צל"ח סדר מועד כב

ע"ב גמ' ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי. צריך ניישב מאי דמקשה ודלמא הנחה וכו' בתר דשני ליה דהדר פשטה הא תיכף הוה לי' להקשות קושיא זו ולמה נטר עד הכא ונראה עפ"י מה שיש לדקדק במאי דקאמר ודלמא הנחה וכו' דהא אם איתא דבעי עקירה על מקום ד' א"כ ממילא גם הנחה ניבעי דמהיכי תיתי דלא נילף עקירה מהנחה. ואם הנחה לא בעינן על גבי מקום ד' ממילא ילפי' מיניה עקירה דכיון דאשכחן במשכן הנחה במקום דליכא ד' ה"ה לעקירה אף דלא אשכחן במשכן, דכשם דילפי' זורק ממושיט אף דזורק לא הוי במשכן כמו"ש התוס' ה"ה לעקירה. והשתא ניחא דהא בהא תליא. דעכשיו דזכינו לדין דר"ע לא יליף זורק ממושיט א"כ אף מאי דדמי טובא לא יליף מהדדי כמו"ש התוס' בד"ה דר"ע סבר וכו' דזורק דמי טפי למושיט א"כ ה"ה דלא יליף עקירה מהנחה אבל בל"ז הוה אמינא דבין למעלה מעשרה ובין למטה מעשרה פליגי ור"ע ס"ל קלוטה כמו שהונחה וגם יליף זורק ממושיט וא"כ ממילא דיליף עקירה מהנחה

אלא דעדיין קשה לשיטת התוס' לעיל ד"ה דאמרי' דקושית הגמ' ודילמא עקירה וכו' הוא דאי ר"ע יליף זורק ממושיט ודאי דלא ס"ל קלוטה כמו שהונחה דאי ס"ל קלוטה כמו שהונחה א"כ ממילא לא דמי למושיט ע"ש א"כ אין מזה ראיה דלא ילפי' עקירה מהנחה דשאני אי אפשר מאפשר. א"כ גם עתה מאי מקשה ודלמא וכו' ואי מסברא מקשה דהנחה לא דמי לעקירה א"כ גם בלא זה הי' יכול להקשות וקשה קיצור או סתירה

תוס' ד"ה זרק וכו' וא"ת אכתי תקשי לך דלמא עקירה הוא דלא בעי הא הנחה בעי וכו'. ולפמ"ש לעיל בגמ' דע"כ לא הקשה ודלמא עקירה וכו' דלא נילף עקירה מהנחה כיון דלא הוה במשכן אלא לבתר דזכינו דר"ע לא יליף זורק ממושיט א"כ אף מאי דדמי טובא לא יליף מהדדי כנ"ל. אבל בל"ז דה"א דר"ע יליף זורק ממושיט ממילא יליף נמי עקירה מהנחה. ניחא נמי קושיתם דדוקא לר"ע דלא יליף זורק ממושיט סבר רב יוסף דיש להקשות דלמא עקירה בעי אבל לר' באמת איכא למימר דיליף זורק ממושיט דדוקא לר"ע איפשטא דלא יליף כדלקמן (דף צ"ז ע"א) מברייתא דקתני ועבר בר"ה עצמה. אבל לר' אין הוכחה דלא יליף זורק ממושיט איכא למימר דג"כ יליף עקירה מהנחה

וחוץ לדרכינו נראה לתרץ מאי דלא הוקשה לרב יוסף דלמא עקירה בעי. דלר"ע דסבר קלוטה כמו שהונחה דמי ניחא] דהנה יש לדקדק לפירש"י לעיל (דף ג' ע"א) בדברי ר' דלהכי אינו דומה לידו הוא מטעם שהיד באויר ואינו נחה א"כ לר"ע דסובר קלוטה כמו שהונחה דמי לפ"ז גם ידו כמו שנייחא ע"ג קרקע שהרי ג"כ קלוטה היא א"כ קשיא סיפא דמתני' פשט העני וכו' שניהם פטורים אמאי העני פטור. אלא דכבר כתבתי לעיל בדברי התוס' ד"ה אבל למטה וכו' דעיקר הקושיא אמאי פטורים אי אמרי' קלוטה היא רק מנתן בעה"ב לתוכה והוציא למה העני פטור שהרי עקירת ידו כעקירת חפץ אלא ודאי מזה עצמו מוכח דאף דלענין הנחה אמרי' קלוטה כמו שהונחה אבל לענין עקירה לא אמרי' קלוטה כמו שהונחה. וכ"ז לר"ע דסובר קלוטה כמו שהונחה אבל לר' דבעי זיז כ"ש א"כ ממילא דלא קשיא סיפא דשפיר אמרי' ידו לא נייח ע"ג קרקע וא"כ אין לנו שום מקום הוכחה לחלק בין עקירה להנחה הי' סבור רב יוסף דלא שייך להקשות ודלמא עקירה בעי

והתוס' לשיטתייהו שהקשו על רב יוסף משום שהם מפרשים לעיל ידו לא נייח הוא מטעם ידו בתר גופו גריר וא"כ גם לר"ע אין הוכחה לחלק ואפ"ה מקשה ודלמא עקירה בעי א"כ ה"ה לרבי

ואין להקשות לפי הוצעה זו דדבר זה מוכח ממשנתינו שחילק בין עקירה להנחה א"כ למה אמר ודלמא כאלו מסתפק בדבר והרי מוכח הוא בהוכחה גמורה י"ל דהרי גם לרש"י קשה זו שפירש מדלא קאמר לחייב שתים הא ממשנתינו מוכח אלא אף שמוכח דלא אמרי' קלוטה כמו שהונחה אכתי אינו מוכח דבעינן מקום ד' וע"ז אמר ודלמא א"כ גם לדידן ניחא

