צל"ח סדר מועד יח

תאמר שעל הנחה הי' פשיטא לי' דכהנחת חפץ דמי א"כ עכ"פ כבר בטלה לה עקירה ראשונה של זה שהטעינו ומעתה אם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ נשאר הנחה בלי עקירה כלל והי' לו לקבוע שאלתו על משנתנו בלי דברי רבי שאמר שנים שעשאוה פטורים אבל אם נימא דזה תלוי בזה שאם עקירה לא הוי עקירה גם הנחה של הגוף לא הוי הנחה א"כ אם שנים שעשאוה חייבים אז חייב ממ"נ אם עקירת גוף כעקירת חפץ איהו לבד עביד עקירה והנחה ואם עקירת הגוף לא הוי כעקירת חפץ ממילא לא בטלה עקירה ראשונה והוי לי' זה עוקר וזה מניח וג"כ חייב על הנחה שהוא גמר מלאכה והא איתעבידא מלאכה שלימה מבינייהו. לכך דוקא על דברי רבי דדריש בעשותה הוא דשאל שאלה זו והא דלא שאל על ההנחה והיה יכול לשאול על המשנה נלענ"ד עפ"י מה שאכתוב לקמן בשיטת התוס' דזה הי' יודע רב דודאי ליכא למימר שברור לו להתנא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דאם כן קשה משנת לא יצא החייט. וכדמקשי התוס' כאן. ותירוצם הוא דחוק. אלא שרב הי' מסופק אם הא דלא יצא החייט הוא משום דבגופו ודאי כעקירת חפץ וכאן בידו פוטר התנא. או דלמא משום דמספקא לי' אי הוי כעקירת חפץ והא דלא יצא החייט הוא משום ספק דכעקירת חפץ ויש לחוש שמא ישכח ויצא ויעבור על איסור דאורייתא ובמשנתנו שניהם פטורים מספק דא"א ליחיבינהו חטאת מספק עיי"ש. ומעתה גם זה נכון מה ששאל רב על העקירה ולא שאל על הנחה משום דעכשיו אם שואל על העקירה אם ישיב לו על העקירה שמה עקירה ממילא ק"ו להנחה וידע בהנחה דבר ברור. ואף אם ישיב לו על העקירה שהוא ספק כי ודאי לא שמה עקירה אי אפשר שישיב לו וכנ"ל ממשנת לא יצא החייט וא"כ אכתי יסופק בהנחה אם ג"כ ספק הוא או ודאי שמיה הנחה מ"מ עכ"פ צד אחד נקט בידו שאם ישיב לו שמיה עקירה יהי' בהנחה ברור מק"ו אבל אם ישאל על ההנחה איך שישיב לו לא ידע בעקירה דבר ברור שאם ישיב לו שמיה הנחה אכתי יסופק בעקירה דלמא לא שמיה עקירה ואם ישיב לו ספק אם שמיה הנחה אכתי יסופק ג"כ בעקירה ולא ידע בשום תשובה דבר ברור בעקירה. וליכא למימר שאם ישיב לו ודאי לא שמיה הנחה ידע מק"ו שלא שמיה עקירה שזה אי אפשר שישיב לו כלל וע"ז לא נסתפק כלל ממשנת לא יצא החייט

