ידים ג"כ מטמא כלי והוא דעת הראב"ד א"כ קשה מאי מקשה הגמ' היינו הך ודלמא אתי לאפוקי דאדם אינו מקבל טומאה במגע משקים טמאים ואינו בכלל כלים. נלע"ד משום דבגוף הדין של כל הני ט' דחשיב דפסלי תרומה מגזירת ח"י דבר לא מצינו מפורש אם גזרו לתלות או לשרוף הן אמת דבחדא מינייהו מצינו מפורש שתחילת גזירתן לשריפה והיינו ידים. ובחדא מינייהו מצינו מפורש להיפוך דהיינו כלים שנטמאו במשקים דמפורש בבכורות (דף ל"ח) דעבדו רבנן היכירא דלא לשרוף וכו'. אבל השאר הפוסלים שבכלל ח"י דבר לא מצאתי מפורש ודעת התוס' בפסחים (דף ט"ו ע"א) דרק בכלים שנטמאו במשקים הוא דאין שורפין ע"ש בד"ה ולד טומאה דרבנן שאפי' באוכלים שנטמאו במשקים שנכללו בדבור אחד עם כלים אפ"ה כתבו התוס' שם דוקא על כלים אין שורפין אבל על אוכלים שורפים. ומעתה התוס' לשיטתייהו שפיר פסקו דכלים שנטמאו במשקים היינו אפי' משקה ידים ואעפ"כ לדידהו שפיר מקשה בשותה משקים היינו הך דלדידהו בלאו הכי ליכא למימר לאפוקי נוגע דהא לא שמענו כלל לאפוקי נוגע. ולעולם דאדם נכלל בכלים שנטמאו במשקים אלא שעל זה אין שורפים ובשותה משקים טמאים שורפים

רש"י ד"ה שלישי וכו' ובפ"ב דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרווייהו. הנה אין כוונת רש"י טעמא דתרווייהו ר"א ור"י [וכמו"ש רש"ל] שהרי אח"כ הוא דמרשים רש"י ר"י אומר וכו' אלא כוונת רש"י טעמא דתרווייהו היינו מה שאוכל אוכל ראשון נעשה ראשון [לר"א ואוכל אוכל שלישי נעשה] שלישי. אבל מה שאוכל אוכל שני נעשה שני הטעם מפורש בשמעתין דלמא אכל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' אבל באוכל ראשון שיוחשב ראשון אין צורך לזה דדי היה שיוחשב שני וכמו שהקשו התוס' בחולין. וכן באוכל שלישי שלישי אין שום טעם וכמו שפי' הרש"א בשמעתין בשם הר"ש. ואמנם באלו תרווייהו טעמא דר"א כדמפרש איהו בעצמו בחולין מצינו בנבלת העוף שהאוכל חמור מן המאכל ואנן לא נעביד אוכל כמאכל זהו כונת רש"י מ"ש ושם מפורש טעמא דתרווייהו

אלא דעדיין יש להבין מה בעי רש"י בזה וזה אינו שייך לפירושא דשמעתין ומה גם דשמעתין הוא בזה דלא כר"א. והנה גם בדברי ר' יהושע פירש"י והתם מפרש טעמא דשני עושה שני ע"י משקין. וג"כ קשה מאי בעי רש"י בזה. ואמנם נראה כוונת רש"י עפ"י מה שאבאר. דבאמת עוד דבר א' הוא בשמעתין דה"ל להגמ' למימר דהוא דלא כר"א. דהנה בכלים שנטמאו במשקין מפורש בסוף שמעתין הטעם משום גזירה דמשקה זב וזבה. והרי כלים שנגעו במשקה הזב נעשו ראשונים וטמויי נמי מטמו. והיה לנו לגזור משום משקה זב שכלים שנטמאו במשקין יטמאו תרומה ולמה שנה ואלו פוסלין התרומה כלים שנטמאו במשקין וע' לעיל בריש סוגיין מ"ש בזה ונראה משום דהמשקה אינו רק ראשון דאוכל ומשקה אינן נעשין אב הטומאה וכיון שהמשקה רק ראשונים איך יוחשב הכלי ראשון ואין ראשון עושה ראשון ואף שיש לנו טעם משום משקה זב מ"מ דמי לחוכא אי לאו שמצינו כיוצא. ולא מצינו כיוצא בזה. אלא דתינח לר"י אבל לר"א דסובר אוכל אוכל ראשון ראשון א"כ מצינו ראשון עושה ראשון. וא"כ גם כלים שנטמאו במשקין יוחשבו ראשון וטמויי נמי מטמאי. ולמימר דלר"א באמת כלים שנטמאו במשקין טמויי נמי מטמאי ומה ששנינו אלו פוסלין כו' והכלים שנטמאו במשקין היינו לר"י א"כ קשה כשם שאמר מאן תנא אוכל אוכל ראשון וכו' הוה ליה למימר נמי מאן תנא אוכל ראשון וכלים שנטמאו במשקין מיפסל פסלי דלא כר"א. אלא דבאמת זה אתי גם כר"א דבשלמא באוכל יליף ר"א ק"ו מנבלת עוף שמצינו אוכל חמור מן המאכל ק"ו דנעביד אוכל כמאכל אבל בנגיעה כמו כלים שנגעו במשקים לא מצינו דבר הנוגע שיהיה חמור ממה שנגע דניליף מיניה דנעביד נוגע כדבר שנגע בו. ואף שמצינו משקים שנעשו ראשונים משני. זה חומרא דמשקים אבל בדבר שאינו משקה לא מצינו. ואם כן כלים שנטמאו במשקים אתו גם כר"א. וזהו כונת רש"י שפירש בדברי ר"א ובחולין מפרש טעמא דתרווייהו: