צל"ח סדר מועד כ

שמקשה הרשב"א על שיטת התוס' שכתבו דאפילו הושיט ידו למטה מעשרה מותר להחזיר דרך מעלה מעשרה והקשה הרשב"א א"כ איך ניפשוט דרב ביבי ודילמא שאני דרב ביבי דלית לי' תקנתא כלל ויבוא לידי חיוב חטאת אבל כאן למה נתיר הלא אפשר להחזיר דרך מעלה גם בזה אני מקשה לפי דברינו שדוקא לדידי' הוא ככרמלית ולא לאחריני א"כ ק"ו אי לאו ככרמלית אלא שקנסוהו רבנן הא פשיטא דלאחיינו לא קנסו א"כ איך דומה לדרב ביבי דשאני דרב ביבי דלית לי' תקנתא כלל אפי' ע"י אחרינא דרדיית הפת שבות לכ"ע כמו לדידי' משא"כ כאן דאפשר באחרינא אלא ודאי שאפי' אי קנסוהו אסרו ג"כ ע"י אחריני כדי שיצטער ע"י פשיטת היד כל היום ק"ו אי ככרמלית דמיא

ולכן נלע"ד דאי הוה נקיט מהו שתעשה ככרמלית והיינו יד של אדם שהזכיר למעלה שהוא הנזכר במשנתנו והוה אמינא דדוקא הוציא משחשיכה דבזה מיירי מתניתין ובאמת אי ככרמלית דמי אפי' מבעו"י אסור וכמו"ש התוס' ובאמת הוכחת התוס' הוא מדברי הגמ' בשקלי וטריא דדחי דכ"ע לאו ככרמלית ומשחשיכה קנסוהו ע"ש בדבריהם אבל בדברי אביי אין רמז לאסור מבע"י ולכן קאמר ידו של אדם להורות דבעי' זו היא בפ"ע ולא קאי אמתניתין ומיירי בכל גונא] אפי' מבע"י

ועפ"ז י"ל נמי מה דשינו התוס' בשבועות בדברי אביי ולגרוס תחלה אינה כרה"י וכבר כתבתי לעיל בשם הגאון מוהררד"א ז"ל דמוכח מזה דגירסתם הי' כגי' הגאונים כרשות היחיד לא דמי מידו דעני אמנם חוץ לדרכו של הגאון ז"ל נלענ"ד שהתוס' ס"ל ג"כ כרש"י דכרה"י לא דמי מידו דבעה"ב וכר"ה לא דמי מידו דעני. והא דגרסי תחלה יד בעה"ב ואח"כ יד עני. משום דאי הי' אביי מסיים דבריו הראשונים בידו של בעה"ב שהוזכרה אחרון במשנה לא הי' קאי הא דמיבעי לי' מהו שתעשה כו' כי אם [על יד] דבעה"ב דעלה קאי וזו היא דמספקא לי' אם נעשה ככרמלית אבל יד העני הפשוטה לרה"י לא מספקא לי' כלל שאין לחלק ברשות היחיד כלל. וכאשר באמת דעת הרשב"א בחידושיו דדוקא בפשט ידו לרה"ר נעשה ככרמלית ולא בפשט ידו מר"ה לרה"י וא"כ אין להוכיח מהא דנקט ידו של אדם דלאו אמתניתין קאי ומיירי בכל גווני אפי' מבעו"י וכמו"ש לעיל דאכתי יש לדחות ולומר דמשו"ה קאמר אביי ידו של אדם מהו שתעשה להורות דלא אדסמיך לי' לחוד [קאי] כי אם [אידו של אדם] יהי' מי שיהי' בין ידו של עני ובין ידו של בעה"ב ולעולם דדוקא משחשיכה מספקא לי' שהוציא באיסור] משא"כ בהוציא מבעו"י ולכן שינה אביי [וקאמר תחלה כרה"י לא דמי מידו דבעה"ב וכר"ה לא דמי מידו דעני וא"כ כיון דמעני סליק שפיר הוה מצי למימר מהו שתעשה כרמלית דאפי' תאמר דאידו דלעיל קאי הא מעני סליק ואעני קאי ג"כ ולא כסברת הרשב"א דאם הי' ידו ברה"י ל"א שתעשה כרמלית וכ"ש היכא דידו בר"ה. אלא דאכתי לא הוה ידעינן אי משחשיכה דוקא עשאוהו ככרמלית או אפי' מבעו"י. להכי קאמר ידו של אדם להורות לנו דלא על משנתנו קאי דאיירי במשחשיכה אלא אפי' מבעו"י בעי מהו שתעשה כרמלית וכמו"ש התוספות בד"ה מי קנסוהו וכו']

