צל"ח סדר מועד כא

הבעה"ב פטור מספק והעני חייב ממ"נ וכן בפשט בעה"ב וכו' הבעה"ב חייב ממ"נ והעני פטור מספק ופשט העני וכו' שניהם פטורים מספק דשמא לא בעינן בהנחה מקום ד' או שמא ידו חשובה כד' ולא אשכחן במשכן זה עוקר וזה מניח לכך שניהם פטורים אלא דא"כ בבא דרישא אינו פטור ומותר שהרי אינו פטור רק מספק והרי עשה חצי מלאכה וא"כ איך קאמר ב' שהן ד' והא איתוספא להו. אלא דלשיטת התוס' שהוא שיטת ריב"א דפשיטת יד חשיבא א"כ ברישא ליכא פשיטת יד אבל לרש"י דעקירות קחשיב והרי בבא דרישא פשט העני וכו' או שנטל מתוכה מיירי שהבעה"ב עקר עתה ממקום הנחתו ועשה עקירה והוה לי' למחשבי' אלא ודאי מדלא אחשבי' מכלל שהוא פטור ומותר ולא מיירי כלל שהבעה"ב עבד עקירה וא"כ שפיר הקש' והא בעינן מקום ד' ועוד שהרי כבר דריש לעיל מקרא דשנים שעשאוהו פטורים וא"כ אין לצרף עקירתו של בעה"ב כלל

והא בעינן כו' מע"ג מקום ד'. הנה רש"י ותוס' נדחקו במאי דפריך והא בעינן כו' והיכי פשיטא ליה דבעינן מקום ד' ורש"י כתב מסברא ולפירוש רש"י נכון שהסברא הוא על הנחה כמו על עקירה. אבל התוס' שכתבו מצד קרא דאל יצא איש ממקומו א"כ קשה תינח עקירה אבל הנחה מהי תיתי. וגם מה שכתבו התוס' דמסתמא כך הי' במשכן דאין רגילים להניח החפץ בפחות מד' היינו שמסתמא היו חפציהם מונחים בתיבה שיש בהם ד' ונמצא שנטלום ממקום שיש בהם ד' וגם זה על עקירה אבל על הנחה מהי תיתי שהקש' גם על הנחה

ואילמלא דברי רש"י ותוס' הייתי אומר שהוכיח לעצמו מכח הסברא שכתבו התוס' בדף ג' ע"א בד"ה בעשותה וז"ל וקשה לר"י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן ע"ש וגם המקשה בכאן הוכיח מדאיצטריך קרא בעשותה מכלל דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן והיכן אשכחן במשכן זה עוקר וזה מניח מצד זה הוכיח לעצמו דבעינן מקום ד' וא"כ זה שהביא הנדבה ליד עושי המלאכה לא נגמרה מלאכתו עד שהניחו עושי המלאכה במקומו נמצא זה עוקר וזה מניח. ושפיר איצטריך בעשותה לפוטרו וממילא מוכח שהנחה בעינן על גבי מקום ד' וק"ו לעקירה

ובזה הוה סליק לן דברי הגמ' כהוגן שהקשה למימרא דפשיטא לי' לרבה וכו' עיין בתוס' ד"ה דאמרינן שנדחקו מאוד בזה דמנ"ל דפשיטא לי' ואי משום דקאמר הא מני ר"ע היא היינו דר"ע ממ"נ אית לי' קלוטה וכו'

