צל"ח סדר מועד קצב

להקים משמע שמשה הקימו אלא שמשה הקימו וחזר ופירקו אחרי העבודה והוקם מעצמו. והנה הוכחה זו אם שמיני למלואים הי' בר"ח ניסן אבל אם נימא שהי' בשמיני בניסן וכדעת המדרש וגם סמך לזה בש"ת דילן בדברי ר"ע שאמר מישאל ואלצפן חל שביעי שלהם בע"פ א"כ אין זה הוכחה שהרי בפסוק שנאמר הוקם באחד לחודש כתיב וכתוב שנאמר ביום כלות זה הי' בשמיני בחודש א"כ בשמיני לא פירקו כלל

ובמס' שבת פליגי ר' יוסי ורבנן ר' יוסי סבר בשבעה בחודש ניתנה תורה ורבנן סברי בששי ומוקי פלוגתייהו בקביע דירחא ר"י סבר בחד בשבא איקבע ירחא ורבנן סברי בתרי בשבא ושם (דף פ"ז ע"ב) ת"ש ויסעו מאילים וגו' בחמשה עשר יום לחודש השני וכו' ומדחמיסר באייר שבתא ריש ירחא דסיון חד בשבתא קשיא לרבנן אמרי לך רבנן אייר דהאי שתא עבורי עברוה וכו' ת"ש ויהי בחודש הראשון כו' תנא אותו יום נטל עשר עטרות וכו' ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבתא דאישתקד בד' בשבת דתניא אחרים אומרים וכו' אלא ד' ימים כו' וריש ירחא דסיון שבת וקשיא בין לרבנן בין לר' יוסי לר"י ז' חסרין עביד לרבנן ח' חסרין וכתבו תוס' ד"ה ורבנן ח' חסרין אומר ר"י דלא הוי צריך למימר ח' חסרין אלא שבעה ואייר דהאי שתא עבורי עברוה כדאמר לעיל אלא משום דלר' יוסי אצטריך לומר ז' חסרין דהא תניא לעיל אותו יום ה' בשבת הי' נקיט נמי לרבנן ח' חסרין ועיין מהרש"ל דבאמת אין הכונה שעבדו לרבנן ח' חסרין מניסן עד ניסן אלא מסיון עד סיון. העולה מזה מניסן עד ניסן לרבנן ז' חסרין ולר' יוסי דאמר בשבעה ניתנה תורה יכול להיות רק ששה חסרין ואייר דהאי שתא עברוה אלא דר' יוסי בעצמו אמר דאיקלע ניסן בה' בשבת והיו ז' חסרין אבל אנן אי הוה נקיטין כר' יוסי דבשבעה ניתנה תורה מ"מ אין לנו הכרח לומר דניסן שיצאו ישראל הי' בחמישי בשבת רק ברביעי ואייר הי' מעובר וא"כ בשנה זו הי' רק ששה חסרין אבל לרבנן עכ"פ פחות מז' חסרין אי אפשר והנה לאחרים אין בין שנה לשנה וכו' ואין מעברין ואין מחסרין אפילו לצורך עכ"פ אפילו לרבנן דפליג אאחרים מ"מ עכ"פ בלי שום צורך לא יעשו המלא חסר ואף שלפעמים אפילו בלא צורך עושין החסר מלא וכגון שלא באו עידי ראי' ומצוה לקדש ע"פ ראי' אבל איפכא לעשות המלא חסר ולאיים על העדים אף שלא ראו שיאמרו ראינו זה אין עושים לחנם בלי שום צורך אלא כשיש צורך לזה לקביעות הרגלים משום ירקא ומשום מתיא ובמדבר לא מתו ובפרט שנה ראשונה קודם מרגלים וראי' ששני המספרים היו שוים מספר ב"י וגם משום ירקא לא שייך שהמן היו אוכלים וא"כ למה באמת עשה משה רבינו בשנה ראשונה ז' חסרים בשלמא אי בשבעה בירחא ניתנה תורה א"כ באמת