צל"ח סדר מועד יט

ספק או דלמא לא והי' לו לסיים ג"כ בלשון ברור או לאו כעקירת חפץ גם בתשובת ד' שהשיב חייב ואינו דומה לידו דלמה הוצרך לומר שאינו דומה לידו הלא גם רב ידע שאינו דומה לידו דאל"כ לא הי' מספקא לי' בשלמא לשיטת רש"י ניחא דרב ג"כ ידע שאינו דומה לידו דמתניתין שהוא ברשות אחר ור' חידש לו שאינו דומה לידו שאפי' לידו שברשות אחת ג"כ אינו דומה משום דידו לא נייח. וכאשר הארכתי לעיל בשיטת רש"י אבל לשיטת התוס' קשה עוד יש לדקדק במאי דאמר דמשני לך. וכי לו דוקא משני שלא תקשה מידו הא לכ"ע משני

והנלע"ד בזה דזה הי' יודע רב דודאי ליכא למימר שברור לו להתנא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דאם כן קשה משנתנו דלא יצא החייט וכדמקשי התוס' באמת. ותירוצם הוא דחוק אלא שרב הי' מסופק אם יש לחלק בין ידו לגופו. ומעתה איכא למימר דבגופו ודאי כעקירת חפץ ולכך לא יצא במחטו וכאן בידו פוטר התנא. או דלמא ידו דומה לגופו ממש והתנא ספוקי מספקא לי' אם עקירת גופו כעקירת חפץ או לא. ולכך לא יצא החייט דשמא כעקירת חפץ דמי ויש לחוש שמא ישכח ויצא ויעבור על איסור דאורייתא ומספק החמיר שלא יצא. וכאן במשנתנו שניהם פטורים שמא לאו כעקירת חפץ דמי ואי אפשר לחייב חטאת מספק. ולכן בחלוקה ראשונה אמר עקירת גופו כעקירת חפץ ולא אמר לשון דילמא דחלוקה זו יכול להיות שהוא ברור להתנא אלא שביד פוטר משום שיש חילוק בין ידו לגופו ובחלוקה שני' סיים או דלמא לא, כי לא הי' יכול לסיים דבר ברור שיהי' ודאי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דא"כ קשיא מתני' דלא יצא החייט. והשיב לו רבי חייב ואינו דומה לידו דעקירת גופו ודאי כעקירת חפץ ולא יצא החייט הוא ברור ולא משום ספק. ואכתי תימא דכאן במשנתנו דשניהם פטורים הוא רק מספק שמסופק אם ידו דומה לגופו לכן אמר ואינו דומה לידו שודאי אינו דומה ועקירת ידו ודאי לאו כעקירת חפץ

א"ל ר"ח וכו' דמשני לך שנויא דלאו שנויא וכו'. וכבר דקדקתי לעיל מאי דקאמר דמשני לך וכי לו דוקא משני לכ"ע משני ר' דלא תקשה מידו. והנה התוס' גרסי שאינו דומה לידו מ"ט ידו בתר גופו גריר והיא גופא קשיא מי הכריחם לטעם זה דידו בתר גופו גריר ומה חסר להם בטעמא דרש"י דידו לא נייח

ובשלמא אי לאו רב הוא מרי דשמעתא לא הוה קשה מידי משום דרבי לשיטתו דמחייב מר"ה לר"ה דרך רה"י וא"כ סובר דקלוטה כמי שהונחה א"כ גם ידו נייח אבל לך דייקא משני שנוייא דלאו שנוייא שהרי רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה וא"כ במה שאינו מקורה לא ס"ל לרבי כמי שהונחה ושפיר קם ליה חילוק של רש"י דידו לא נייח. וא"כ לך משני שנויי דלאו שנוייא מה שהמציא לך דידו בתר גופו גריר. השתא מיהת שפיר משני לך משום דממשנתנו עצמה מיפרך שיטת רש"י כמו"ש התוס' שהרי הנחת החפץ ביד בעה"ב שפיר מיחשב הנחה משום שהוא וידו ברשות אחת