תוס' ד"ה בשוגג וכו' אבל גבי רדיית הפת לעולם אימא לך דהתירו הקשה הרש"א דהא מה"ט דאסור להחזיר וכו' משו' דהוה כחוכא תיאסר גבי רדיית הפת במשחשיכה משום חוכא וכו'. ולענ"ד לא קשיא מידי דשם מבעו"י מותר לצורך שבת וגם משחשיכה ההיתר הוא לצורך שבת שלא יחלל שבת. אבל אם כבר נאפה ודאי גם משחשיכה אסור שכבר חילל שבת ואין כאן צורך שבת וא"כ מבעו"י ומשחשיכה שוים

סוגיא דקלוטה

דף ד' ע"א גמ'. אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד' הנה הקדים עקירה להנחה ובמשנה מבואר תחל' הנחה שא"צ ד' ואח"כ העקירה והיינו לפירש"י דפירש במשנתנו בד"ה או שנטל מתוכה וכו' והניח ברה"ר. וכבר כתבתי לעיל במתני' דכונתו עפ"י גירסתו לקמן דף ג' ידו לא נייח ול"א עקירה ידו כעקירת חפץ והנחת ידו כהנחת חפץ וע"ש בתוס' ד"ה מ"ע וא"כ פשט העני ידו לפנים היינו שנטל עתה החפץ מע"ג קרקע ועיקר הקושיא והא בעינן וכו' ממה שחייב על נתינתו לתוך יד בעה"ב או נטילתו מתוכה. וא"כ ההנחה מבואר תחלה שחייב אפי' אין כאן רק ידו שאינה ד' על ד' ואח"כ מבואר העקירה אמנם לפי' התוס' שם ד"ה מ"ט א"כ פשט העני ידו לפנים היינו העקירה ועקירת ידו כעקירת חפץ ועכ"פ אין כאן עקירה ממקום ד' והעקירה קודמת. ולדעת רש"י הא דהקדים העקירה הוא משום דדרך הוצאה והכנסה בכל מקום העקירה קודמת להנחה ולכן אחז בקושיתו ג"כ עקירה והנחה. ועוד דאולי גם המקשן ידע מדר"ע ומאחרים. אלא שבדברי ר"ע הי' מסופק אולי הטעם משום דיליף זורק ממושיט ובדברי אחרים הי' מסופק דלמא פשט כנפיו וקיבלה. אבל עכ"פ על עקירה לא מצא שום ראיה שאינה צריכה מקום ד' וא"כ על עקירה היתה קושיתו בהחלט. לכן הקדימה משא"כ בהנחה היתה קושיתו מספק