לא היו רק ששה חסרים וכנ"ל אבל אי בששי ניתנה תורה עכ"פ ז' חסרין היו ולמה הי' זה בלי צורך. וצריך לומר דבאמת משה רבינו הי' בדעתו לעשות ששה חסרין ואדר שהוא חודש האחרון הי' מקלע לו מלא ע"פ חשבון הירח ובכ"ג באדר התחיל להקים המשכן והי' בדעתו ביום שלשים של אדר לראות אם יצטוה מפי הגבורה לחסרו בו ביום יכלו הקמותיו של המשכן ואם לאו גם בו ביומו יפרקו ולמחר יקדש החודש ניסן ויקים המשכן וכאשר באו הנשיאים בו ביום עם קרבנם לחנוכת המזבח והקב"ה אמר לו שיקריבו על סדר הדגלים נשיא ליום בלי הפסק אפילו בשבת ושבט אחר חוץ מאפרים לא הי' דוחה שבת כדאיתא במדרש ואם הי' עושה אדר מלא הי' נדחה ר"ח ניסן עם הקמת המשכן לחלוטין עד למחר שהוא שני בשבת והי' גד מיקלע בשבת וזה אי אפשר ולכן לצורך זה חיסר אדר והי' ר"ח ניסן באחד בשבת ובא אפרים בשבת ואדר הוא החודש השביעי מן החסרים וזה הי' לצורך וכל זה שייך אם הקמת המשכן וחנוכת הנשיאים הי' באחד בניסן אבל אם הי' בח' בניסן ואז הוא שהקריבו הנשיאים קרבנם ואז אמר לו הקב"ה נשיא אחד ליום א"כ קודם לזה אכתי לא ידע מקרבן הנשיאים ולמה חיסר אדר בחנם אלא בודאי שבאמת לא הי' רק ששה חסרים וכר' יוסי דבשבעה בסיון ניתנה תורה. העולה מזה כיון דהאי יומא קא גרים שבששי בסיון הוא זמן מתן תורתנו א"כ ע"כ שבעה חסרים עביד ולמה הי' זה אלא ודאי שאדר הי' חסר לצורך בשביל שבט אפרים שיבוא בשבת וא"כ ע"כ חנוכת הנשיאים דהיינו שמיני למילואים סי' בר"ח ניסן וע"כ קמה שפיר הוכחת הזית רענן שאף בשמיני העמידו ופירקו ולמה הי' זה שנכנסו מישאל ואלצפן לפנים ממחיצתן הלוא הי' פנאי להמתין עד שיפורק המשכן ודאי מחמת שלא היו הכהנים יכולים לבוא לאהל משום טומאת אוהל ע"כ נדב ואביהוא מחמת הגוף היו מטמאים ולא מחמת הבגדים ולמה לא נטמאו אלעזר ואיתמר שהרי שלמים היו ולא חסרים אלא ודאי שלה יטמא רשות ולא חובה וא"כ פרשה ניתנה בשביל דבר שנתחדש בה ושפיר ילפינן בלא ראות פרט לסומא וקי"ל כר' יהודה דסומא פטור ממצות ואפ"ה מקיים רב יוסף התורה ושפיר קאמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא ודוק

שם דף ע"א ע"א מתיב רבא ההלל והשמחה שמונה וכו' כגון שחל יו"ט ראשון בשבת. והקשה הרש"א אמאי לא משני הכא שמונה איתא ברוב שנים דומיא דאמר לעיל שבעה איתא ברוב שנים. והתוס' בד"ה לילי יו"ט וכו' הקשו לפירש"י דדוקא לילי אבל יום אחרון לא איתרבי א"כ רבא שהקשה מהלל ושמחה שמונה תקשי ליה לכ"ע כשחל יום שמיני באחד בשבת וכו'. ואני אומר לתרץ שני קושיות הנ"ל וחדא מתורצת בחברתה והנה לעיל רבין שאמר פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה וכו' ורבא כאן שינה לשונו ולא אמר פעמים דלא משכחת אלא שבעה אבל אמר זמנין סגיאין דלא משכחת לה אלא שבעה והיינו רבין שאין קושיתו אלא דוקא אם חל ראשון בשבת אמר פעמים דהיינו מיעוטא דמיעוטא. וע"ז תירצו לו דליתי' ברוב שנים ועל מיעוטא דמיעוטא של שנים לא קפדינן. ולכן רבא נתחכם ואמר זימנין סגיאין דהיינו אם חל ראשון באחד בשבת אז לכולי עלמא אפילו למ"ד דלא בעינן זביחה בשעת שמחה אפ"ה ליכא רק שבעה וכפירש"י דבליל שמיני ליכא שלמי שמחה שכבר עבר זמן אכילתן של הנשחטים בערב שבת. ולמחרתו כבר ליכא חיוב שמחה אלא דעל זה משנינן ליתא ברוב שנים אבל הקשה למ"ד בעינן זביחה בשעת שמחה שאז גם אם חל יום ראשון בשבת ליכא שמחה וא"כ שוב זימנין סגיאין דלא משכחת שמונה דהיינו אם חל יום ראשון בשבת וכן אם חל באחד בשבת. וא"כ על זימנין סגיאין לא שייך לתרוצי ליתי' ברוב שנים ומתורץ קושית מהרש"א וגם קושית התוס' ואדרבה מוכח כשיטת רש"י:

ובמקום אחר כתבתי לתרץ קושית מהרש"א שקושית רבא היא דדומיא דהלל קתני והלל הוא בכל השנים שמונה אלא דאם כן לא יתכן מאי דמשני רב פפא משמחו בכסות נקי' דהרי אעפ"כ איננה דומיא דהלל ממש שהרי ההלל כל שמונה שוים ואין שינוי בין יום לחבירו בכל השנים. וכאן כשחל יום ראשון בשבת אין יום ראשון דומה לאינך שבאינך משמח בשלמי שמחה ויום ראשון משמחו רק בכסות נקי'. ובחידושי לתרץ דברי תוס' דסתרי אהדדי כאן ובפרק לולב וערבה וע' במהרש"א ריש פרק לולב וערבה וכתבתי במאי דמסיק משמחו בכסות ויין אמרינן דמה שהשוה אותו התנא להלל הוא רק לעיקר הדבר שכשם שהלל נוהג בין בזמן הבית בין בזמן הזה כך השמחה אף שעיקר השמחה הוא שלמי שמחה לא תאמר שבחו"ל או בזהמ"ז בטלה השמחה לגמרי קמ"ל דומיא דהלל דנוהג בכל מקום ובכל זמן כן השמחה נוהגת תמיד והיכא דאי אפשר בשלמים משמחו בכסות וביין. ואומר אני תדע שע"כ לא השוה לגמרי לענין הלל ולימא שכשם שלענין הלל אין הפרש בין יום לחבירו כך לענין השמחה לא יהי' הפרש בין יום לחבירו שהרי ע"כ אין כל שמונת הימים שוים לענין שמחה שהרי ליל ראשון אין לילו שלפניו עמו בכלל שמחה כמו ששנינו בברייתא לעיל דממעט יום ראשון משמחה וכל שאר הימים אף הלילות עמהם בחיוב שמחה אע"כ דלא לכל דבר הושוה שמחה להלל במשנתינו ומינה דאם יהי לנו הוכחה דמשנתינו לכל דבר הוא משוה שמחה להלל שוב אי אפשר לחלק בין עסק השמחה בין יום ראשון לשאר הימים וגם ליל ראשון היא בכלל שמחה ובפרט למסקנא דשמעתין דכי אתי רבין דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ואמנם מהי תיתי לומר דבר נגד ברייתא השנוי' כאן ובפרק לולב וערבה בלי שום חונקת