צל"ח סדר מועד כג

ביניהם ואפושי רשויות בדבריהם למה. ונפלגי במוציא מרה"י לר"ה להדיא אלא שלא הניחו בר"ה ולא עמד לפוש וקלטה אחר או כלב מידו דב"ע מחייב וחכמים פטרי משום דמהלך לאו כעומד אי, נמי בגוונא דר' יוחנן המעביר חפציו ממקום למקום ונמלך להוציאם דב"ע מחייב וכדמוכח בכתובות. וכמו"ש התוס' כאן ולרבנן פטור וכמימרא דר' יוחנן

והנה הרשב"א בחידושיו ג"כ דלב"ע מעביר היכי דמי דמחייב וניחא לי' דמעביר הל"מ וכמו"ש התוס' וקשיא לי' א"כ אפי' עמד לפוש נחייב במעביר והתוס' בד"ה בשלמא באמת מספקא להו לב"ע בזה והרשב"א כתב שכך היא הלכה במעביר דלפוש פטור והקשה א"כ נילף ממעביר דמהלך לאו כעומד וניחא לי' דשאני מקום חיוב לב"ע משא"כ סטיו מקום פטור לכ"ע ומקום פטור ממקום חיוב לא ילפי' להחמיר עליו

והנה באמת גם במקום חיוב ס"ל לב"ע דמהלך כעומד וכמו"ש התוס' בשמעתין דב"ע לא ס"ל להא דר' יוחנן. וצ"ל דבמקום חיוב ס"ל לב"ע דוקא להחמיר גילתה תורה במעביר דמהלך לאו כעומד אבל להקל לא אמרינן מהלך לאו כעומד ובמקום הטור אפי' להקל אמרי' מהלך כעומד. ואי הוה נקט פלוגתייהו במקום חיוב ה"א דדוקא התם סברי רבנן מהלך לאו כעומד משום דילפי ממעביר ולא מחלקי בין להחמיר ובין להקל אבל במקום פטור מודי דלא ילפי' ממקום חיוב. קמ"ל דאפי' במקום פטור ולהחמיר ילפי ממקום חיוב. אלא דקשיא א"כ יש לטעות בדברי ב"ע דדוקא במקום פטור סובר דמהלך כעומד אבל במקום חיוב מודה דלאו כעומד בין להקל ובין להחמיר וא'"כ אכתי קשה למה לא נקט פלוגתייהו כנ"ל. וא"כ ע"כ אי אפשר לתרץ רק בחדא מתרתי. או דבאמת רבנן סברי מהלך כעומד מסברא רק דממעביר ילפי דלהחמיר אמרינן מהלך לאו כעומד אבל לא להקל. וכדרך שלדברי הרשב"א הוא במקום חיוב לב"ע כן הוא לרבנן בין במקום חיוב ובין במקום פטור וא"כ ליכא פלוגתא בינייהו [במקום חיוב] או דנימא דבן עזאי במקום חיוב יליף ממעביר בין לחיוב ובין לפטור דלאו כעומד. והנה חלוקה זאת השניה אי אפשר לומר דא"כ ברייתא דגונב כיס בשבת אמאן תרמיי' למאן דסבר כלישנא דהגבהה צורך הנחה ע"ש בדבריהם בכתובות בתוס' ד"ה הכא נמי נימא הכי וכו' וצריך לומר כחלוקה הראשונה דלרבנן להחמיר הוא דאמרי' [לאו[ כעומד ולא להקל א"כ ר' יוחנן דאמר המעביר חפץ וכו' דלא כמאן דאפי' לרבנן עכ"פ אמרי' מהלך כעומד אמנם נוכל לומר דלכך לא מוקי פלוגתייהו במוציא להדיא מרה"י לר"ה דא"כ אף דהוה ידעינן דלרבנן מהלך לאו כעומד אכתי לא הוה ידעינן מוציא דרך סטיו שהוא חייב דאולי לא גמרינן מצידי ר"ה ולא אשכחן כה"ג דחייב