אמנם בתוס' ישנים דחו ראי' זו משום דראי' זו הוא רק לשיטת התוס' דסברי עקירה והנחה דין אחד להם אבל רש"י ס"ל דדוקא בעקירה מספקא לי' אבל בהנחה פשיטא לי' ואם כן אין להביא ראי' מעקירה להנחה הן אמת דלומר דרש"י ס"ל חילוק בין עקירה להנחה וס"ל דבהנחה שפיר הוי הנחת יד כהנחת חפץ אם הוא ברשות אחת עם הגוף. קשה בעיני משום שראיתי ברש"י במשנתנו בד"ה או שנטל מתוכם והוציא החפץ והניח בר"ה. והנה בודאי כוונת רש"י בזה לשיטתו דאיהו ס"ל דאפי' ברשות אחת אמרי' ידו לא נייח ולכך הוכרח לפרש שהניח [החפץ] בר"ה. וא"כ הרי מפורש דרש"י ס"ל דאפילו לענין הנחה אמרי' ידו לא נייח דלא כסברת התוס' ישנים [בדברי רש"י אמנם אף דרש"י עצמו לא כיון לזה. אכתי אנן נוכל לאחוז גירסת רש"י לחלק בין עקירה להנחה כדי להסיר תלונת קושית] התוס' אבל אם הלחץ יביאנו להודות שאין שום חילוק בין הנחה לעקירה ממילא נדחה טעמא דרש"י וצ"ל טעם התוס' דידו בתר גופו גריר ודבר זו שמענו מברייתא זו דאין חילוק בין עקירה להנחה והיינו דקאמר ר' חייא השתא מיהת שפיר משני לך דתניא וכו' לומר שמברייתא זו מוכח שאין לחלק בין עקירה להנחה דהנה בברייתא מיירי שעמד לפוש משחשיכה וכמו שכתבו התוס' בד"ה הי' טעון וא"כ היא גופה קשיא למה הוצרך לומר היה טעון מבע"י וצ"ל כמו"ש התוס' דאל"כ לא הי' מוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ. דאפי' אי לאו כעקירת חפץ מ"מ חייב משום עקירה ראשונה שהרי אם העקירה לאו כעקירת חפץ גם ההנחה לאו כהנחת חפץ וכמו"ש התוס'. וכל זה אם עקירה והנחה צדקו יחדיו ושוים בדין אבל אם נימא דבהנחה פשיטא ליה דכהנחת חפץ דמי ובעקירה הוא דמסתפק א"כ למה נקט מבע"י אפי' משחשיכה ג"כ יהי' מוכח דכעקירת חפץ דמי שהרי עקירה ראשונה ודאי כבר בטלה ע"י עמידתו שעמד לפוש דבהנחה לא נסתפק רב כלל. וא"כ ודאי ע"י עקירה של עתה מתחייב. ומוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומדנקט בברייתא מבע"י] מכלל דהנחה ועקירה שוים בדין זה ושפיר משני לך [מה שהוצרך] להמציא לך טעם ידו בתר גופו גריר וכסברת התוס' ודלא כרש"י שפירש הטעם משום ידו לא נייח

עוד נלענ"ד דמוכח מברייתא זו שאין שום חילוק בין עקירה להנחה בזה. משום דברייתא מסיימא לפי שאינו דומה לידו והיינו נתינת טעם לפי שאינו דומה וכו' ומזה מוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ. משום דהיא גופה קשיא למה נקט בסיפא פשיטת יד הוה לי' למתני סתם הכניס העני לפנים ונטל בעה"ב ממנו או שנתן לו והוציאו שניהם פטורים. דהוה משמע אפי' נכנס כולו ג"כ שניהם פטורים והוא רבותא יותר דמזה הוה מוכח ג"כ דאפי' עקירת הגוף לאו כעקירת חפץ. אלא ודאי דבזה באמת העני חייב משום דעקירת גופו ודאי כעקירת חפץ דמי ואס"ד דבהנחה פשיטא דכהנחת חפץ דמי א"כ נסתרה הוכחת הברייתא ולעולם אימא לך דעקירת הגוף לאו כעקירת חפץ. והא דנקט בסיפא פשיטת היד. היינו משום דצריך לומר ג"כ ונטל בעה"ב מידו ובזה אם הי' העני נכנס כולו לפנים הי' העני חייב דהנחת הגוף ודאי כהנחת חפץ דמי וא"כ מוכח מברייתא זו שאין חילוק בין עקירה להנחה

אמנם רש"י לשיטתו ולשיטתו אי אפשר לומר דברייתא כוונה להוכיח דבר זה ממשנתנו כלל. דהא קשה הא צריך למיתני בסיפא פשיטת היד להורות דידו של אדם אינו לא כר"ה ולא כרה"י וכדמסיק אביי. וא"כ בלא"ה אי אפשר למידק ממשנתנו מדיוקא כלום וצריך לומר דמה שאמרה הברייתא לפי שאינו דומה לידו הוא רק נתינת טעם למה יהי' גופו חייב וידו פטור ולא הוכחה כלל וא"כ לדידיה שפיר יש לדחות הוכחת התוס' משום דשאני הנחה וכדאיתא בתוס' ישנים

והתוס' לשיטתייהו דגירסתייהו בדברי אביי להיפוך וכגירסת הגאונים כרה"י לא דמי מידו דעני ודבר זה ראיתי בדברי הגאון מוהררד"א ז"ל בספרו מועד דוד והוכחתו מדברי התוס' במס' שבועות שכתבו שם (דף ב' ע"א) בד"ה יציאות וכו' וכה"ג אמר בפ"ק דשבת ידו של אדם אינו לא כרה"י ולא כרה"ר וכתב הגאון ז"ל מדגרסי תחלה אינו כרה"י א"כ מוכח דגרסי כרשות היחיד לא דמי מידו דעני שהרי יד עני הזכיר במשנה תחלה. ודברי פי חכם חן. וא"כ להתוס' איכא למימר בדבר זה שאין יד אדם נמשכת אחר רשותו שהגוף עומד שם להיות רה"י או רה"ר אין בו שום חידוש ופשיטא הוא שאין אדם נעשה רשות כלל ולא הי' צריך התנא להשמיענו דבר זה כלל: וא"כ הא דנקט בסיפא פשיטת היד היא לדיוקא דדוקא עקירת ידו לא מיחשב עקירת חפץ הא עקירת גופו מיחשיב עקירת חפץ

גמ' אמר אביי ידו של אדם אינה וכו' בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית ויש לדקדק דהא ביד אדם עסוק וקאי למה הוצרך שנית לומר ידו של אדם ודי באמרו בעי אביי מהו שתעשה כרמלית. ורציתי לומר דכונתו בזה דדוקא ידו של אדם דייקא לדידי' מיחשב כרמלית אבל לא לאחריני ומותר לאדם אחר לעמוד ברה"י ההוא שפשט זה ידו משם ולהחזיר החפץ אליו אלא דלפי זה איך קאמר תיפשוט דרב ביבי והרי כמו