והנה לעיל דף ג' ע"א בד"ה בעשות' כתבו התוס' בשם הירושלמי דמושיט שחייב. ובלבד ע"י שנים. ופריך בכל אתר אתה אומר שנים שעשאוה פטורים וכאן אמרת חייבים ומשני שכך היתה עבודת הלוים והנה התוס' מסקי שם דגם מושיט אינו שנים שעשאוהו ממש ע"ש בדבריהם. ואם אנן נתפוס שיטת הירושלמי על פשטן ומושיט חייב בזה עוקר וזה מניח שוב אין לנו הכרח לומר דבהוצאה או שאר תולדות הוצאה היתה במשכן זה עוקר וזה מניח אלא דאיצטריך בעשותה דלא נילף ממושיט ומעתה אין לנו הכרח דבעינן מעל מקום ד' על ד'. אלא שזה תינח למאן דיליף זורק ממושיט אבל למאן דלא יליף זורק ממושיט א"כ קשה ל"ל בעשותה הא בלא"ה לא נילף ממושיט. אלא דגם במוציא הי' במשכן זה עוקר וזה מניח ומוכח דבעינן מקום ד' על ד' דאי לא"ה היכי אשכחן זה עוקר וזה מניח ולפ"ז אי נימא דר"ע סבר ילפי' זורק ממושיט א"כ ר"ע לשיטתו שפיר לא בעי מקום ד' על ד' אבל תנא דמתני' דאיהו סתים לקמן בפ' הזורק דלא ילפי' זורק ממושיט דתנן המושיט חייב והזורק פטור ולמאן דלא גריס כיצד היא סתם משנה. ועיין לקמן בריש פ' הזורק בתוס' ד"ה הזורק וא"כ כיון דסתם דלא ילפי' זורק ממושיט א"כ שפיר בעינן ד' על ד' ומדברי ר"ע אין ראי' דאיהו לשיטתו אדרבא יותר ניחא להאי לישנא למימר רבנן היא דאינהו פטרי למעלה מעשרה וא"כ לא ילפי' זורק ממושיט ואפ"ה סברי קלוטה כמי שהונחה דמיא א"כ מהם מוכח דלא בעינן מקום ד' ושפיר מקשה למימרא דפשיטא לי' לרבה ומשני בתר דאיבעיא הדר פשטא וכו' ומקשה ודלמא הנחה הוא דלא בעי וכו' אבל עקירה בעי מסברא כפי' רש"י או מקרא כפי' התוס'

אמנם התוס' שנדחקו בפירוש סוגיא זו ולא פירשו כנ"ל דהם **הגה"ת נכד המחבר ועיין לעיל בדברי רבינו בדברי התוס' מ"ש פי' אחר בכונת הירושלמי** לשיטתם דס"ל לעיל בפירוש דברי הירושלמי דגם במושיט זה עוקר וזה מניח פטור וע"ש

(ליקוט) בתוס' ד"ה אבל למעל' מי' וכו' ומיהו אינה הוכחה וכו' וכתב מהרש"א ויש לדקדק דאכתי איכא הוכחה וכו' א"כ באידך גיסא דפליגי בלמעלה מי' לימא אבל למעלה מי' ד"ה פטור וכו'. ולעד"נ אי אמרינן דמושיט אינו למטה אי אפשר לומר קלוטה לאו כמו שהונחה דא"כ אדתנן זו כנגד זו המושיט והזורק פטור ניתני בדיוטא אחת ולמטה מי' המושיט והזורק פטור. ושמעינן מינה תרתי שמעינן מינה רבותא במושיט שאינו למעלה מיו"ד. ושמעינן דקלוטה לאו כמו שהונחה

ובזה נדחה ג"כ מ"ש מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה דאמרינן קלוטה וכו' וכתב מהרש"א לפי הסברא שכתבו לעיל דמושיט פטור למטה מיו"ד המ"ל דאיכא לספוקי דלמא לכ"ע לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה ולמעלה מיו"ד פליגי אי ילפינן זורק ממושיט ולפי מ"ש אי אפשר לומר כן דא"כ ה"ל למיתני כנ"ל: (ע"כ מליקוט)