אלא דקשיא השתא דנקט דרך סטיו לא ידעינן דב"ע סובר מהלך כעומד. דאולי טעמו משום דלא אשכחן כה"ג דחייב. אלא שזה אי אפשר לטעות. שהרי חזינן מפורש בדבריו דמודה בזורק ומעתה זכינו להבין מה שנדחק בו הרא"ש ז"ל כיון דר' יוחנן גופי' לא ס"ל כבן עזאי כמבואר בדבריו [וכאן בתוס'] וא"כ למה לו לר' יוחנן לפרש דברי בן עזאי ולמימר שמודה בזורק ובשביל כך רצה הרי"ף לומר דר"י ס"ל כבן עזאי מדפי' דבריו והרא"ש הקשה שהרי ר"י ס"ל דמעביר חפץ ממקום למקום וכו' ונדחק הרא"ש שדרך האמורא לפרש דברי התנא אף דלא ס"ל כוותיה **הגהת נכד המחבר עיין בדברי רבינו לעיל דף ג' ע"ב בדברי הגמ' ד"ה דתניא וכו' שמתרץ דברי הרי"ף בע"א: ולדידן דר' יוחנן בא לתרץ דברי עצמו דאמר לעיל שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך וקשה מדלא פליגי בכיוצא בזה מכלל דבמקום חיוב גם לרבנן מהלך כעומד דילפי' ממעביר. ולהכי בא ר' יוחנן לתרץ ומביא ברייתא מפורשת דמודה בן עזאי בזורק ותניא נמי הכי הוא דברי ר' יוחנן בעצמו ואם כן לבן עזאי ליכא למיטעי ולומר שטעמו משום דלא אשכחן כה"ג דחייב אבל אי הוה נקיט פלוגתייהו במוציא מרה"י לר"ה וכגוונא דר' יוחנן הוה אמינ' דדרך סטיו גם לרבנן פטור משום דלא אשכחן כה"ג. דחייב אבל לעולם דלרבנן אפי' במקום חיוב אמרינן מהלך לאו כעומד ע"ש

דף ז' ע"ב גמ'. אמר רב גידל וכו' בית שאין תוכו עשרה וכ' הנה הרמב"ם השמיט ולא הביא הך דרב גידל ולא מה דאמר אביי עלה ואם חקק בה ד' על ד' וכו' והוא תמוה שהרי אין חולק עליו בשמעתין ולא ראיתי לנושאי כליו שהרגישו בזה. ונראה דס"ל לרבינו דהך סוגיא נדחית מהלכה וס"ל גידוד חמשה ומחיצה חמשה דאמר רב חסדא בעירובין (ד' צ"ג ע"ב) דאין מצטרפין היינו תל גבוה חמשה ועשו עליו מחיצה חמשה כפי' אי נמי שכתבו התוס' בגיטין ט"ו ע"ב בד"ה גידוד. ועל מה שהקשו שם התוס' ויחשב רה"י מטעם דאי בעי מנח עלי' מידי ומשתמש לא ס"ל לרבינו תי' התוס' שם לחלק בין רחב הרבה וכו' אלא ס"ל דרב חסדא סבר דגם אי מנח עליו מידי לא מהני למיחשב תוכו רה"י דהיינו הך דרב גידל שקירוייו משלימו ואפ"ה אין מטלטלין בתוכו אלא בארבע וא"כ כיון דאיפסקא הלכתא שם בעירובין ובגיטין דגידוד ומחיצה מצטרפים ממילא ליתא לדרב גידל דמה לי קרקעיתו דהיינו תל חמשה שמשלימו ומה לי קירומיו שמשלימו. לכך כיון שרבינו פסק בפ' ט"ז מה' שבת ה' ט"ו דגידוד ומחיצה מצטרפים לכך השמיט הך דרב גידל