ובדרך זה מתורץ ג"כ מה שלא הקשו תיכף אדברי רבה ודלמא הנחה וכו' משום דבלא זה הוה אמינא כפי' התוס' ידו לא נייח דבתר גופו גריר וא"כ אין שום הוכחא ממשנתינו לחלק בין הנחה לעקירה. אבל עתה דרוצה רבה לפסוק דכ"ע קלוטה כמו שהונחה קשה קושית התוס' דא"כ הני רבנן דאחרים מני וצ"ל ר' היא דר' לא סבר קלוטה דאל"כ מ"ט אינו דומה לידו ומוכח כפי' רש"י דידו לא נייח ע"ג קרקע א"כ ממילא מוכח ממשנתנו לחלק בין עקירה להנחה אלא דזה יש לדחות דא"כ גם מדברי ר' אינו מוכח רק דעקירה בעי. ושוב הדרא קושיא לדוכתא הני רבנן דאחרים דפליגי בהנחה מני

דף ה' ע"א גמ' דתניא כו' עמד במקומו וקבל חייב עקר וכו' פטור ויש לדקדק למה צורך הביא סוף דברי אחרים עקר ממקומו וקבל פטור. ואמרתי ליישב. דהא לכאורה קשה מאי מייתי ראי' מאחרים דלא בעינן על מקום ד' מדמחייבי כשעמד הא כבר דחה דברי ר' דמיירי ברה"י מקורה א"כ גם אחרים מיירי ברה"י מקורה וחייב משום קלוטה דסוברים ג"כ כמו שהונחה ברה"י מקורה. ונראה דמשום זה הביא סיפא עקר ממקומו ואי בזורק מר"ה לרה"י מיירי משום קלוטה א"כ גם עקר ממקומו יתחייב הזורק שכבר נחשב הנחה משעה שנקלטה ברה"י

אמנם לפי מ"ש לעיל דרש"י ותוס' הקשו רק מנתן בע"ה לתוכה ולא הקשו מנטל בעה"ב מתוכה משום דלא נתקיימה מחשבתו לכן הי' פטור וכפי גירסת התוס' לקמן דף צ"ז דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור א"כ עדיין קשה דמאי מתרץ הא מני אחרים דלא בעי מקום ד' דהא גם בעקר ממקומו לא נתקיימה מחשבתו שהרי קירב עצמו וזה רצה לזרוק ברחוק ולכך פטור. ולעולם דמיירי מר"ה לרה"י וברה"י מקורה אלא דא"כ למה נקט עמד ועקר הא מלתא יכול להשמיענו בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע. אך דאפשר דגם הא מלתא דברה"י עכ"פ קלוטה כמו שהונחה קמ"ל

*) תוס' ד"ה לא מחייב ר' וכו' מדלא נקט מרה"י לרה"י וכו'. צ"ע דאי הוה אמר הזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ה"א דטעמא לאו משום קלוטה אלא משום דילפי' זורק ממושיט דכה"ג הי' במושיט. וי"ל דא"כ ליתני הכי הזורק מרה"י לרה"י שכנגדו ור"ה באמצע וזה לא היה במשכן דבמשכן הי' בדיוטא אחת אלא ודאי דלא מחייב אלא ברה"י מקורה

ע"ב גמ' המוציא מרה"י לר"ה דרך סטיו חייב וב"ע פוטר. בכתובות (דף ל"א ע"ב) תוד"ה מהלך כעומד דמי ומעביר וכו' הלכתא גמירי לה ולא ילפי' מינה דהתם מקום חיובא וכו' וכ' מהרש"א אע"ג דהכא נמי מקום חיוב הוא ואמרינן בי' מהלך כעומד היינו דוקא לענין הקני' דהוי מקמי העקירה דחיוב שבת אבל לענין חיוב שבת ודאי דהכא אין חילוק אם מהלך כעומד אי לאו וכו' וע"ש ודבריו צריכין עיון קצת. ואמנם כעת אני אומר לדבריו דמחלק לענין חיוב ממון אמרי' מהלך כעומד ולענין חיוב שבת לא נ"מ מידי בזה דבין כך ובין כך חייב סקילה קשה מי דחקו לאוקמי כב"ע נימא דע"כ לא פליגי חכמים עלי' דב"ע אלא לענין שבת משום דילפי ממעביר ולא מחלק בין מקום חיוב או מקום פטור ועד כאן לא ילפי ממעביר אלא לענין שבת אבל לענין ממון שפיר אמרינן מהלך כעומד ולכך לענין חיוב ממון אמרי' שכבר נתחייב בגניבה וכו'

והנראה משום דממ"נ או דילפי' לגמרי ממעביר או דאמרי' מעביר חידוש הוא שיתחייב באותו רשות והל"מ הוא ולא ילפי' מיניה במקום אחר. ובשלמא לב"ע דלא יליף מיני' מקום פטור גם בממון לא יליף מיני' אפי' במקום חייב דלענין שבת הוא דגלי ולא לענין ממון. אבל רבנן כיון דילפי מיני' מקום פטור א"כ לא ס"ל דמעביר חידוש הוא אי נמי דבאמת לא ממעביר ילפי אלא מצד הסברא ס"ל דמהלך לאו כעומד א"כ הה"ד לענין ממון ולכך מוקי לה כב"ע

ועפ"י סברא הנ"ל דנוכל לומר דרבנן לאו מסברא סברי מהלך לאו כעומד אלא דילפי ממעביר. ניחא מה דנקט בגמ' פלוגתא דב"ע ורבנן בשלש רשויות. דהיינו רה"י ור"ה וכרמלית