ע"ב גמ' דתניא הי' טעון אוכלין ומשקין מבעו"י וכו' הנה יש לדקדק דברייתא דמסיימא ואינה דומה לידו רמזה למשנתינו דמבואר בה הדין בעה"ב ועני הנותנים או נוטלים זה מיד זה דשניהם פטורים וכיון דעל משנתינו רמזה דהיינו בנותן חבירו לידו הי' ראוי להיות גם רישא דברייתא מענין זה בעצמו דהיינו בהטעינו חבירו ולמה התחילה הברייתא בהיה טעון מבעוד יום שזה אינו מעין ידו המבואר במשנה. ונראה דהתוס' בד"ה הי' טעון כתבו דבעמד לפוש איירי דאל"כ אף שעקירת גופו כעקירת חפץ לא בטלה עקירה ראשונה. ולפי זה שמענו מברייתא זו אחת שהיא שתים. שמענו דעקירת גוף כעקירת חפץ ושמענו דהנחת הגוף כהנחת חפץ דאל"כ אכתי לא הי' מחייב שהרי לא בטלה עקירה הראשונה. ואין לומר דדבר זה אינו חידוש שאם שמענו דעקירת גופו כעקירת חפץ ק"ו להנחה. וע"כ לא שמענו אלא דלדעת התוס' דידן שוים הם עקירה והנחה כמבואר בדבריהם בד"ה עקירת גופו וכו'. ותוס' ישנים בשם הרשב"א כתבו דבעקירה מיבעי לי' לרב אבל בהנחה פשיטא ליה דכהנחת חפץ אבל אם עקירה כעקירת חפץ שוב הנחה בודאי שמענו ממילא. י"ל אף ששמענו שכהנחת חפץ דמי אכתי לא שמענו דמיחשב הנחה אפי' לבטל עקירה הראשונה

צא ולמד מדברי הרא"ש לקמן בדף ה' ע"ב בפלוגתא דבן עזאי אם מהלך כעומד דמי. וכתב הרא"ש שהרי"ף פסק כבן עזאי וטעמו משום שר' יוחנן אמר ומודה ב"ע בזורק. ומדמפרש ר' יוחנן דבריו מכלל דכוותי' ס"ל. והרא"ש דחה דבריו דר' יוחנן ודאי לא ס"ל כב"ע מדאמר ר' יוחנן המפנה חפיציו מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור משום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ואי ס"ל מה לך כעומד הי' חייב כמו אם עמד. והנה לתרץ דברי הרי"ף צ"ל אף דמה לך כעומד מ"מ אינו כעומד ממש לענין זה שיהא חשוב לבטל עקירה הראשונה ועי' פני יהושע: ומעתה ג"כ בנדון דידן אף דממילא מוכח דהנחת הגוף כהנחת חפץ מ"מ לא הוה ידעינן שיהיה לענין זה כהנחת חפץ לבטל עקירה ראשונה שהיתה מבעו"י ועכשיו קמ"ל שגם לענין זה מיחשב הנחה. אבל אי הוה נקט הטעינו חבירו לא הוה שמעינן שהנחת הגוף כהנחת חפץ לבטל עקירה ראשונה. אלא דאכתי קשה ניתני הטעינו חבירו וג"כ מוכח דהנחת הגוף מבטל עקירה ראשונה דאל"כ לא בטלה עקירה ראשונה של זה שהטעינו לזה והוי לי' זה עוקר וזה מניח ושניהם פטורים וצריך לומר אף דהוה מוכח דהנחת גוף של של זה מיחשב הנחה לגבי גוף אחר שהטעינו לבטל העקירה של אחר אבל אכתי לא שמענו שהנחת הגוף העומד בעצמו תתחשב הנחה גמורה לגבי עצמו לבטל עקירה ראשונ' שעקר הוא מבעו"י והוכרחה ברייתא למינקט הי' טעון מבעו"י

ועפ"ז ניחא נמי מה דקאמר לי' ר"ח לרב השתא מיהת שפיר משני לך. ולפי מה דפרישנא לעיל בריש סוגיין דגם לרב הוה פשיטא ליה דכעקירת חפץ ועיקר החידוש שחידש לו רבי הוא מה שגילה [לו הטעם] דידו לא נייח ואיך אמר ר' חייא השתא מיהת שפיר משני לך דתניא וכו' הרי גוף הדין וגם [מה] שאינו דומה לידו כ"ז הי' ידוע לו לרב ובברייתא זו אינו מבואר יותר מגוף הדין וגם מה שאינו דומה לידו אמנם הטעם מפני מה אינו דומה לידו אינו מבואר בברייתא ומה ראי' ברייתא זו לשפוייא דרבי. ונראה [משום[ דהתוס' הקשו בד"ה מ"ט על פירש"י דידו לא נייח ודחו פירושו ממשנתינו דנטל מידו של בעה"ב העני חייב] א"י מוכח דהנחת חפץ ביד בעה"ב הוי הנחה וכו'