אלא דאכתי היה לו להביא הך דאביי דנ"מ אם תוכו וקירוייו אינם גבוהים עשרה וכך היה לו לומר. בית שאינו גבוה עשרה וחקק בו ד' על ד' וכו'. ונראה דאם החקק הוא תוך ג"ט סמוך למחיצות לא הי' אביי מודיע שום חידוש דהיינו בור וחולייתו מצטרפים דאמר ר' יוחנן לקמן ובעירובין (דף צ"ט ע"ב) ממתני' דבור ברה"ר וכו' ועיקר רבותא דאביי אפילו ברחוק יותר מג"ט וכמו"ש התוס' והרא"ש בשמעתין. וטעם הדבר שמהני כאן אפי' רחוק יותר מג"ט כ' הרא"ש משום דמחיצות החיצונות גבוהות עשרה וא"כ לא הי' צריך הרמב"ם להביא האי דאביי דממ"נ אם הוא תוך ג"ט כבר הביא בפ' ט"ו ה' ט' דבור וחולייתו. ואם רחוק יותר מג"ט ממ"נ אם המחיצות החיצונות גבוהות עשרה א"צ לחקור להרמב"ם דליתא לדרב גידל ואם גם תוכו וגם קירוייו אינם גבוהים עשרה באמת לא מהני לחקוקי רק תוך ג"ט

דף י"ג ע"ב גמ' האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני. בתוס' ד"ה אוכל ראשון וכו' אי תנן אוכל ראשון לחוד וכו' עיין רש"א שדברי התוס' על המשנה דמס' זבים קאי ולא על גזירת י"ח דבר ובאמת כן מורה לשון תוס' אי תנן וכו' אבל צריכים אנו לתת לב על הגוזרים למה נמנה אוכל ראשון ושני בשנים. וע' בסוף השיטה דף י"ז.] בתוס' ד"ה הניחא שבאמת נסתפקו בזה. אבל לרש"י שם ודאי נמנו לשנים והוא גופא טעמא בעי שהרי חד טעמא לתרווייהו זימנין דאכיל אוכלים טמאים וכו'. בשלמא על משקים נתנו בגמ' טעם דלא שכיחא. אבל אוכל ראשון ושני שכיחי כי הדדי. הן אמת דאיכא למימר דמתחלה גזרו על אוכל ראשון ולא על אוכל שני משו' דדמי כחוכא וכו' וע' בתוס' (דף י"ד ע"א) ד"ה ר"י אומר וכו' ולבסוף גזרו גם על אוכל שני משום דמצינו כיוצא בזה ע"י משקין. ונוכל לומר שלא גזרו על אוכל שני עד שמתחלה גזרו על אוכלין שנטמאו במשקין דהיינו גזירת כל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה. ואז שוב שמצינו שני עושה שני ולא דמיא לחוכא גזרו על אוכל שני. ואף שבמשנה נאמר אוכל שני בריש המשנה קודם האוכלים שנטמאו במשקין י"ל דהתנא כבר רצה לשנותם בסדר הנאות וסמך אוכל שני אצל אוכל ראשון ששניהם טעם אחד להם. וכ"ז לר' יהושע אבל לר' אליעזר שגזרו על אוכל ראשון שיהי' ראשון מה שלא מצינו כיוצא בזה ואפי' טעם נכון לא מצינו לדידיה שהרי היה די לגזור עליו שיהיה שני וכבר יצאנו מכל החששות כמבואר בתוס' חולין (דף ל"ג ע"ב) בד"ה האוכל וכו' עד שהוצרכו לומר דר"א משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי וא"כ ממילא אוכל ראשון ושני כחדא נגזרו ולמה נמנו בשתים. ולומר לפי שזה ראשון וזה שני וחלוקים בדינם לכך נמנו בשתים. הנה אוכל אוכל שלישי שהוא שלישי ג"כ יומנה בפ"ע ואיתוספו להו י"ח דבר בשלמא לר"י מה שאוכל שלישי שני לקודש זה לא נמנה מכלל גזירה שעל זה לא גזרו כלל אלא הוא מטעם ששמירתה טומאה היא אצל הקודש והוא עפ"י דין ולא עפ"י גזירה אלא לר"א קשה. ואם נימא דאוכל שלישי שלישי לא באותו פעם גזרו רק אח"כ היה ניחא. אבל כיון דלר"א אין טעם באוכל ראשון להיות ראשון רק משום