ולפי זה שגם להמקשה הוא עיקר קושיתו על עקירה אלא שאגב עקירה מקשה גם על הנחה מספק דאולי גם הנחה בעינן על גבי מקום ד'. א"כ נסתרה הקושיא מעיקרא אם נימא דשנים שעשאוה חייבים והיינו המניח שהוא גומר המלאכה וכמו"ש התוס' בדף ג' ע"א בד"ה שנים פטורים וא"כ ג"כ נפרש או שנטל מתוכה לא שהיתה החפץ מונח כך מבעוד יום ביד הבעה"ב או במעביר חפיציו מזוית לזוית אלא שהבעה"ב נטלה עתה ממקום שמונח דעביד לי' עקירה ונטל העני מתוכה והוציא. וא"כ הבעה"ב עביד לי' עקירה והעני הנחה. וכשם שאנו מפרשים לדעת רש"י פשט העני ידו לפנים דמיירי שלקח עתה חפץ בר"ה ממקום שהוא מונח. כך אנו מפרשים מה שנטל מיד בעה"ב ג"כ מיירי שהחפץ לא הי' מונח זה כבר ביד בעה"ב. ומעתה שפיר העני חייב דאם פשט העני ידו לפנים ונתן ליד בעה"ב ראוי הוא שיתחייב דהנחה לא בעינן מקום ד' ועל מה שנטל מיד בעה"ב אף דלא נחשב יד בעה"ב מקום ד' מ"מ הרי הבעה"ב עבד עקירה והעני הנחה והגומר חייב אלא שכבר מוכח מסיפא דמתניתין דשנים שעשאוה פטורים וא"כ אין מקום להקשות על הרישא כי אם בהקדים הסיפא דשניהם פטורים. ולכך הרשים מתחלה על בבא דסיפא דשניהם פטורים למה פטורים והא איתעבידא מלאכה בינייהו וכאשר סלקא לה הסיפא על נכון שכן הדין ששניהם פטורים הקשה על הרישא דפשט העני ידו. ונדחו בזה דברי התוס' דף ג' בד"ה שניהם וכו' שכתבו דאינו קאי אמתניתין ולדידן שפיר קאי אמתניתין

ואם נימא כדעת התוס' בדף צ"ג ע"א בד"ה חד למעוטי דמשמע מדבריהם אלמלא דמיעט קרא מבעשותה וכו' גם העוקר הי' חייב ואדרבא דמשמע שם מדבריהם דעוקר הוא העיקר ועכ"פ י"ל דעל שניהם הי' מסופק. א"כ גם לעיל מה שהקשה והא איתעבידא מלאכה בינייהו וגם קושיא זו שמקשה והא בעינן מקום ד' מתורצת חדא בירך חבירתה. והוא עפ"י מ"ש תוס' לעיל דף ג' ע"א בד"ה בעשותה דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן דאל"כ לא הי' צריך קרא למעט. ומעתה אם ידו של אדם אינה חשובה כד' ממילא אשכחן זה עוקר וזה מניח במשכן. דמביאי הנדבה עשו עקירה שלקחו מתיבתן כמו"ש התוס' בשמעתין בד"ה ודלמא. והביאו ליד עושי המלאכה ועדיין אין כאן הנחה שיד עושי המלאכה אין כאן מקום ד'. וכשהניחו עושי המלאכה במקום המיוחד להם נגמרה המלאכה הרי שזה עקר וזה הניח וזה אי בעינן הנחה על גבי מקום ד'. אבל אי נימא דהנחה לא בעינן במקום ד' או אם נימא דידו חשובה כד' א"כ המביא הנדבה עשה עקירה והנחה ולא אשכחן במשכן זה עוקר זה מניח. ומעתה פשט העני ידו ונתן לתוך ידו של בעה"ב או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ממ"נ אי לא בעינן מקום ד' או אם ידו חשובה כד' אז ממילא חייב שהרי עשה מלאכה שלימה ואם בעינן מקום ד' וגם ידו אינה כד' א"כ ממילא זה עוקר וזה מניח הי' במשכן וא"כ היכא שנתן לתוך ידו של בעה"ב חייב על העקירה שעשה בחוץ והיכא שנטל מתוכה חייב על הנחה שעשה ובעה"ב פטור דשמא לא בעינן מקום ד' או ידו חשובה כד' וא"כ עשה העני עקירה והנחה וממילא