ולתרץ דברי רש"י ז"ל נ"ל דרש"י ס"ל כסברת מוהרש"א דנגד גוף אחר [מיחשב מה שביד) גוף זה הנחה אבל לא לאותו גוף ההולך ועומד לא מיחשב עקירת גוף [כעקירת חפץ ולא הנחת הגוף] כהנחת חפץ וזה כיון ר' חייא במה דאמר דמשני לך שנויא דלאו שנויא היינו מכח קושיית תוס' השתא מיהת] שפיר משני לך בזה רמז לו סברת מוהרש"א דחילוק זה שחידש מהרש"א מוכח מברייתא זו. וכמו"ש לעיל מדלא קתני הטעינו חבירו דהוה מוכח ג"כ דהנחת הגוף מבטל עקירה ראשונה ונקט הי' טעון מבעו"י לאשמועי' דמיחשב הנחה גמורה גם לגבי עצמו לבטל עקירה הראשונה א"כ חילוקו של הרש"א מוכח מברייתא זו ממש. וזה כיון ר' חייא במה דאמר השתא מיהת שפיר משני לך דתניא וכו'

ובמש"כ ניחא נמי מה דקאמר ר' ואינו דומה לידו וכבר דקדקנו לעיל דמה חידש לו בזה הלא גם רב ידע שאינו דומה לידו דאל"כ אלא הי' סבור ששניהם שוים א"כ מאי מספקא ליה ליפשוט ממשנתנו דפטור. ולפמ"ש ניחא דגם רב ידע שאינו דומה לידו דסיפא שהיא ברשות אחרת אלא דאכתי תימא שדומה לידו דרישא דהיינו נטל העני מידו דבעה"ב וכהוכחת התוס' נגד רש"י ותאמר שמזה [אני פושט לך] שעקירת הגוף הוי כעקירת החפץ וממילא גם בהטעינו על ידו הדין כן ולכן הודיע לו [שאינו] דומה [לידו וכסברת מוהרש"א דלגבי) גוף אחר ודאי מיחשב הנחה

ובזו תבין ההפרש שבין דברי ר' לדברי הברייתא דרבי מסיים ואינו דומה לידו וברייתא מסיימא לפי שאינו דומה לידו והיינו טעמא. דרבי קאמר ואינו דומה לידו דרישא ולא הוה יכול לומר לפי שאינו דומה לידו דמשמע דבא ליתן טעם למה חייב לפי שאינו דומה לידו להכי מיחשב עקירה דמשמע שאם הי' דומה לידו לא הי' מיחשב עקירה ואדרבא אז פשיטא שהי' מיחשב עקירה כדחשיב תנא דמתני' לידו דרישא הנחה ביד בעה"ב למיחשב עקירה גבי עני אבל אמר ואינו דומה לידו וכונתו אעפ"י שאינו דומה לידו דשם הוא לגבי גברא אחרינא וכאן הוא לאותו אדם ובזה הי' בידו פטור מ"ט ידו לא נייח ולהכי דוקא לגבי גברא אחרינא וברייתא כוונתה על ידו דסיפא לכן סיימה לפי שאינו דומה לידו נתינת טעם להכי מיחשב עקירה לפי שאינו דומה לידו

וכל זה לשיטת רש"י. ועכשיו נפרש הסוגיא לדעת התוס' והנה כבר דקדקתי לעיל בשיטת רש"י דרב שאל הטעינו חבירו וכו' מהו עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומיחייב או דלמא לא הנה החלוקה הראשונה דיבר בלשון ברור עקירת גופו כעקירת חפץ וכו' ולא אמר דלמא עקירת גופו וכו' וחלוקה השניה סיים בלשון