תוס' ד"ה אבל למטה מיו"ד וכו' כשהחפץ בידו של עני לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעה"ב לתוך ידו חייב. יש לדקדק דלמה שבקו להקשות מתחלת הבבא נטל בעה"ב מתוכה דלמה יהי' פטור אי אמרינן גם בידו קלוטה. וכן יש לדקדק לעיל ברש"י דף ג' ד"ה ואינו דומה לידו וכו' ונתן בעה"ב לתוכה וכו' למה שביק רש"י תחלת הבבא פשט ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה ג"כ העני יתחייב דהא כשם שעקירת גופו כעקירת חפץ ה"ה הנחת גופו כהנחת חפץ כמו"ש התוס' שם בד"ה עקירת גופו. אלא שזה יש לדחות דעכ"פ כיון דגמ' שם מיירי בעקירה נקט רש"י ונתן בעה"ב לתוכה אבל כאן קשה דלמה לא הביאו התוס' בבא דרישא. וקושיא זו יותר חמורה דהרי לענין הנחה אף למסקנא אמרינן לר"ע קלוטה כמו שהונחה משא"כ לענין עקירה. וצ"ל אמרינן בעה"ב לא קשיא משום דלקמן (דף צ"ז ע"ב) בתוס' בד"ה הרי כתב וכו' משמע דלמסקנא אם נתכוון לזרוק ח' וזרק ארבע מיקרי לא נתקיימה מחשבתו וכן פסק הרמב"ם [פי"ג מה' שבת] וא"כ פשט העני ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה דפטור העני יש לומר שדעת העני הי' להניח החפץ בפנים ולא נתקיימה מחשבתו ולכך פטור לכן הקשו מנתן בעה"ב לתוכה

ובזה יש לקשר דברי התוס' דהא דבריהם תמוהים דהך מילתא הי' להם לכתוב בדברי רבה דמוקי משנתינו כר"ע ולא כאן בבעי' דרבה דלא קאי על משנתינו ועוד מה ענין תימא לר"י וכו' לזה שהקדימו דהחפץ בידו לא שייך קלוטה. ונראה שזהו הקדמה להתימא דאי הוה אמרינן גם בחפץ ביד בעה"ב או ביד עני שייך קלוטה משנתינו דנקט שנים פטורים הטעם משום דלא סברה כר' דאמר עקירה והנחת גופו כעקירה והנחת חפץ וא"כ ר' גופי' דאמר לעיל ואינו דומה לידו מוכח דסבר קלוטה לאו כמו שהונחה דמיא דאל"כ למה אינו דומה לידו אלא ודאי דלאו כמו שהונחה וא"כ איכא למימר אינו דומה לידו כפירש"י שהוא באויר ואינו נחה ע"ג קרקע ולפ"ז שוב אין מקום לתמיהת ר"י דהני רבנן דאחרים מני. דאיכא למימר ר' היא. השתא שהקדימו התוס' כשהחפץ ביד עני וכו' והיינו לפי שיטתם לעיל דאינו דומה לידו דבתר גופו גרירא ואי גם ר' סבר קלוטה כמו שהונחה שפיר הקשו תימא לר"י

ובמה שכתבתי דגם בזה אפשר דשייך לא נתקיימה מחשבתו אפי' אם קלוטה כמו שהונחה. א"כ רבנן דר' דפטרי כשנח ע"ג זיז איכא למימר מהאי טעמא דלא נתקיימה מחשבתו הוא דפטרי. אבל גם הם ס"ל קלוטה כמו שהונחה. ומתורץ קושית מהרש"א שהקשה על התוס' בד"ה אבל למטה וכו' דנקטו בדבריהם רבנן דאחרים ולא נקטו רבנן דרבי, אלא דלפ"ז קשה אף דמשום הכנסה לא מחייב לרבנן משום הוצאה יתחייב שהרי נח אח"כ בר"ה ונתקיימה מחשבתו. אלא דבזה יש לדחות דע"כ לא קאמר רבה דכ"ע כמו שהונחה אלא לענין הנח' ולא לענין עקירה עד כאן מצאתי]: